גלי שטרקמן, 32, מנהלת הפקה במשרד הפרסום באומן בר ריבאני, צפתה ערב אחד במקרה במהדורת החדשות, בה הופיעה כתבה על אדם צעיר שהחליט לקעקע על זרועו את המספר שקוקע על זרועו של סבו על ידי הנאצים. מטולטלת מהרעיון, היא החלה לחקור וגילתה שמדובר במעין טרנד. "הדבר הראשון שעבר לי בראש, זה שגם אני הייתי עושה את זה", אומר שטרקמן, "זה אייקון שנראה לי כל כך מלא משמעות, חשבתי שזו המשכיות מדהימה. הבנתי פתאום את המהות החשובה בחיבור בין דור ההמשך לבין הניצולים שהולכים ונפטרים. רק אתמול פורסם נתון ש-37 ניצולי שואה נפטרים מדי יום, הם מתמעטים ועוד מעט לא יוכלו לספר בגוף ראשון את הסיפור שלהם".
למחרת שטרקמן הגיעה למשרד הפרסום בו היא עובדת והחלה לגלגל את הנושא עם הקולגות שלה, וכך נולד הרעיון: "מדובר באייקון שסימל סבל והבנו את הכוח שבו, שהוא מסמל בעיני כולם ניצול שואה ששרד. ניגשנו לאנשים במשרד שהם דור שלישי לשואה, שאלנו אותם לדעתם והם נורא התרגשו", היא מספרת.
במסגרת הפרוייקט הם מחלקים בתנועות נוער, מכללות ואוניברסיטאות מספרים במדבקות קעקועים זמניים, אותם אפשר לסרוק באמצעות הטלפון הסלולרי וללמוד באופן מיידי על האדם הנושא את המספר הזה. "חיפשנו משהו שיסמן את ההתייחדות עם הקורבנות והניצולים ובעידן שסף הגירוי של ילדים כל כך גבוה והם חשופים למדיות החברתיות בסמטארפונים, עוד סרט או עוד טקס, זה דברים שעוברים לידם. קראנו לפרוייקט 'אנשים', כי הרעיון היה לחשוף את הסיפורים האישיים של האנשים מאחורי המספרים. אז הקמנו אתר והחלנו לרכז בתוכו המון עדויות של ניצולים, לאו דווקא עם מספרים על היד, חלקם עדיין בחיים, חלק נפטרו בשנים האחרונות. בנוסף פנינו לניצולים באופן עצמאי, וכולם נתנו את הסכמתם".
בשלב הבא, יצאו אנשי משרד הפרסום לתעד את הניצולים בווידאו: "בפעם הראשונה שהגעתי לראיין מישהו, אברהם גולדשטין שמו, שאלתי אותו איך זה יגרום לו להרגיש אם הוא יידע שמחר בבוקר תלמיד בבית ספר תיכון או בתנועת נוער ישימו את המספר האמיתי שלו על היד שלהם", היא מספרת, "ואז הוא פרץ בבכי. הוא נורא התרגש ואמר שהוא מרגיש שזה מעצים אותו. הוא אמר לי 'את יודעת גלי, זה מעבר לזה, פתאום אני מרגיש הקלה גדולה', שאלתי מה זאת אומרת והוא ענה 'אני יודע שעוד מעט אני לא אהיה פה, הדור הצעיר הזה חייב להיות הפה שלי. נכון שהמספר הזה מסמן סבל, הוא הפך להיות מספר של הישרדות'". לבקשת אחד הניצולים אנחנו מקיימים את הפעילות הזאת בכל העולם, רק השבוע קיימנו אותה בהונג קונג, בבית ספר של ילדים לא יהודים והייתה שם היענות והתרגשות גדולה".
עם חשיפת הפרוייקט, קמו גם ביקורות, אבל התחושה היא שהמצקצקים מיהרו לקטול בטרם ירדו לסוף העניין. "ידענו מראש שאנחנו נוגעים בנושא רגיש ומטלטל", שטרקמן מגיבה, "אבל הבנו שמה הצלחנו לעשות כאן מעל הכל זה לייצר שיח על השואה, וזה לא קורה כל יום. פתאום דיברו על זה בפייסבוק, פתאום הזמינו ניצולי שואה לדבר - זה הרעיון. זה נולד מתוך קרבה בלתי מוסברת שלי לנושא הזה, כיהודיה ציונית, זה לא נולד במשרד במטרה לזכות בפרסים או לעשות כסף, ההפך הוא הנכון, אנחנו מוציאים הרבה כסף על הפרויקט הזה ועל עזרה לעמותות המעורבות בו".
זיכרון במשרד
היוזמה הבאה נולדה לפני שלוש שנים מתוך צורך אישי, כאשר אסף לניאדו, פעיל בעמותת "דורות ההמשך", מצא את עצמו ביום השואה מתרוצץ בין פגישות כמו בכל יום אחר במשרד, שאין בו כמעט רגע לעצור ולהשקיע מחשבה וזכרון. "אחרי שגמרנו בית ספר, צבא, אוניברסיטה, שמתי לב שבמקומות העבודה יום השואה ויום הזיכרון הם כמו יום עבודה רגיל, וזה מוזר שדווקא בחיים הבוגרים שלנו, אנחנו שוכחים לציין את יום השואה בצורה משמעותית", מספר לניאדו, שהחליט לעשות מעשה. "ואז החלטנו במקום העבודה שלי לעשות ישיבת זיכרון, מיד אחרי הצפירה, פשוט ישבנו כל העובדים סביב שולחן, וכל אחד התחיל לספר סיפורים שהוא מכיר מהבית או מחברים ועם השנים זה הפך להיות מסורת. לאט לאט שיכללנו את התכנים והוספנו תכנים מבחוץ, עד שהחלטנו יחד עם עמותת דורות ההמשך לצאת עם זה החוצה. רצינו שבכל מקום עבודה בארץ, בין אם יש לו 15 עובדים ובין אם מאות, לעזור לאנשים לקיים אירוע משמעותי ביום השואה".
בשלב הבא לניאדו וחברי העמותה הקימו אתר מיוחד ובו אפשר למצוא מערכי טקסים ותכנים שיעזרו לכם לקיים אירוע זכרון במשרד ללא מאמץ: "באתר יש רעיונות לאירועים שאפשר לקיים, סיפורים שקיבלנו מ'יד ושם', שאפשר להקריא, שירים, תמונות ומוזיקה. כל מיני דברים שיכולים לרגש את האנשים ומותאמים לסביבה משרדית לחוצה. לפני שנתיים 'יד ושם' חברנו אלינו לפרוייקט והתחלנו לקיים ימי השלמות למנהלי משאבי אנוש, ולהכשירם איך לקיים אירוע משמעותי, שיגרום לעובדים לחזור הביתה ולהמשיך לספר את מה שעבר עליהם היום. באתר יש גם סיפורים של ניצולים וסרטונים שמותאמים למקומות עבודה, כלומר קצרים יחסית. פשוט הבנתי שלדור הבא לא יהיה את מה שהיה לנו. אני דור שלישי, הייתה לי את סבתא שלי שסיפרה לי מה עבר עליה, אבל לילדים שלי יישארו רק זכרונות שהם שמעו ממישהו, ולכן חייבים להמשיך ולהנציח, אי אפשר שכאדם מבוגר רק הצפירה תהיה הסממן של היום הזה".
זיכרון בסלון
"בני הדור שלנו וצעירים יותר מרגישים מנותקים מהיום הזה ולא מוצאים את עצמם. ביחד עם חברה, עדי אלטשולר, תהינו מה אפשר לעשות. זה חשוב לנו, אבל אנחנו לא מתחברים לטקסים הממלכתיים ולא רוצים ללכת להדחקה המוחלטת, אז חיפשנו דרך אחרת. לפני שנתיים עדי ובן הזוג שלה אירחו ערב זכרון אצלם בסלון, במטרה לכנס שיחה אינטימית של 30 איש לכל היותר עם ניצול שואה שיספר את סיפורו. בחלק השני של הערב, מעניקים לניצול תעודת הוקרה ונפרדים ממנו.
עם זאת, מדובר בפעילות חופשית שכל מי שבוחר לאמץ אותה יכול לקיימה כראות עיניו: "הרעיון הוא שאף אחד לא צריך מדריך או מנחה, כל אחד יכול לעשות אצלו בבית. כל אחד יכול להיכנס לאתר שלנו, להרשם כמארח ולהוריד ערכה מלאה שעמלנו עליה רבות ומדריכה את המארח איך לעשות את הדבר הזה בעצמו. האופי של הערב או אופי כזה שמנסה להתייחס לשואה לא כפרה קדושה, אלא כדיון אמיתי שקורה בלי חולצות לבנות ועם כיבוד וגם בירה על השולחן זה בסדר, כי המטרה היא ליצור דיון אמיתי וכנה בין חברים. אנחנו כן משדכים בין ניצולי שואה שיכולים לדבר ולספר את הסיפור שלהם, לבין המארחים וגם בין אנשים שרוצים לבוא ולהתארח. לכל אחד שמחליט להיות מארח יש מלווה, אדם שאירח כבר בשנה שעברה, שמסייע לו ומסביר לו ובעיקר נמצא שם ליעוץ וכל מה שצריך".