subject: רומן ששמו ניקוטין!!!!

זאת היתה כותרת האימייל שקיבלתי מנל זינק בקיץ 2015. זה היה לפני פרסומו של "הכותלי", ספר הביכורים שלה, בעברית (גילוי נאות: אני הייתי זאת שקישרה בין זינק למו"לית הישראלית שלה, שירה חפר מ"לוקוס"), ויותר משמונה חודשים לאחר ששמעתי ממנה לאחרונה. באותה תקופה הייתי מדוכאת, כמו בכל קיץ, מהשילוב בין החום התל אביבי לחוסר התוחלת של חיי כסטודנטית לספרות במוסד אמריקאי. הייתי אמורה לבלות את הקיץ בארכיונים, לעלעל בתיקים של המשוררים העבריים שעליהם התעתדתי לכתוב דוקטורט; לא עלתה בדעתי מטרה אחרת שהייתה משיגה לי את המימון הדרוש לשכר דירה של ארבעה חודשים בתל אביב, אבל בה בעת קשה לי לחשוב, גם היום, על מטלה משמימה יותר. על כל פנים, האימייל הגיע בזמן: אחרי שתי מערכות יחסים שהתפוררו וניסיון הימלטות לא מוצלח מהאקדמיה האמריקאית, ידעתי שאימייל מנל זינק, הסופרת הלוהטת של הרגע בעולם קורא האנגלית, יהיה, לכל הפחות, מרענן.

את נל פגשתי לראשונה כשהייתי בת עשר או אחת-עשרה. חמש-עשרה שנים מאוחר יותר, הרומן הראשון שלה, “הכותלי", יהפוך לדבר הגדול הבא בעולם הספרות האמריקאי; אבל כשהוצגתי בפניה לראשונה, אחייניתו של בעלה החדש והישראלי (שהיה ועודו אחיו הבכור של אבי), עלה בדעתי דווקא רומן אחר. נל, יפה וזרה, נראתה לי כמו שרה, אשתו החדשה של אביהם של אנה וכיילב, גיבוריו של "שרה פשוטה וגבוהה" מאת פטרישיה מקלקלן. ברומן ההוא, שראה אור ב-1985, מגיעה שרה ממיין הרחוקה ושובה את ליבם של אנה וכיילב היתומים באהבתה לחתולים וסיפוריה על האוקיינוס. בישראל של אמצע שנות התשעים ולבת דמותי בת העשר שידעה רק מילים ספורות באנגלית, נל נראתה יפה, קרה ומרוחקת. גם גבוהה מאוד. אמרתי שלום מבויש והלכתי לעשות משהו אחר. במשפחה שלי לא מרבים במפגשים, ובשנים שלאחר מכן ראיתי את נל פעמים ספורות בלבד. היא והדוד שלי נפרדו. היא עברה לגרמניה, ולא שמעתי עליה יותר.

A post shared by Patrick Desbrosses (@patrickdesbrosses) on

עד הקיץ שבו החל להופיע שמה במדורי הספרות של האתרים הלוהטים ביותר. "הכותלי”, ספר הביכורים שלה, זכה בתמיכתם של סופרים ידועים להפחיד כמו ג’ונתן פרנזן, והכה גלים בעולם הספרות האמריקאי, זה שנטה, בסתיו 2014 ולפני המהפכות שיעלו לנשיאות את טראמפ אך גם יעוררו את תנועת הנגד, לשמרנות או לחלופין לליברליזם ישנוני. סיפור החיים של נל - שגדלה באזורי הספר של וירג’יניה ואת שנות העשרים שלה העבירה בכתיבת פנזינים מחתרתיים בפילדלפיה (זה הסיפור הרשמי, כמובן) - התגלגל ברומן הראשון שפרסמה בשילוב של חוצפה ומיניות, רדיקליות פמיניסטית ואקולוגית. "הכותלי" הציע לא רק פארודיה חכמה, מצחיקה וחדת-הבחנה על החוזים הרגשיים, המיניים והכלכליים שגברים ונשים חותמים ביניהם, אלא גם היה נטול סנטימנטליות, מרוכז בעצמו לגמרי, והקפיד לנתק בזה אחר זה את הקשרים הלוגיים והפסיכולוגיים בין סיבה לתוצאה. אהבה (בדומה, נגיד, לתשוקה להריון - זה שמופיע בשורה הראשונה והמפורסמת של הרומן) היא תמיד דבר מה אנכרוניסטי בטקסט הזה, כשל כרונולוגי, משהו שגבר ואישה לעולם ירצו זה מזו אבל אף פעם לא באותו הרגע ממש.

זה היה מרענן באמת. בארצות הברית חיכו לסופרת כמוה. במישיגן, שם העברתי אני את ימיי בהוראה לתלמידי קולג’ עשירים ובניסיון לכתוב דוקטורט שכשל, הרומן היה בשורה מעניינת מאין כמוה. סיימתי לקרוא אותו בטיול לְאפּ-סטייט ניו יורק; באוטובוס לניו יורק סיטי, לפגוש את נל לראשונה מזה חמש עשרה שנה, תהיתי מה אוכל להגיד לה. בדומה לגיבורה שלה, גם אני הייתי עסוקה במציאת דרכים יצירתיות - ולמבוכתי, גם יצירתיות פחות -  להרוס לעצמי את החיים. בניגוד אליה, לא היה נראה שיש כל מוצא באופק שלי. קבענו להיפגש לפנות ערב מתחת לקשת בוושינגטון סקוור פארק. התלבשתי יפה, והשתדלתי לא להקדים מדי.

נל נראתה בדיוק כמו שזכרתי אותה, שרה גבוהה ופשוטה שהלכה אחרי לבר בגריניץ’ ווילג’, שתתה מים מוגזים בזמן שאני הזמנתי כוס אחר כוס של יין והקשיבה לסיפורים הטיפשיים שלי. קבענו להיפגש למחרת בבוקר כמה בלוקים דרומית ל"סטרנד", חנות הספרים הגדולה באיסט ווילג’. שוטטנו שם שעות - בעיקר במחלקת מגדירי הציפורים. רציתי למות, כמובן, אם כי יש להודות שהסיבה הייתה קשורה לכך שבשל קלות דעת אופיינית נתקעתי בניו יורק בלי מקום לינה לאותו הלילה, יותר מאשר לסיור הספרותי המוגבל. בסופו של דבר עלינו לקומת הסיפורת. "מעניין אם 'הכותלי' כבר נמצא כאן", אמרה נל (הספר ראה אור באנגלית שבוע לפני כן; באותו בוקר ממש התפרסמה ביקורת משבחת בניו יורק טיימס). "מעניין", השבתי. סקרנו את המדפים והשולחנות ביחד, ולא הצלחנו למצוא אותו. "לכי תשאלי אותו", הציעה נל, מצביעה על אחד מהמוכרים בחנות. אלוהים, תשאלי אותו את, המבטא שלך הרבה פחות יוצא דופן, חשבתי; אבל אני עושה, בגדול, את מה שאומרים לי, אז הלכתי אליו. "זה הספר על הציפורים", שאל המוכר בתשובה לשאלה שהפניתי אליו. "על הציפורים וסקס", עניתי, "לא בהכרח אחד עם השני". הם בדיוק קיבלו אותו באותו בוקר, הסביר המוכר, והגיש לנו שני עותקים מאחד המדפים התחתונים של החנות. נל זרחה. בפעולת גרילה ספרותית הנחנו ערימת עותקים במקום בולט על השולחן הראשי ויצאנו אל מחוץ לחנות. נפרדנו לשלום, פניה של נל לקריירה ספרותית ענפה ופניי שלי למצוא חבר טוב דיו שיסכים להלין אותי בלילה. היא כתבה לי עוד כמה פעמים בחודשים שאחר כך, אבל בין בדיקת עבודות של התלמידים שלי וניסיון להפיח חיים בדוקטורט ההוא, לא היה לי זמן להשיב. גם לא היה לי מה לכתוב לה. החיים שלי היו רחוקים מחייה כמרחק קוקטיילים ספרותיים בניו יורק מכוסות הקפה הדלוח שהעריתי לקיבתי במשרדי שבעיר הקולג’ במישיגן, ולא הצלחתי למצוא מה להגיד.

A post shared by Literary Review (@lit_review) on

לקח לי שמונה חודשים להרוס שתי מערכות יחסים, אחת ארוכה, השנייה קצרה, לחרב את הדוקטורט שלי ולעוף משם. את הקיץ ביליתי שפוכה על הספה בביתו של חבר תל אביבי, בקריאת ספרות פופולרית ובניסיון נוגע ללב שלא לחשוב על העתיד. ביולי הגיע האימייל: רומן ששמו ניקוטין!!!! כתבה נל באנגלית, באותיות גדולות כולן. הרומן, השלישי שלה, עתיד היה לראות אור בחורף שלאחר מכן. היא קיבלה סכום שערורייתי כמקדמה, ועבדה על שינויים בטיוטה השלישית שלו כשכתבה לי. חוץ מזה, היא הוסיפה, יש שם שלוש דמויות נשיות ראשיות. אחת מהן מבוססת עלייך. אוקיי, השבתי. קול. אשמח לקרוא. תשלחי לי עותק שמש?

כשהעותק הגיע מצבי היה חמור עוד יותר. עמדתי לנסוע לברלין בעקבות גבר שאמר שהוא חושב, בהתבסס על הפוסטים שלי בפייסבוק וחודש או זמן מה הדומה לכך של התכתבות סמי-אינטנסיבית, שנועדנו זה לזו ושעליי לבוא לפגוש אותו במקום שבו עצר בטיול השנתי הגדול שלו, רגע לפני שנענה להצעת עבודה מאוניברסיטה יוקרתית בחוף המזרחי. זאת מן טעות שאני עושה לפעמים, לנסוע אחרי גברים, אם כי היום אני נוטה להאמין שהאשם אינו בי ושזו נטייה הדומה יותר למעין פגם גנטי אצל בנות המשפחה שלי, שהרי גם אמי שלי נסעה אחרי אבי, ואני משוכנעת שכמוני גם היא בילתה זמן לא קצר בחרטה עמוקה על כך. על כל פנים, כשהעותק של "ניקוטין" הגיע זרקתי אותו יחד עם מחציתה של תכולת הארון שלי לתיק גדול, ועליתי על הרכבת לשדה התעופה. לא שאלתי את נל מה שמה של הדמות שלי. חשבתי שיהיה משעשע יותר לנחש.

כמו שחשבתי, זאת לא היתה משימה מסובכת. "ג’ז (קיצור של ג’זמין) היא אישה צעירה ודקה שלעולם אינה יכולה לעמוד זקופה", התחלתי לקרוא. "ראשה מונח על כתפיה, אבל עמוד השדרה שלה נע כמו של לוטרה עם כל מחווה… היא נעה בעדינות בלתי צפויה. האף שלה מעוקל, כאילו נשבר בתאונה או ממכות, והעיניים שלה גדולות. כשהיא מסתכלת סביב, חיוכה ממגנט". התיאור היה ללא ספק תיאור שלי, של היציבה שלי, של האופן שבו אני נעה במבוכה כשמישהו מסתכל עליי. בסצנה שבה מופיעה ג’ז לראשונה, היא מדקלמת מהשירה שהיא כותבת; אני עצמי לא כותבת שירה, אבל סיפורים שלי שראו אור עד אז הספיקו להעביר עליהם את דעתם של כמה מהאהובים-לשעבר שלי, כולל אחד שסירב, במופגן, לקרוא אותם; אחרים זיכו אותי באימיילים זועמים והודעות רושפות בפייסבוק. אני זוכרת שהשתכרתי וסיפרתי על זה לנל, שאחר כך ציטטה אותי: "'הממ, זה לא תמיד מסתדר לאקסים שלי' הודתה ג’ז", היא כתבה ברומן שלה.

בברלין ירדתי מהרכבת ופגשתי את מי שמיד ידעתי שלא אוכל לבלות אתו את חיי, וכך העברנו שבוע שלם בריבים איומים זה עם זו, תקועים בארץ זרה בדירת איירביאנבי אחת. בלילות, כשלא יכולתי להירדם, סיימתי לקרוא את "ניקוטין". ג’ז עושה שם דברים שלעולם לא הייתי מעזה לעשות. מצד שני, היא עושה אותם עם היציבה הפגומה שלי.