חודש לאחר שאחותה, הסופרת גליה עוז, פרסמה את הספר "דבר שמתחפש לאהבה" שבו האשימה את אביהן עמוס עוז בכך שהתעלל בה במהלך ילדותה - בתו השנייה של הסופר המוערך, פניה עוז-זלצברגר, פרסמה הבוקר פוסט ארוך בחשבון הפייסבוק שלה שבו הגיבה לטענות השונות. בפוסט, שכותרתו "דבר שמתחזה לאמת", עוז-זלצברגר יוצאת להגנת אביה, "למען החיים ובשם ערך האמת".
"שמי פניה עוז. אני כן הייתי שם", כותבת ההיסטוריונית ובתו של הסופר בפתח הפוסט, "אני מבקשת להשיב כאן לטענות שהטיחה גליה באבי, טענותיה על אודות אמי, ובעקיפין (ופעמים רבות בעל פה) גם בי ובאחינו דניאל". "רבים ייתלו בפוסט הזה, או בשברי-משפטים ממנו, כדי להמשיך לקרוא לנו מאשימי-הקורבן, חונטה משפחתית, משת"פים וסריסים. שיקראו. קשה מאוד יהיה לפצוע אותנו עמוק יותר מכפי שגליה כבר פצעה אותנו בעשר השנים האחרונות".
"בספרה של גליה מתוארות שלוש אפיזודות של אלימות מצד אבא", מסבירה עוז-זלצברגר, "סילוקה מן הבית באמצעות גרירה במדרגות, שפיכת קפה קר עליה, ומכות שהכה אבינו את אמנו". "התקרית הראשונה אכן הייתה. גם אני זוכרת אותה. ברצון הייתי מאשרת מיד את טענת אחותי על האירוע הזה, אלמלא נגררה אחריה שורה איומה ומבהילה של אי-אמיתות. 'אי-אמת' יכולה להיות שקר ברור, או מניפולציה ביודעין, או הזיה, או הטיית זיכרון מתמשכת, עד כדי אמונה טוטאלית במה שלא היה, שפושטת במוחו של אדם שהפך את חייו-שלו לגיהנום מתמשך. אולי בעזרת פסיכולוג או פסיכולוגית, אולי בהשפעת ספרים מרעילים, ואולי בעיקר בכוחות עצמו".
"כן, הגרירה במדרגות והטחת הקללה 'טינופת' אירעה, והיא חקוקה בזכרוני כמעט כמו בזכרונה של גליה. אולי גם מאותה סיבה עצמה: מפני שזה היה כל כך טראומטי. כל כך יחיד במינו. כל כך שונה מאבא שהכרנו, היא בת ה-8 ואני בת ה-11. בפרשיית התזת הקפה הקר לא נכחתי. בשעות הצהריים הייתי בדרך כלל בעבודה שלאחר בית הספר, וגם גליה לא הרבתה להגיע לבית ההורים בין שתיים לארבע, כשמרבית חברי הקיבוץ נמו את שנת הצהריים. על פרטי הדבר הקשה הזה אני מאמינה לגליה עצמה ולחברה היקר יוסי צור".
"יש רק בעיה אחת", הוסיפה עוז-זלצברגר, "אלה שני המקרים היחידים בהם נקט אבא אלימות כלפי גליה. כך על פי ספרה של גליה, וכך על פי זכרוני. לא הייתה 'שגרה של התעללות סדיסטית', גם לא רגשית. לא 'אלימות יצירתית', לא 'בבית היה טרור', לא 'אירועים קשים רדפו זה את זה' ולא 'את הסימנים הכחולים הסתרתי מאחורי שרוולים ארוכים, גם בקיץ'. "סעיף האשמה השלישי, לפיו אבא הכה את אמא, חייב להימחק. אבא לא הכה את אמא. היו ביניהם מריבות פה ושם, חלקן קשות, וגבוה מעליהן נפרשה סוכת שלום של אהבת חיים עמוקה ומרהיבה. עד שנשם את נשימתו האחרונה כשאמא ואני מחזיקות בשתי ידיו".
בהמשך הפוסט, עוז-זלצברגר הודתה כי אביה סטר גם לה פעמיים, במהלך ילדותה: "הראשונה הייתה מוצדקת אפילו בעיניי. בגיל ארבע קיבלנו אופני 3 גלגלים, ואני החלטתי להוביל שיירה של שניים-שלושה מבני כיתתי על אופניהם אל שער הקיבוץ, ומשם לכביש למזכרת בתיה, ורק לפני 'פסי הרכבת הראשונים' עצר לידנו טנדר והחזיר אותנו הביתה. ליד חדר האוכל המתינו ההורים המבוהלים. כמה מהם נתנו סטירות לילדם, ואבא סטר לי. הוא אמר בערך כך: אני רוצה שהסטירה הזאת תזכיר לך כל ימי חייך כמה חשוב להיזהר מאוד לנפשך. ואני סלחתי לו בו-במקום".
"הפעם השנייה הייתה בשבת ה-6 באוקטובר, יום הכיפורים. הייתי בת 13 ובאתי לעזור לאבא בתורנות הצהריים שלו באחד מבתי הילדים. פתאום הגיע אחד מחברי הקיבוץ ושניהם התלחשו ליד הדלת. התקרבתי, הייתי סקרנית, שאלתי מה קרה, מה קרה. אבא הסתובב והעיף לי את הסטירה שרצה בוודאי להחטיף לארצות ערב, לגולדה מאיר ולמשה דיין. זעמתי. לרגע החלטתי שאני מעכשיו לטובת הסורים. כשחזר בסוף אוקטובר הביתה וישב על הרצפה במדים מזוהמים במשך שעות ארוכות ושתק - אז סלחתי לו לגמרי".
לפי עוז-זלצברגר, יש לה יסוד סביר להאמין כי אחותה כלל לא חששה מאביה: "איך ייתכן שבתריסר השנים הראשונות לחיי ילדיה, אלון ויעל, לא היססה גליה להפקיד אותם כתינוקות, פעוטות וילדים בידי סבא עמוס וסבתא נילי? איך לא רעדו היא ובן-זוגה עמית מפחד כשהירשו להוריי להוציא את ילדיהם מן הגן ובית הספר ברמת השרון לביתם ברמת אביב? ובשבתות, עוד בערד, התארחו אלון ויעל סופי שבוע שלמים לבדם. אינספור ימים ולילות בביתו של הפסיכופת והמשת"פית. עם חדר מיוחד לצעצועים, לפעמים עם בני הדודים מצד פניה, וסבא מספר 'סיפורים מהראש' ומוודא גם שיתאהבו בספרי הילדים עליהם גידל את גליה ואותי".