כבר שנים שהמפיקים בישראל רוצים להביא לפה את "שיקגו" מברודווי. הישראלים אוהבים מחזות זמר, זה ברור, אבל הכי הם אוהבים לשיר. כמו הביקורת הקבועה לגבי אמן שמגיע להופעה פה, אם הוא "עשה את הלהיטים" היה מוצלח, אם זה "עשה מלא מהאלבום החדש" מדובר באסון. יכול להיות שזה מבוסס על ההיסטוריה שלנו בשירה בציבור או באהבת הקריוקי, אבל משהו בגנים שלנו גורם לנו לשמוח כשאנחנו מזמרים ביחד עם המופע. מהבחינה הזו "שיקגו" שייך למחזות זמר שהישראלים ישירו איתו באולם, כמו "גריז" או "שיער" שמאוד אהובים פה. אבל בעוד העיבודים הקולנועיים של שניהם כבר חוגגים 40, "שיקגו" עדיין שומר על סקסיות רלוונטית, ובעיקר כזה שהלהיטים שלו עדיין לא נהרסו מחמת המיאוס.
למרות הנסיונות הרבים, רק מהלך שהוא ליהוק ישראלי גרם שם בברודווי לעטים לזוז ולחתום על החוזים. יותר נכון רק מישהי כמו שירי מימון. בואו נעצור רגע ונעשה ריוויינד - שירי מימון, צעירה מקריית חיים שאחרי הצבא עובדת כזמרת מועדונים באילת, זוכה במקום השני בתחרות שירה הכי מדוברת בישראל. כל פסיכולוגיה בסיסית תטען שהמקום השני הזה הביא לה דרייב לנצח בכל תחרות אחרת בחיים. משם היא פיתחה מולטי טאלנטיות נדירה - שהכל קורה באותו הזמן. סינגלים, אלבומים, הופעות, במקביל למשחק בתאטרון (החל מהמחזמר "הלהקה", דרך פסטיגלים והצגות חנוכה, ועד גילומה של אווה פרון ב"אוויטה"), וגם קריירה טלוויזיונית שהתחילה ב"אקזיט" והמשיכה ב"אקס פקטור". כמה היומן של שירי מימון הוא לא תקין? כשהיא מסיימת את הסיבוב בן השבועיים בברודווי, היא תהיה שופטת ב"כוכב הבא לאירוויזיון". היא גם הופיעה באירוויזיון, כמובן.
חוזרים לעכשיו. ערב הפרימרייה שלה, ברודווי. פסגת השאיפות של כל שחקן תאטרון עלי אדמות. שירי מימון נכנסת לתפקיד רוקסי הארט, שזה אומר להכנס בין השאר לנעלי עקב של מלאני גריפית, ורומר וויליס (בתם של דמי מור וברוס וויליס) ורנה זלווגר מהגרסה הקולנועית. את עלילת המחזמר על הנעשה שיקגו בשנות ה-20, תקופת היובש האמריקאית, אתם כנראה מכירים. רוקסי, נערת מקהלה שרצחה את המאהב שלה, נשלחת לכלא ושם פוגשת את ולמה קלי, כוכבת מועדון לילה שרצחה את בעלה ואת אחותה. את אגף הנשים של כלא מחוז קוק מנהלת בערמומיות מאמא מורטון, שמזניקה את ולמה לתהילה, אחרי שהיא מייצרת עניין רב של התקשורת בתיק הרצח הכפול. רוקסי פוגשת את הפרקליט האגדי בילי פלין, שמזהה בתיק שלה פוטנצאיל לכותרות בצהובונים ודוחה את הטיפול בתיק של ולמה בשבילה. בילי הופך את פשע התשוקה של רוקסי לכותרות בעיתונים והיא הופכת לכוכבת. מפה מתחיל הקרב על התהילה בין שתיהן, והן מוכנות לעשות הכל כדי לנצח.
במובן הזה התפקיד של שירי כרוקסי הארט טומן מלכודת השוואתית - זהו מחזמר עם שתי שחקניות ראשיות, לא אחת כמו ב"אוויטה", שלמעשה כל תוכנו הוא להוכיח מי מהן יותר כוכבת. הפתיחה של המחזמר שייכת לוולמה קלי (בגילומה של נעמי סי. וולאי) עם אולי השיר המזוהה ביותר של ההצגה, "All That Jazz" ומזכירה לכולנו שמדובר באמת בטופ של המשחק. אי אפשר להוריד ממנה את העיניים, היא נראית מדהים, כל תנועה בריקוד שלה חדה ומדוייקת, היא שרה כמו אלילה. הקהל הישראלי שבא לראות את שירי מזמזם איתה, אבל מחכה ונרגש לקראת הופעתה הקרבה של רוקסי. בכלל, האווירה הייתה שכל ישראלי שנמצא בניו יורק רוצה להיות ברגע הזה. ואז, שירי מימון מופיעה בנאמבר הראשון שלה, "Funny Honey".
קשה היה למדוד את מפלס ההתרגשות הקולקטיבית. אמרתי שהישראלים אוהבים להיטים? אז במקום השני ברשימה הזו, אנחנו אוהבים שעושים לנו כבוד בחו"ל. שירי מימון, ברוכה הבאה לרשימה הזו שכוללת את לינוי אשרם וגל גדות. זה מעלה דמעות בעיניים - מימון נכנסת לבמה, עולה על הסולם, שרה יפהפה כמו שהיא יודעת, מדברת עם מבטא שכמעט לא קיים, מתנהלת על הבמה כאילו זה עוד ערב ב"הבימה". המיקרופון שלה מעט חלש אבל הווליום של הסאונד הוא לא הקריטי, כי הווליום של היכולת שלה הוא במקסימום. היה קל מאוד לראות את זה בשיר שמוקדש לה, "Roxie", שבו היא ממש הדהימה. כשהיא שרה שם "השם שיהיה על השפתיים של כולם - רוסקי" דמיינתי שהיא אומרת שם "שירי". וזה ברור שזו המנטרה שהיא שרה לעצמה כל הדרך לתפקיד בברודווי, עוד מהימים באילת. התחרות עם ולמה? אמינה בהחלט. שתיהן מהפנטות להחריד.
השואו של "שיקגו" לא נמצא בתפאורה שלו. אם זכור לכם בסרט, מדובר ברקעים שצבעיהם שחור ואדום, מינימליזם של כלא ומועדוני לילה. ברודווי זה אמנם הגדול שבתאטרות מבחינה תרבותית, אבל פיזית אלה במות קטנות מאוד. אל תשכחו, מדובר בנדל"ן של מנהטן, וכמו שהמלונות והדירות קטנים, כך גם הבמות שבה. החוכמה היא הניצול המירבי של המקום - וב"שיקגו" הבריקו לעשות ולהציב במרכז הבמה את התזמורת החיה ולשבור את הסטנדרט התאטרלי. התזמורת נמצאת לגובהה של הבמה (בהיכל התרבות בתל אביב נאלצים לעשות שינויים אדריכליים לכבוד הדבר הזה) - וגורמת לתיזמור המצויין להיות בולט לקהל, ולשים אותו במקום הראוי לו. מה גם שהתזמורת נשזרת בעלילה בצורה קלילה ולא מתאמצת.
בעיקר אין צורך בתפאורה מתחלפת כשהעמדה והכאורוגרפיה היא של "שיקגו". בוב פוסי האגדי (שזכה בשמונה פרסי טוני ובפרס האוסקר על בימוי הסרט "קברט") היה הכוריאוגרף של ההפקה המקורית וסגנונו המיוחד שולט בה עד היום והמומחיות בה היא הסקסיות. התנועות והעמדה נותנות לתיאטרון רובד מיני שכמעט לא קיים במחזות זמר אחרים. ובהפקה של ברודווי תהיו בטוחים שזה לרגע לא מתנצל או מצונזר. אני לא יכולה לחשוב על נאמבר שיכול לנצח את Cell Block Tango באווירה המינית שלו - כן, זה עם לחישות ה"פופ" "סיקס" "אה אה". גם את זה אתם יודעים לשיר.
האורות נדלקים, הישראלים שולפים את הסלולרי שאיתו ניסו לצלם את שירי כל הזמן בחוסר הצלחה. השחקנים קדים לקהל, שירי מימון יכולה לנשום לרווחה אחרי הערב של חייה. ג׳ון אוהרלי, מי שמשחק את בילי פלין (וזכור בתפקיד ג׳יי פיטרמן בסדרה "סיינפלד") פונה לקהל ומודה לשירי על ההופעה, וגם לעובדה שהיא גרמה לכל כך הרבה אנשים מישראל להגיע. כן, הגענו בשביל שירי כמו שצפינו ב"וונדר וומן" בשביל גל גדות - באנו להיות גאים בהישג הישראלי, וזכינו בפיור אנטרטיימנט מרהיב.
"שיקגו" יציג בישראל בתאריכים 7-11 במרץ 2019 בהיכל התרבות בתל אביב. פרטים נוספים ואפשרות להזמנת כרטיסים - באתר
הכותבת היתה אורחת ההפקה ויח"צ נידר עוז