שיר הפרחה: שני כהן מצוינת, אבל התרגום מחבל ב"גבירתי הנאווה"

הסוג הראשון לא יתאכזב: "גבירתי הנאווה" בבימויו של משה קפטן היא הפקה מרשימה, עם תפאורה מושקעת, תלבושות מרהיבות וכוריאוגרפיה שלא מביישת את הסרט המצליח מ-1964. נתן דטנר מצוין כהרגלו בתפקיד הגברי הראשי, והכריזמה הבימתית שלו גורמת לנו להתאהב בו למרות אישיותה של הדמות אותה הוא מגלם.

הסוג השני יופתע לגלות ששני כהן יודעת לשיר. לשיר באמת, לא כמו מיכלי ומיכל ב"ארץ נהדרת". מה שהיא לא מסוגלת לעשות במחזמר הזה, למרבה האירוניה, זה להיות "המצחיקה מהטלוויזיה". אל תבינו לא נכון – כהן משעשעת מאוד ב"גבירתי הנאווה", לעיתים אף קורעת מצחוק, אבל לא כפי שמצפים ממי שכבר הוכיחה את הכישרון הקומי שלה בתפקידי פרחות פקאצתיות ב"רק בישראל", "שבוע סוף", "ארץ נהדרת" והקמפיין ל-"9 מיליון". וזה ממש לא באשמתה.

על פניו, כהן היא ליהוק גאוני. בניגוד לקודמותיה בתפקיד – ג'ולי אנדרוז, אודרי הפבורן, ריטה ואפילו מירה עווד – שנאלצו לעבור מייק-אנדר כדי לגלם את מוכרת הפרחים העילגת לפני השינוי, כהן נראית כמו בחירה מושלמת לגלם את אלייזה של ה"לפני" ולעבור מהפך על הבמה. אלא שהטיימינג הקומי שלה הולך לאיבוד לחלוטין בתרגום העברי המקורי של דן אלמגור, שלא עומד במבחן הזמן.

למעשה, התרגום הישן מכשיל את כל השחקנים שמגלמים את מקבצי הנדבות במחזה, לרבות פיני קידרון שמגלם את אביה השיכור והבטלן של אלייזה. קידרון הוא שחקן פיזי בחסד, אבל הוא לא מצליח להחזיק את התפקיד המשמעותי הזה על כתפיו ונגרר לדקלומים מונוטוניים בקטעים בהם שפת הרחוב אמורה להתגלגל מפיו.