את הספר 'כמעיין המתגבר' קראתי לפני קרוב לעשר שנים, תקופה קצרה לפני שפרשתי מהישיבה ומהדת כשעוד היה "אסור" בתכלית האיסור לקרוא ספרים מן הסוג הזה. ביליתי כמה לילות רצופים עם הספר, עוקב בשקיקה אחרי מסלול חייו של הווארד רורק האדריכל המרדן, האדם האידיאלי, גיבור יצירתה של איין ראנד.
אם הייתי נחשף כיום לראשונה לספריה של איין ראנד אני יכול לנחש שלא הייתי קורא אותם. לא רק בגלל הזמן המכובד הנדרש לגמיעת ספריה עבי הכרס אלא בעיקר בגלל שהייתי נחשף לביקורות "הצוננות" על תורתה ומשנתה וזה עוד ביטוי מעודן. הסופרלטיבים הבולטים: דמויות פלקטיות, יכולת ספרותית מוגבלת, להט מיסיונרי, ראיית עולם פשטנית, חולנית ומתועבת, ועוד ועוד.
היום, גוגל הוא ה'שולחן ערוך' שלי, האורים ותומים לכל ספק ומבוכה. בישיבה נאלצתי להסתפק בספוילר היחיד שהיה לי, שהסתכם בתיאור שעל גב הספר. ייתכן שמה שהדליק אותי היה הסופרלטיב המוגזם שמצוין על הכריכה ולפיו בסקר שנערך נבחרה יצירתה של איין ראנד כיצירה השנייה בחשיבותה בהשפעתה על חיי האדם לאחר התנ"ך. אשרי המאמין. אבל במבט לאחור אני מזהה עוד כמה וכמה השקות בין ספרי הקודש שקראתי ולמדתי עד אותה תקופה לספרה של ראנד. אפילו ברמה הצורנית, גודלו של 'כמעיין המתגבר' פלוס האותיות הקטנות הלא אופייניות לז'אנר מזכירות את האסתטיקה של הכרכים הענקיים והאותיות הצפופות של רבים מספרי התלמוד שמייצרת חוויה מיוחדת של עיון והשתקעות.
ייתכן שמה שהדליק אותי היה הסופרלטיב המוגזם שמצוין על הכריכה ולפיו בסקר שנערך נבחרה יצירתה של איין ראנד כיצירה השנייה בחשיבותה בהשפעתה על חיי האדם לאחר התנ"ך. אשרי המאמין
הוויב האתוסי-מיסטי של היצירה השתלב אצלי באותה התקופה עם החיפוש אחר אתוסים חלופיים ועם הרצון להמיר את החלוקות הדיכוטומיות הישנות בחלוקות דיכוטומיות חדשות. עדיין ביקשתי לי לשמר מתודה הרואית, רומנטיקה לא צינית למשהו, למישהו. יצירה שלא הייתה מציעה או לכל הפחות מנסה להציע אלטרנטיבה לטוטאליות שנסדקה לא הייתה מצליחה לתפוס אותי ובטח שלא להשפיע עליי.
עוד בפרויקט:
>> מה המומינים לימדו אותי על חרדה ודיכאון
>> לא רק מלחמה מצלקת את הנפש. גם ספרים מצלקים
>> לא פנטזיה פדופילית, כן שיעור בכוחה של אמפתיה
רציונליזם, אגואיזם, אינדיבידואליזם, קפיטליזם. כל אלו היו מושגים זרים לי באותה תקופה. אבל המצע שממנו התפתחה 'האנוכיות' של רורק היה מוכר לי. שיטת האובייקטיביזם של ראנד מתכתבת בהמון ממדים עם העולם הליטאי השכלי שבו צמחתי. "תורה פילוסופית שדוגלת בשימוש בשכל ובהיגיון כאמצעים להשגת ידע, לשיפוט ערכים ולפעולה" – תיאור מתמצת שיכול להיות תקף באותה מידה לאיין ראנד ולמתודה הליטאית.
אצל ראנד נחשפתי להאדרה של האדם למען האדם. התרוממות רוח שלא באה על חשבון ביטול העצמי. ראנד המחישה לי שאפשר לחוש התעלות, סגידה, יראה וקדושה גם אם לא קיים בהם ממד על טבעי
איפה כן הווארד רורק הצליח לסקרן אותי, לרגש ואפילו להפחיד? האלטרואיזם היהודי ביטא עבורי אז סימן לחולשה, גמילות חסדים גבלה ברפיסות ולב טוב אותת שפלות רוח. נכון, גדלתי גם על מושגים מרוממים יותר של 'האדם נזר הבריאה' ו'בשבילי נברא העולם', אבל כל גדולתו של האדם התכנסה לבסוף לאנרגיה של התבטלות והתמסרות לעבודת השם. העוצמה האישית לא הייתה לשם האדם אלא לשם שמיים.
עוד בפרויקט:
>> יש עולם מצמית שמציית לנורמות מדכאות. ויש את העולם של קסטנר
>> מבוגרים לא יודעים לדבר בגובה העיניים. ספרים כן
ההנכחה העקבית של עוצמה שאינה תלויה באחרים ובעיקר של הלגיטימיות שבה נתפסה לי כאקט מרדני, חתרני. כמעט סיפור אגדה. אצל ראנד נחשפתי להאדרה של האדם למען האדם. התרוממות רוח שלא באה על חשבון ביטול העצמי. "איזו אמונת אמן שיש לה לנפש האצילה לגבי עצמה, משהו שאינו בר חיפוש ולא בר מציאה ואולי גם לא בר אבדה. הנפש האצילה יש בה יראת כבוד בפני עצמה" (ציטוט של ניטשה בהקדמה לספר, עמוד 11). ראנד המחישה לי שאפשר לחוש התעלות, סגידה, יראה וקדושה גם אם לא קיים בהם ממד על טבעי.
המפגש בין שתי תפיסות עולם מנוגדות ופשטניות לכאורה סייע לי לזקק מחד את החלקים המהותיים שרציתי לשנות ואת האיכויות שכן רציתי לשמר מאידך. תקרת הזכוכית של ה'אני' בעולם הקודם, יחד עם הניכור של רורק שייצר חומה בינו לעולם, היוו תמרורי אזהרה בוהקים ל-מה לא; המפגש בין שני הקרחונים הרדיקליים יצר חיכוך וריכוך שהתוו, ועוד מתווים עבורי, מסלול חיים שחותר לאחד בין "אם אין אני לי מי לי" – ל - "וכשאני לעצמי מה אני".