מדי חודש מתכנסת קהילת ה"ספוקן וורד" הישראלית ונותנת בראש. הם מדברים על הכל: פוליטיקה, חברה, בעיות הורות ובעיות התקרחות. הם לא מאמינים בציונים, אבל מקיימים תחרויות ונותנים לקהל לבחור בזוכים. מחר הם יערכו בתל אביב את תחרות הגמר, שבסיומה אחד המשוררים יטוס לייצג אותנו בתחרות הבינלאומית בפריז. שירו איתם
דברי בציונים, גברת. שירי לדלסקי | צילום: לועט אברמסון
"תאונן בבית, עם הקהל שלך תעשה אהבה!", זועק המשורר אריק אבר לעבר הקהל שממלא כל פינה פנויה בערב ה"פואטרי סלאם" בתיאטרון "תמונע". לא רק אל הקהל מדבר אבר. קטע ה"ספוקן וורד" (שירה מדוברת) שלו נקרא "מכתב אל משורר סלאם צעיר", ואל אותו משורר הוא מיועד. משורר שכלל אינו יודע שהוא כזה. משורר היושב מול אבר בעיניים משתאות, וכשיחזור הביתה יכתוב את שיר הספוקן וורד הראשון שלו.
ערב הספוקן וורד בתמונע היה אפוף בהשתאות שכזו. בזה אחר זו עלו על הבמה משוררות ומשוררים והטיחו בקהל את מילותיהם. אחד צעק פרידה מתסכלת, אחרת – נקישה בדלת. חייל משוחרר נשא קדיש על עצמו, משוררת הסבירה שהסבל הוא הסיבה היחידה ליצירה. כולם עשו את זה בעדינות ובכוח; ספוקן וורד הוא משחק באש ואתגר קרח היישר למוח.
אירועי פואטרי סלאם מתקיימים מאז 2012 (חפשו "פואטרי סלאם" ביוטיוב ובפייסבוק). הם נערכים במתכונת של תחרות בין משוררים, כאשר נציגים אקראיים מהקהל ("אנשלטים") מחזיקים שלטים ומחלקים ציונים למתמודדים. למעשה, לא מדובר בציון, אלא ב"ציון" – בשבועה אותה נושא הקהל עבור האנשלטים נאמר כי "אי אפשר לתת ציון לאמנות, לכן נשפוט לכף הזכות".
אחרי סבב ראשון, בו מציגים המשוררים את מרכולתם, עולים הארבעה שקיבלו את הציון הגבוה ביותר לבצע קטע נוסף. המנצח עולה לשלב חצי הגמר (שנערך במועד מאוחר יותר) וזוכה בתהילת עולם ובגביע מיקרופון הזהב – שהוא למעשה לא יותר מאשר מיקרופון ששבק חיים המרוסס בספריי זהב. את כל העסק הזה מנחה באנרגיה קופצנית אחד מהמשוררים, וקבוצת נגנים מלווה את האירוע.
המנצחים בחצאי הגמר עתידים להשתתף ב"סלאם הגדול" – אירוע הגמר שיתקיים ב-29.12 במועדון ה"בארבי". באירוע יוכתר מנצח, אך כל אחד משלושת המשוררים שיזכו במקומות הראשונים יוכל לזכות בהגרלה ולנסוע לפריז על מנת לייצג את ישראל בתחרות הבינלאומית.
יש כאן מישהו מערס פואטיקה? פואטרי סלאם בבאר שבע | צילום:
מושיקו חורש
מה זה לעזאזל פואטרי סלאם
אריק אבר הוא אחד מיוזמי הפואטרי סלאם בישראל, לצד נילי קופר ועמית אולמן (פדרו גראס). הפואטרי סלאמס מתקיימים מדי חודש בתל אביב, בחיפה, בירושלים בבאר שבע ובפרדס חנה, בשיתוף עם תאטרון האינקובטור ובעזרת צוות מפיקים ומתפעלים רחב. "מי שהתחיל עם הפואטרי סלאם בשיקגו בשנות ה-80 היה פועל בניין בשם מרק סמית'", מספר אבר בן ה-32, שנולד בסנט פטרסבורג וגדל בירושלים. "אני גיליתי את הז'אנר במקרה, כשיצא לי לבצע באירוע אמנות בירושלים קטע שכתבתי. כשגמרתי ניגש אליי סטודנט מדנמרק, סיפר לי שמה שעשיתי נקרא 'סלאם פואטרי' ושקיימת סצנה של הדבר הזה בכל העולם. הסתקרנתי, ולאחר שנתיים מצאתי את עצמי מתחרה בתחרות הפואטרי סלאם העולמית בצרפת ב-2008".
מה פירוש השם פואטרי סלאם?
"סלאם – מהמילה הטחה. בעצם הפואטרי סלאם הוא אירוע הטחת שירה. ואם לדייק – הטחת שירה מדוברת".
מה מייחד ספוקן וורד לעומת ז'אנרים אחרים של שירה?
"בדרך כלל בקטעי ספוקן וורד יש הרבה טקסט ביחס לז'אנרים אחרים בשירה, ויש דגש על ההגשה – הקצב, הזרימה. בהגדרה הרחבה ביותר שאני מצאתי, אלו הם טקסטים שנכתבים במחשבה על ביצוע בימתי".
נילי קופלר, ירושלמית בת 29 שמופיעה תחת שם הבמה אלן פותלס, מסכימה. "כשאני כותבת קטע ספוקן וורד, בשונה מכתיבת סיפור קצר למשל, אני מדמיינת את הביצוע ובעיקר את המוזיקליות של הטקסט", היא מסבירה. "כתיבת ספוקן וורד היא שונה. מעבר לכתיבת העלילה או לפיתוח הרעיון, אתה מתעסק בשאלה האם לחרוז או לא לחרוז, השיר מתנגן בראש בזמן הכתיבה ויש בתהליך שילוב של כתיבת המלים וכמעט הלחנה שלהן. מבחינת התכנים, אני חושבת שאין הבדל גדול בין שירה 'קונבנציונלית' לבין ספוקן וורד. כשאני קוראת ספרי שירה אני מוצאת שהתכנים לא שונים בהכרח, וגם הגישה לא תמיד שונה. הומור, למשל, קיים למשל גם בספוקן וורד וגם בשירה כתובה".
הנושאים בהם נוגעים משוררי הפואטרי סלאם אכן רבים ומגוונים. הם פוליטיים, חברתיים, אישיים – והכול יחד. יונתן קנסקביץ' בן ה-33, למשל, מציג שירה משעשעת אך גם אינטימית ורגישה. בשירו "גברת קרחת" הוא חושף את ייסורי המקריח הצעיר העומד מול המראה כשלפתע הוא מזהה "קרחת יער בלב חורשה". את השיר כתב "כדי לסיים סופית עם משבר ההתקרחות שלי", הוא מספר. "עמדתי מול הראי, עשיתי על הראש 'ויש' עם מכונת גילוח והלכתי לכתוב את הקטע כדי לעבד בצורה הומוריסטית את מה שקרה לי. ברגע שאני מופיע עם הקטע הזה מול קהל, הוא משחרר אותי בכל פעם מחדש. כשמוחאים לך כפיים על טראומה, אפילו שהיא לא טראומה 'נחשבת' כמו אלה הצבאיות למשל, זה מרגש מאוד".
איזה משורר אתה?
"הסגנון שלי הוא יותר משהו שאני מגדיר כסטנדאפ פואטרי. אני חושב שאפשר לקחת את הספוקן וורד ולהכניס אותו לעולם הסטנדאפ".
ספוקן גוד
אחת המשוררות החריגות בנוף הפואטרי סלאם היא צביה מרגליות בת ה-32, אלופת הארץ לשנת 2012, שהיא אישה ירושלמית דתייה, עם כל הלוק המשתמע מכך. "גרמניה – מה אשכנזי בעינייך?", היא שואלת בקטע "כמה שאלות לגרמניה", ועונה: "להשאיר את הניילון על הצג של הסמארטפון חמש שנים אחרי שקנית אותו זה אשכנזי בעינייך?". בקטע אחר, "צדקה תציל ממוות", היא שרה חלק מ"השפן הקטן" כשהיא מחליפה את השורה המסתיימת ב"אפצ'י" בשורה "לה לה לה – מוות...", ומבקרת בחריפות את תופעת משנוררי הצדקה.
"אין לי שום בעיה עם עניין הדת", מציינת מרגליות, "להפך. מרגיש לי טוב להיות דתייה בתוך הפואטרי סלאם. אני מאוד משתדלת שזה לא יהיה הגימיק שלי, ואני מרגישה שאני מגוונת את עולם התכנים. גם זה שאני כמעט היחידה שנשואה ושאני אימא, ויש לי את אחינועם בת השלוש וחצי, את עקיבא בן השנה ואת רועי בן ה-32, מוסיף לי הרבה. אני מדברת על גידול ילדים, למשל – נושא שכמעט אף משורר או משוררת בפואטרי סלאם לא עוסקים בו".
איך הגעת לפואטרי סלאם?
"לפני הכול אני כותבת, מאז שלימדו אותי את האלף-בית. זה משהו שמגדיר אותי כאדם. מעבר לזה, כאמנית, אני חושבת שאמנות חייבת להיות מתקשרת. כל העניין הוא לדבר עם אנשים. ככותבת, יש כמה שלבים שאני עוברת. בשלב הראשון אתה חייב להיות תהומי ועם המבט עמוק פנימה, ובשלב השני מגיע המבט החוצה. מדובר בהרבה איזונים עדינים, וגם לי קשה להבחין מתי אני ככה ומתי אני אחרת, אבל בטוח שאפשר להגיע לאנשים בחוץ בלי לוותר על הפנימיות שלך".
השירה שלך פוליטית, או אישית יותר?
"אני משתדלת לא להיות פוליטית. פוליטיקה היא לא הפילטר שלי למציאות. אני מבינה תהליכים יותר טוב דרך חקר תרבות, וכאמנית אני משתדלת קודם כל להסתכל על עצמי ועל תהומות נפשי ודרך זה לנסות לגעת באנשים אחרים".
בשנה האחרונה הגיע הפואטרי סלאם גם לבני נוער, כחלק מסדנאות שהעבירו המשוררים בבתי ספר וגם בערב סלאם נוער ראשון מסוגו בארץ. "המפגש עם בני הנוער היה מיוחד ומפתיע", מספרת קופלר. "הם הגיעו ממקום לא ציני ושמו על השולחן נושאים כמו תקיפה מינית, התמכרויות ואלימות במשפחה". היא מזכירה את מה שאמר אריק על אותם נערים ונערות, באמירה שנדמית יפה גם למשוררי הפואטרי סלאם: "הזעם שלהם עוד לא התחלף בייאוש".
