בני האדם סקרנים באופן טבעי באשר לעולמות הלא מוכרים להם - בין אם מדובר בתרבויות אנושיות השייכות לארצות זרות להם, או בהרגליהם של בעלי חיים שחיים בסביבות מחיה שלא נגישות להם. בהתאם, רבים מאיתנו נוסעים לטייל במטרה לפגוש את אותן סביבות לא מוכרות, להרגיש כאילו אנחנו חלק מהן. אנחנו מבקרים באטרקציות תיירותיות בעיירה שמעולם לא הכרנו ובכך מנסים לספק את היצר הסקרני, לספוג ולהיטמע; אנחנו מייצרים עבור עצמנו מקומות בילוי כמו גני חיות, אתרים לא אותנטיים שמתיימרים לדמות חוויה אותנטית, ומתנהלים בתוכם כמתעלמים מהעובדה שמדובר בסביבה מלאכותית לחלוטין. בתערוכה קבוצתית חדשה, האמנית קרן גלר (45) בוחנת בדיוק את התופעה הזו.
גלר היא אמנית רב תחומית זוכרת פרסים, בוגרת תואר השני באמנות של בצלאל תל אביב בשיתוף האוניברסיטה העברית ירושלים. את התואר הראשון שלה, באמנות וחינוך לאמנות, עשתה בפקולטה לאמנויות של המדרשה, המכללה האקדמית בית ברל. היא הציגה תערוכות יחיד במוזיאון פתח תקוה לאמנות, במוזיאון חיפה לאמנות ובעוד גלריות רבות בישראל ומחוצה לה – ועבודותיה הוצגו בלא מעט תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, בין השאר בברלין ובסין. גלר, שיוצרת במיוחד בווידאו, פיסול ומיצב, הציגה לאורך השנים עבודות מרתקות, ואפשר לומר שעובר דרכן קו מחבר - כשברבות מהן היא עושה שימוש בפרקטיקה דומה: היא צוללת אל עולם החיות ובאמצעותו היא בוחנת התנהגויות אנושיות.
בעבודה "סינדרום פירנצה" שהוצגה ב-2016, למשל, גלר יצרה מיצב המורכב מ-45 קטעי וידאו, כאשר כל אחד מהם מתמקד במחוות גופה ובהתנהלותה של חיה אחרת במרחב; לצד כל אחד מאותם קטעים, עמד טקסט המתארים הפרעת נפשית, שמתכתבת באופן מסוים עם התנהלותה של החיה המצולמת. בתערוכה שהוצגה בחודש מאי האחרון, הציגה גלר צילומי סטילס של דגים המשומרים בצנצנות; את התמונות צילמה במחלקת מחקר של המוזיאון לטבע בתל אביב, ובה ישנן לא פחות מ-800 אלף דגימות של דגים משומרים. גלר שאפה לתפוס את מבטם המזוגג של הדגים, שנראים חיים ומתים בו זמנית – ועסקה גם בהתכלות שלנו, בני האדם, אל מול נצחיותם של הדגים ששומרו בפורמלין ובאלכוהול.
בשנה האחרונה הייתה גלר אחת מאמניות הרזידנסי של ארטפורט, ובימים אלה היא מציגה בתערוכה הקבוצתית "נונפיניטו", שמסמלת את סוף שנת הרזידנסי. בתערוכה המדוברת, ממשיכה גלר את העיסוק המאפיין אותה – חקירת דפוסים אנושיים דרך דימויים מהעולם החי – כשהפעם, היא מתמקדת בחומרים שצילמה באקווריום בטורונטו. דרך הצילומים, בוחנת גלר את נטייתם של המבקרים באקווריום להתפעל מהטבע הפראי המאורגן, כאילו מדובר היה בטבע פראי אמיתי – ובכך מתבוננת באופן רחב יותר, ואולי גם ביקורתי, בסביבות המפוברקות שמייצר האדם עבור עצמו.
"האקווריום מותאם לחוויה של הצופה, אבל אנשים נכנסים לשם ומתנהלים כאילו הם נמצאים בטבע"
בשיחה עם mako, מספרת גלר על התפתחותן של העבודות אותן היא מציגה ב"נונפיניטו". "אחרי העבודה 'סינדרום פירנצה', הבנתי שצברתי אוסף צילומים גדול מאוד של המקומות בהם מאחסנים את בעלי החיים – ובעיקר בסביבות מחיה מלאכותיות", היא מספרת. אחד מהמקומות האלה הוא, כמובן, האקווריום בטורונטו; כאמור, צילומים מתוכו הם שמרכיבים את העבודות החדשות. בצילומים ניתן לראות - בין השאר - את המבקרים המהלכים באקווריום בהתפעלות, וכמובן את חיות המים בהן הם מתבוננים.
קשה להאמין שהצילומים המוצגים בתערוכה לא עברו מניפולציות. "הצילומים נראים כאילו הם עשויים בפוטושופ, אבל בעצם הם לא עברו עריכה", אומרת גלר. אמנם הצילומים לא נערכו בתוכנת מחשב כזו או אחרת, אבל גלר כן משתמשת באמצעים פיזיים כדי לשנות אותם: הם מוקרנים על אובייקטים צורניים שבנתה במיוחד עבור התערוכה, מה שמעוות את התמונה המעוותת גם ככה. כפי שעושה האקווריום בטורונטו, המיצב של גלר משבש גם הוא את קנה המידה ואת הפרופורציות - בין האדם לחיה, ובין החיה לבין הסביבה המלאכותית בה היא חיה.
האקווריום בטורונטו לוכד את האוקיינוס, אחת מפיסות הטבע הפראיות האחרונות, בתוך מעין צנצנת ענק – כך שחיות הים המבעיתות ביותר מוגשות למבקרים בפיסות נגישות ולא מבהילות. בהיותו מעין מיצג של טבע מבוים, אפשר לומר שהאקווריום הופך את יחסי הכוחות. באקווריום, האדם לא משתאה אל מול אינסופיותו של האוקיינוס או נבהל למראה יצורי המים המשונים, אלא חווה אותם כקישוטים, כאטרקציות שמתקיימות במיוחד עבורו. בתערוכה, גלר מתעכבת על ההפיכה הזו.
"יש שם מסוע, מעין מדרגות נעות שטוחות, שמקיף את האקווריום", מסבירה גלר, "והמבקרים עומדים על המסוע, וככה מסיעים אותם לאט לאט לאורך כל האקווריום, והם יכולים לראות דגים וכרישים". לדברי האמנית, כשיצרה את העבודות היא התעניינה במבנה האדריכלי המאפיין את האקווריום, שמאפשר למבקרים להתבונן בכרישים מכל הכיוונים: "האקווריום בנוי בצורה של קשת, כך שהצופה יכול לראות את הכריש מלמעלה, ומלמטה, ומהצד".
באמצעות המבנה האדריכלי הייחודי, שממקם את המבקר במרכז - כשולט על הדימוי שעליו הוא מסתכל - האקווריום בטורונטו שולל מהכריש את עוצמתו. וכמובן, כל עוד הוא סגור מאחורי זכוכית והאדם מפיק הנאה מהתבוננות בו, מאבד הכריש את התכונות שהופכות אותו לסמל של ממש בתרבות הפופולרית. הוא צף במים ללא זכר לאינסטינקטים החייתיים שלו, פאסיבי כמעט, כאילו מדובר ביצור אחר לחלוטין מהחיה המבעיתה שאנחנו מכירים. "כריש זו חיה ארכיטיפית שמסמלת פחד וסכנה, כל כך הרבה סרטים עוסקים באימה הזו, אבל באקווריום הכריש הוא לא מאיים – הוא אדיש", אומרת האמנית. "באקווריום, יורדים צוללנים ומנסים להאכיל את הכרישים בדגים מתים, והכרישים אדישים לידם. הם לא טורפים את הצוללן ולא את הדגים החיים שמסביבם".
האקווריום הוא כמובן סביבה מפוברקת, שהסתובבות בה אינה מאפשרת שיקוף אמין של שגרתן האמיתית של החיות הכלואות; ובכל זאת, כפי שהבחינה גלר, המבקרים בו מתנהגים כאילו הם יצאו להרפתקה. "העיצוב של המקום הזה מנסה לחקות טבע, הכל שם מאוד מותאם לחוויה של הצופה. אבל אנשים נכנסים לשם והם מתנהלים כאילו הם נמצאים בטבע", היא אומרת. "הם חובשים כובעים ומורחים קרם הגנה, ומוציאים משקפות - ובעצם הם נמצאים בתוך מקום ממוזג, עם תנאי טמפרטורה מסוימים ותאורה מלאכותית".
גלר גם תוהה על הבחירה של המבקרים לפקוד את האקווריום במקום לטייל בטבע האמיתי של קנדה. "צריך לזכור שאנחנו מדברים על טורונטו", היא אומרת. "באקווריום יש מפל מלאכותי, אבל במרחק עשר דקות משם יש מפלים אמיתיים. הטבע של קנדה הוא אחד היפים בעולם, ויש שם המון מקורות מים, ובכל זאת אנשים מעדיפים לשלם חמישים דולר ולראות מפל מלאכותי". באופן רחב יותר, האמנית תוהה על הצורך האמיתי של שאר מקומות הבילוי שמייצר האדם עבור עצמו. "מעניין אותי לשאול את השאלות האלה על בני האדם – על הסביבות המלאכותיות שאנחנו מייצרים לעצמנו, ומבדרים את עצמנו באמצעותן", היא אומרת. ובמילים אחרות: אם אטרקציה מסוימת מורכבת ברובה מפייק, האם היא עדיין בעלת ערך מוסף?
"נונפיניטו" 2022, גלריה ארטפורט
אוצרת: ורדית גרוס
כתובת: העמל 8, תל אביב
תאריכים: 8.9.2022 – 26.11.2022
שעות פעילות: רביעי-חמישי 12:00-19:00, שישי-שבת 10:00-14:00