השבוע במחזמר "מאמא מיה" בתיאטרון הבימה, אחד השחקנים עלה לבמה עם מיקרופון תקול. זה קורה גם לטובים ביותר, אבל במקום שזה יהיה ביג דיל או יגרום לעצירה מתישה במיוחד בהצגה, השחקנים – שרון אלכסנדר, יגאל שדה ודורון אורן - פשוט התמודדו עם זה בחיוך ובצחוק. והקהל, שיכול היה לרטון על הרישול ובזבוז הזמן, התמוגג. יכול להיות שזאת אחת המסקנות שאפשר לקחת מ"מאמא מיה" – התיאטרון הישראלי לא יהיה ברודווי, וזה בסדר גמור, כי ברודווי יש רק אחת (ויש כאלה שיגידו שגם זה יותר מדי). בישראל עושים פאדיחות, ומתמודדים איתן בחן. כל עוד אף אחד לא נפגע וכולם נהנים בדרך, זה יכול באותה המידה גם לשדרג.
לטובת מי שפספסו את אחד ממחזות הזמר המצליחים בתולדות הזמנים, או את הגלגול הקולנועי שלו, להלן סקירה קצרה לעלילה הפשוטה והמטופשת: סופי היא אמריקאית צעירה שחיה על אי יווני פסטורלי יחד עם אימה, דונה, שמנהלת בו מלון סמי-כושל. סופי תכף הולכת להתחתן עם בחיר לבה, סקיי, למגינת לבה של אימה המהפכנית לשעבר, אבל חסר לה דבר אחד: אבא. למזלה של סופי, חיטוט חסר רגישות ביומן של האם גילה שיש שלושה מועמדים מובילים לתפקיד הפאפא שלה – ביל, הארי וסם. סופי מחליטה להזמין את שלושתם לחתונה. אמא שלה לא יודעת מזה. מאמא מיה!
נקודת המכירה הבסיסית של "מאמא מיה" לא נמצאת בעלילה המתוחכמת שלו, אלא בעובדה שהוא המחזמר של אבבא. כל שיר ושיר מתוכו נלקחו מהפלייליסט הענף של אחת מלהקות הפופ הגדולות אי פעם, כשכותרתו נלקחת, כמובן, מאחד משיריה המפורסמים של הלהקה. ואכן, לא משנה כמה המחזמר יבחר את המופרך על פני הסביר ובמגוחך על פני המתוחכם, ברגע שהדמויות מפסיקות לדבר ומתחילות לפזם "יאנג אנד סוויט, אונלי סבנטין", צריך להיות ציניקן בלתי נסבל כדי לצקצק. אבבא אחראים לכמה מהשירים המקפיצים ביותר של המאה ה-20, ויש שיגידו (אני, למשל, בשמחה אהיה אחד מהם) שמעבר להיותם שירי פופ מושלמים, גם יש בהם המון שכל – והמון כאב. ברגעיו הבוגרים יותר של "מאמא מיה", קשה להתעלם מהכאב שצרוב בשירים האלה; ברגעיו המהנים יותר של "מאמא מיה", קשה שלא לרקוד יחד עם השחקנים.
העניין הוא שהשירים האלה נכתבו במקור באנגלית, וגרסת התיאטרון הלאומי ל"מאמא מיה" מחייבת שהם יתורגמו לשפת הקודש. עכשיו, תרגום היא מלאכה כפוית טובה, גם ובמיוחד כשהטקסט המתורגם הוא שיר. שיקולים של לחן ומשקל יכולים לקשור את ידיו של המתרגם ולגרום לו לעוות את התוצר המוגמר למשהו שהחן של המקור נעדר ממנו כמעט לחלוטין. למזלם של אבבא, למשימה נרתם אלי ביז'אווי, איש שכבר לקח על עצמו את תרגום היוונית של אריסטופנס, הצרפתית של מולייר והאנגלית של שייקספיר וסטיבן סונדהיים. ביז'אווי בעצמו הצהיר שהאתגרים שהציבו בפניו הפזמונים של אבבא היו קשים בדיוק כמו אלה שהציבו בפניו הטיטאנים שהתמודד איתם בעבר, ואכן ניכר שזה לא היה קל, אבל נראה שהקרב הזה השתלם.
הפאדיחות בפירוש שם, אבל גם ההצלחות. את "Don't go sharing your devotion" הפך ביז'אווי ל"כשהלב פועם בלי כתובת תני לו לפעום אותי", משפט שלא באמת נשמע כמו משהו הגיוני שייאמר ברצינות; מצד שני, רוב הזמן התרגום מגיע לפתרונות חינניים כמו "אם בצ'ק או מזומני, Money Money", או "תנו לי תנו לי תנו לי רק גבר ללילה" (על משקל "Gimme Gimme Gimme a man after midnight") שמצליחים לתפוס את רוב המשמעות של המקור ועדיין להתגלגל יפה על הלשון. ברגעים מסוימים, התוצאה מפרשת מחדש את המקור בצורה שמוסיפה לו, כמו "You are the dancing queen" שהפך ל"יש למסיבה מלכה" המרגש, שמשדרג את קלאסיקת הדיסקו עם רפרנסים ליהודית רביץ. ובכלל, גם כשהתרגום נהיה לרגעים מגוחך, ראוי לזכור שביצירה הזאת הדביליות איננה באג, אלא פיצ'ר. השיוט על הגבול שבין הנפלא למטומטם הוא חלק מהמהות של אבבא בכלל ו"מאמא מיה" בפרט, והגרסה העברית למחזמר הזה תופסת את המהות הזאת בהצלחה.
אבל, כמובן, התשואות שייכות באותה המידה לאנשים הנפלאים על הבמה, ובראשן מיקי קם, האישה שאיכשהו גרמה לי להוציא מפי את המשפט "למה מי זאת מריל סטריפ בכלל". דונה היא דמות נפלאה שנותנת לכל שחקנית להוכיח שהיא מספיק מוכשרת כדי לחלץ תצוגת משחק דרמטית, מרובדת ומורכבת גם מטקסטים של אבבא. היא מצחיקה, מרגשת ושרה כמו אלופה – הביצוע שלה ל"The Winner Takes It All" ("אחד זוכה בכל") הוא רגע עוצר נשימה של חיבור בין שחקנית, טקסט ומוזיקה. אם האישה הזאת הייתה נולדת בברוקלין ולא בקיבוץ מנרה, היא כבר הייתה חובקת שני פרסי טוני ואוסקר בשלב הזה; למזלנו, היא משלנו. מולה רוני דלומי חיננית, כובשת ומחזיקה באחד הקולות העצומים ששמעתי במחזמר ישראלי, וכשהשתיים שרות זו לזו את "Slipping Through My Fingers" לחלוטין מחיתי כמה דמעות.
הכיף של כל המעורבים בהפקה מידבק
בגזרת השחקניות המבוגרות, מיקי קם מגובה על ידי אורנה דץ וחני נחמיאס, ששתיהן עושות עבודה יוצאת מן הכלל. דץ מגלמת את טניה, חברתה הזוהרת והקוגרית של דונה, היא אמנם לא שחקנית גדולה, אבל היא ליהוק מושלם לתפקיד הזה. השיר שלה, "Does Your Mother Know" (או בגרסה העברית: "אמא שלך מרשה?"), הוא אחד משיאי ההצגה – בין השאר בזכות שותפה לשיר, חנן שוורצברג, ושאר חברי המקהלה שניגשו לנאמבר באנרגיה מרגשת. נחמיאס אינה ליהוק כל כך מדויק לתפקיד רוזי, הצלע השלישית בחבורת הבנות של דונה. רוזי אמורה להיות אתנחתא קומית מטופשת, ונחמיאס קצת יותר מדי מכובדת בשביל התפקיד הזה (למעשה, היא הייתה יכולה לזהור גם בתפקיד הראשי של ההצגה בעצמה) – אבל עדיין אי אפשר שלא להריע לאחת משחקניות המוזיקליות הגדולות בתולדות המדינה, גם ובמיוחד כשהיא גוהרת מעל שרון אלכסנדר בעודה שרה "Take a Chance".
הקאסט כולו עושה עבודה יוצאת מן הכלל, בין אם מדובר בשלישיית האבות הפוטנציאליים (יגאל שדה מכפר בגאון על הפשעים נגד האנושות שפירס ברוסנן ביצע בגרסה הקולנועית של המחזמר בתפקיד הזה) ובין אם בתפקידים המשניים (למשל, רוני מרחבי, שמזכירה שגם לה מגיע לשוב למרכז הבמה בהקדם). "מאמא מיה" היא הצגה שבכל גרסאותיה מקבצת שחקנים, זמרים ורקדנים מוכשרים ומפצירה בהם להנות מאוד על הבמה – עכשיו, אינני פסיכולוג, וגם כקורא מחשבות אני לכל היותר בינוני, אבל נראה שכל מי שהיה מעורב בהפקה הזאת נהנה מאוד, והכיף הזה מידבק.
כשהייתי בן 12 הייתה בי המון חיבה ל"מאמא מיה" כשעלה לאקרנים. אחר כך למדתי שמאוד לא גברי – ודאי שלא מתוחכם או בוגר – לאהוב סרטים כאלה. רק כשבאמת הבנתי מה טוב לי התחלתי לאהוב בגאווה את המחזמר הזה, לכבד את המחויבות שלו לכיף ואת אהבת האדם הכנה שמפעמת בסיפור הזה, על חוריו ושטויותיו. כמו שניתן לצפות, גם בגרסת התיאטרון הלאומי ל"מאמא מיה" לא נמצא תובנות מרחיקות לכת על אימהות, אבהות או מצב גידול החסה בשוודיה – אבל בזכות תרגום יצירתי, בימוי מוקפד של אלוף המיוזיקלס הישראלי, משה קפטן, וצוות שחקנים מוכשר ויקר, "מאמא מיה" הוא אחד הדברים הכיפיים ביותר שהתיאטרון הישראלי הציע לנו בשנים האחרונות. כמו מלכת הריקודים של אבבא, אני משוכנע שכל מי שיאפסן את הציניות שלו בכניסה ייהנה כמו שלא נהנה בחייו.