ורנה באלסן עוד לא בת 30, אבל בתור היורשת של אימפריית העוגיות הגרמנית באלסן, היא כבר יודעת איך היא רוצה שהחיים שלה יראו, והיא לא מתנצלת. "אני קפיטליסטית", היא אמרה ב-2019 בדברים שפורסמו בהרחבה בגרמניה, "רבע מהחברה נמצאת בידיי ואני מאושרת מזה, אני רוצה לעשות כסף ולקנות יאכטות מהדיווידנדים שלי וכל מיני דברים כאלה". אבל לא זו האמירה שלה מאותה שנה שהרגיזה רבים, אלא ההתייחסות הנונשלנטית שלה לעבר הנאצי של החברה שהקימו סבא שלה ואחיו, חברים במפלגה הנאצית ותורמים גדולים לאס-אס, שהעסיקו מאות עובדים יהודים בכפייה. "זה היה לפני זמני ובאלסן שילמה לעובדים בכפייה בדיוק כמו ששילמה לגרמנים. אין לנו שום סיבה להרגיש אשמה", הבהירה באלסן הצעירה.
באלסן היא רק אחת מהיורשים הגרמנים העשירים שמככבים בספרו של העיתונאי ההולנדי דיוויד דה יונג, "מיליארדרים נאצים: ההיסטוריה האפלה של השושלות הגרמניות"'' שיצא לאור בשבוע שעבר בהוצאת הארפר קולינס. בספר טוען דה יונג שהאנשים העשירים ביותר בגרמניה, העומדים בראש החברות הרווחיות ביותר והמוכרות ביותר, הם עדיין צאצאי אנשי עסקים ותעשיינים ששיתפו פעולה עם המשטר הנאצי, רבים מהם מרצון, ומעולם לא שילמו מחיר על פשעיהם. יותר מכך, טוען דה יונג, הפשעים שלהם השתלמו - וממשיכים להשתלם לבני משפחותיהם.
משפחה שזוכה להתייחסות נרחבת בספר היא משפחת קוואנדט, היום בעלת השליטה בב-מ-וו, מיני ורולס רויס ובעלת אחזקות רבות בתחום הכימיקלים והטכנולוגיה. סוזן קלאטן, האישה העשירה ביותר בגרמניה היום שהונה מוערך בכ-23 מיליארד דולר, היא הנכדה של גינטר קוונדט, תעשיין שהיה חבר במפלגה הנאצית ושבמפעלים שלו עבדו עשרות אלפים בכפייה במהלך המלחמה.
קוונדט - שעל פי דה יונג היה מהראשונים לפטר יהודים מהדירקטוריונים שלו - התעשר גם בזכות רכישת עסקים בזול מיהודים שנאלצו לוותר על רכושם עם עליית הנאצים, ואף היה נשוי במשך כמה שנים למגדה גבלס (שנישאה בהמשך ליוזף גבלס). בנו של גינטר, הרברט, אביה של קלאטן, גם פיקח על בנייתו של מחנה ריכוז בפולין שבנייתו לא הושלמה. כאשר קוונדט נשאלה בנושא ב-2009, היא אמרה כי היא תמיד תכבד את אביה "כי אף אחד לא יכול לשפוט את מי שחי בתקופה ההיא".
לצד קוונדט, בין התורמים למסע הבחירות של היטלר ב-1933, אפשר למצוא גם את טייקוני הפלדה פרידריך פליק וגוסטב קרופ פון בהלן, ואת איש העסקים הבווארי בארון אוגוסט פון פינק. פליק הוא היחיד מביניהם שעמד לדין במשפטי נירנברג בגין פשעי מלחמה, לאחר שהעסיק כ-50,000 עובדי כפייה, שמרביתם מתו כתוצאה מהתנאים ועבודת הפרך. שלוש שנים לאחר שהורשע, הוא קיבל חנינה, השתלט מחדש על עסקיו, רכש את תאגיד דיימלר (שבבעלותו מרצדס בנץ) והפך לאיש העשיר ביותר במערב גרמניה. נכדיו המיליארדרים מנהלים עסקים וקרנות שקרויים על שמו, אולם מתעלמים במופגן מהכתם העצום הזה בביוגרפיה שלו.
עוד זוכים להתייחסות בספר: שמונת ילדיו של רודולף-אוגוסט אטקר, שבבעלותם חברת מוצרי האפייה והמזון "ד"ר אטקר". אטקר היה קצין וואפן אס-אס שעבר אימונים במחנה הריכוז דכאו ומעולם לא נענש. ילדיו נהנים מחברה גלובלית עם הכנסות של 15 מיליארד דולר בשנה. גם בני משפחת פורשה, שרכשו בזול את חלקו של שותפם היהודי אדולף רוזנברגר ב-1935, מוזכרים כמי שמתעלמים מכך שסבם היה בין המרוויחים הגדולים של מלחמת העולם השנייה.
במאמר שפרסם דה יונג בניו יורק טיימס בשבוע שעבר, הוא מסביר כי כתב את הספר כדי להנכיח את העובדה שהמיליארדרים והתעשיינים הגרמנים מצליחים להשכיח את פשעי אבותיהם רק בגלל שהחברות שהקימו כל כך חשובות לכלכלה הגרמנית. דה יונג מציין כי בגרמניה קיימת תרבות מבורכת של הכרה בפשעי העבר ועיסוק נרחב בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך התרבות הזו פוסחת על המשפחות העשירות ביותר במדינה. "התנועה של גרמניה לעבר עיסוק בעבר איכשהו הולכת מסביב לטייקונים הגדולים של גרמניה וההיסטוריות האפלות שלהם", הוא כותב, "ככל שאני משקיע יותר זמן בלימוד אודות השושלות הכלכליות האלה, העבר המוכתם שלהן והחברות שהיו בבעלותן, והרצון שלהן להתעלם או להעלים את מעורבותן ברייך השלישי - כך אני מתחיל לפקפק בעומק ובכנות של תרבות הזיכרון הגרמנית".