בניסיון להכין את עצמי נפשית לאתגר הכפול של החודש הזה – ברמה האישית, הוצאת ספר לאור, שזה תמיד עסק מלחיץ, וברמה הסביבתית אנרגיות עכורות של בחירות שלישיות ובהלת מגפת קורונה – יצאתי לסוף שבוע של סדנת נשימה הולוטרופית בחוות טבע האדם, ניר צבי. שם, לא רחוק ממחנה צריפין, מצאתי בועה ירוקה של שלווה פסטורלית, חיי כפר בשדות, בין ברווזים ותרנגולות, כלבים וטווסים. הייתי רוצה לחיות בבועה היפה של ניר צבי. נראה לי שהדשא שלהם ירוק יותר. טוב לבוסס בשבילי בוץ בגשם קל, לשבת לשתות תה מרווה בין ערוגות פרחים, להיכנס לאוהל מוסק באש קמין, לשבת על שטיחים וכריות במעגל, מוקפת באנשים טובים - ולעסוק בחווית הלידה האנושית. העניין האחרון, אני מודה, היה מאתגר יותר מכפי שציפיתי. על אף שבאתי מוכנה לאתגרים.

שמעתי לראשונה על קיומה נשימה הולוטרופית, בכנס הפסיכדלי הישראלי השני, שנערך לפני כחודשיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב. ציפיתי למצוא שם בעיקר רוחניקים סטלנים וראסטפרים, חשבתי שאהיה הכי מבוגרת במקום. הופתעתי לגלות שאני מוקפת במאות פסיכונאוטים מנוסים (בז'רגון הפסיכדלי פסיכונאוט הוא מי שחוקר את מרחבי החלל הפנימי כמו שקוסמונאוט חוקר את החלל החיצון) בטווח גילים רחב שנע בין 25-75, גברים ונשים מהוגנים למראה, העוסקים בחיי היומיום שלהם במגוון מקצועות טיפוליים ומחקריים, שהצטופפו במושבים ועל המדרגות ובמעברים, התקבצו ובאו בהמוניהם מכל רחבי הארץ אל האולם הגדול של הציונים האמריקאיים כדי להתעדכן ולעדכן בחדשות הפסיכדליה בעולם ובישראל.

טימותי לירי
טימותי לירי | צילום: צילום מסך מתוך ווטסאפ, shutterstock

בשנים האחרונות מדענים וחוקרים ברחבי העולם האקדמי מקבלים תקציבים גדולים שמאפשרים להם, בימים אלה ממש, לייסד באוניברסיטאות המובילות את חזית מחקר הרחבת גבולות התפיסה האנושית: אם הם פסיכיאטרים, פסיכולוגים וחוקרי מוח שנעזרים בצמחים כדי להקל על הלם קרב, פוסט טראומה, חרדות ודכאון, אלצהיימר ודמנציה; פיזיקאים ומתמטיקאים שמפצחים את הרכב החלקיקים האלמנטריים, הקוד הגנטי, התודעה עצמה, ומגיעים לתובנות פורצות דרך אחרי שתיית איוואסקה או התנסות ב-LSD; או פילוסופים וסופרים שמנסים לבנות מכל המידע שמתקבל תמונת עולם חדשה.

המסע הפרטי שלי התחיל לפני 13 שנים, בעזרת כמה לגימות משיקוי חום-ירקרק, מר ומבחיל, שהגיע מהאמזונס ונשא את השם האקזוטי "איוואסקה". זאת הייתה תחילתה של ידידות מהוססת, מפוחדת לעתים, אחוזת פליאה והשתאות, מפיחת קסם אך גם מפוקפקת, חושפת אמת ומטילת ספקות. עברתי דרך ארוכה ומאתגרת של ריפוי והתפתחות בעזרת סמי המרפא, וגם בעזרת שיטות שונות שהאנושות המציאה ופיתחה לאורך השנים, כמו יוגה, פראנאיאמה, מדיטציה, גרינברג, דיקור וריברת'ינג. על שנות המסע שלי עד כה דיווחתי בספר שראה אור לפני כשבועיים ונושא את הכותרת, "איך כדאי לחיות: סיפור מסע הרפתקני במרחבי התודעה".

לבי עם צרכני הקלונקס והריטלין

בכנס הפסיכדלי שמעתי לראשונה על השיטה שפיתח ד"ר סטניסלב גרוף, פסיכיאטר צ'כי שהיה חלק מהגל הפסיכדלי של שנות ה-50 וחקר את השפעות ה-LSD עם טימותי לירי, עד שבסוף שנות ה-60 סגרו להם את התקציב ואת המחלקה. ד"ר גרוף התמקד במחקריו בחווית העוברות והלידה ואחרי ש-LSD הפך להיות לא-חוקי הוא מצא דרך להכניס את הנבדקים למצב תודעתי בלתי רגיל גם בלי עזרת צמחים או כימיקלים.

המתרגל היחיד בארץ של השיטה, ארנון קנדל, למד במשך שנים אצל ד"ר סטן גרוף ישירות, והוא מעביר את הסדנאות כיום עם אוולין אשתו ועם שני ממשיכי דרך צעירים, ניר תדמור ויגאל טרטקובסקי, שהקימו לפני חמש שנים את "חוף מבטחים", פרויקט קהילתי חשוב, שמפעיל מרחב בטוח במסיבות טבע ומעביר הכשרות לליווי במצבי קיצון.  

אין פלא שצריך להקים מערכים שיתמכו בציבור העצום של אנשים צעירים שמתקשים להתמודד עם החיים במדינה ללא עזרת תרופות, שמנסים להשתחרר מהתפיסה הרגילה, המלחיצה ומייאשת, אך מגיעים להסחות דעת מוגזמות. כל המציאות פה עובדת חזק לכיוון האנטי-הירגעותי, לא מפתיע שאנשים מנסים למצוא לעצמם פתרונות. אמנם מימי לא השתתפתי במסיבת טבע, לא לקחתי LSD וגם לא טסתי להודו אחרי הצבא, אבל בתוך עמי אני יושבת ורואה את המצוקה הגוברת, חווה עם כולם את משברי האמון ואת ההיטלטלות בין פחד ובין תקווה. סביר להניח שמאות אלפים מבין תושבי האגף שלנו בחללית כדור הארץ, מהגדה המערבית ועד תל אביב (עם סיבוב גדול דרך פרדס חנה כרכור), מהחרמון ועד ראס אל שטן, נעזרו בסמי-מרפא לכבוד סוף השבוע שלפני הבחירות וייעזרו בהם גם בסוף השבוע של אחרי הבחירות. לבי אתכם. גם עם צרכני הקלונקס, הציפרלקס, הריטלין והאדרל.

ארבעה נכנסו אל הפרדס, מזהירה האגדה, ורק אחד מהם נכנס בשלום ויצא בשלום. צריכת חומרים משני מצב תודעתי יכולה להיות מתגמלת ביותר, מבריאה ומלמדת ופורצת גבולות, אבל בסופו של דבר, בתחילתו של דבר, מדובר ברעלים. כל תרופה, טבעית או מעבדתית, עלולה להרעיל, להזיק, לשבש, להמית, אם צורכים אותה באופן לא מבוקר ולא ליווי מוסמך.

גם המציאות עצמה, כמובן, עלולה להרעיל ולשבש ואפילו להמית. המציאות שלנו – במיוחד בימים שסביב הבחירות השלישיות במספר בשנה האחרונה - עמוסה עד להתפקע במניפולטורים רעילים, סכסכנים בלתי נלאים, מפיצי דעות קדומות, מחרחרי מלחמה ומשבשי שלווה. אם רק אפשר היה לתת לכל המתמודדים כולם, לכל המנהיגים באשר הם, לשתות איוואסקה עד שיקיאו מתוכם את כל הרוע, החמדנות והחשדנות וילמדו להסתדר זה עם זה ולנהל את כל העסק בחמלה ובחוכמה. מגיע לכולנו טריפ טוב בגשמיות. אפשר שהעולם כולו יהיה חוף מבטחים.

פטריות הזיה
צילום: Thinkstock

כשהייתי עובר בשם יעקב

אולי זה עוד יקרה. בינתיים נסעתי לניר צבי לבדוק אם השיטה ההולוטרופית תצליח להביא אותי אל אותו פרדס נכסף, אל מעמקי התודעה, אולי אפילו עד כדי מפגש ישיר עם המקור, גם בלי לשתות, לאכול, לעשן או לבלוע שום דבר שיכניס את אמא שלי לחרדות מיותרות.

לפני תחילת ההתכנסות התבקשנו למלא טופס בריאות ושאלון על ההריון והלידה שלנו. אחר כך ישבנו לשמוע הרצאה על השיטה שלשמה התכנסנו. ד"ר גרוף, שהוא כיום בן 88 וחי בקליפורניה, מאמין כאמור שטראומות לא מעובדות מהשלבים הראשונים ביותר של החיים נאגרות בגוף הילוד ומעצבות את כל המשך חייו הבוגרים. הוא מחלק את הלידה לארבעה שלבים, שבכל אחד מהם עלולה להתרחש טראומה – שלב ההיריון, שלב הצירים, שלב הכניסה לתעלת הלידה, והלידה עצמה. הקשבתי בעניין וחשבתי שאני כנראה קנדידטית מתאימה במיוחד לשיטה שהוא פיתח, אם כי אני מניחה שנדיר למצוא אנשים שהלידה שלהם לא הייתה טראומטית בכלל.

כשהייתי עובר בן שבעה חודשים, פרצה מלחמת יום הכיפורים. באותם ימים עדיין נקראתי יעקב. אמא שלי מדווחת שהייתי עובר פעלתן, כיאה לבן בכור. שבוע אחרי פרוץ המלחמה, אבא שלי, שהיה רופא במילואים, נפל בשבי המצרי יחד עם 37 לוחמי מוצב המזח. במכתב שאמי ניסתה לשלוח לאבי באותם ימים דרך הצלב האדום (הם לא הצליחו להעביר אותו למצריים והחזירו לה את המכתב עם תום המלחמה) היא מדווחת שיעקב בועט ומשתולל בלי הפסקה. אולי לא רציתי במיוחד להתגשם באותם ימים, והבעיטות היו הניסיון שלי להתנגד. אולי הגבתי למצוקה שהוזרמה אלי דרך חבל הטבור. בכל אופן חיכיתי בבטן אמי עד אמצע החודש העשירי, עד שחזר אבי מהשבי, וחזר גם מה"חופשה" במתקן החקירות בזיכרון יעקב, לשם הועברו כל השבויים עם חזרתם לארץ. נולדתי בדצמבר 1973.

הלידה עצמה לא הייתה מסובכת במיוחד ובכל זאת כואבת. אמא שלי מדווחת שהאפידורל, חומר ניסיוני באותם ימים, פעל רק על צד גוף אחד ובצד השני היא הרגישה הכל. היא מספרת עוד על שיירת רופאים שנכנסה ויצאה מהחדר במשך כל זמן הצירים והלידה, אם כי אף אחד מהם לא התייחס אליה במיוחד, וגם לא אל יעקב העובר, שהתאמץ לפלס את דרכו אל האור. כולם הגיעו כדי לטפוח על שכמו של השבוי. הדרמה העיקרית, בלידה שלי, לא הייתה שלי. גם לא של אמא שלי.

תינוק בלידה
הדרמה העיקרית, בלידה שלי, לא הייתה שלי | צילום: צילום מסך מתוך ווטסאפ, shutterstock

כשהגחתי סוף סוף לאוויר העולם התברר שיצאתי בת. מיד שינו לי את השם מיעקב לרָנָה, שם שמסמל שמחה אבל בעיקר מתייחס לקוד הקשר של מוצב המזח, רנן. באזורי גשמיות מסוימים, מאוד ספציפיים, אולי רק של 37 אנשים, אני עד היום התינוקת של מעוז המזח, גם בגיל 46. למיטב ידיעתי אין עוד מקרה בארץ של שבוי שאשתו הייתה בהיריון במהלך השבי שלו והצליח לחזור בזמן ללידה, אם כי מלחמת יום כיפור הולידה לא מעט תינוקות אחרים שנקראו על שם מעוזים ולא היו להם בחייהם אבות חיים. אולי לא צריך לתת לתינוקות שמות של טראומות, אבל זה מה שאנשים עושים. ההורים שלי טוענים שנקראתי רנה כדי לסמל תקווה. בעיניהם זה שם שמסמל את השחרור מהשבי, את הבחירה בחיים.

שלוש שעות של בכי תמרורים

מן הסתם, הנחתי מראש, שחזור חווית הלידה שלי בתקופת טרום בחירות מכוערות במיוחד, יעורר בי כעס כלפי אוזלת ידה של ישראל להשכיל להשתחרר סוף סוף ממעגלי המלחמה. ההורים שלי, כמו רוב הבומרים, לא האמינו שכשאגדל עדיין יהיו מלחמות. אני בעצמי כבר בגיל העמידה. עברתי כל כך הרבה גלגולים של משבר האמון הישראלי-פלסטיני עד שכיום הוא מעורר בי בעיקר ייאוש ומחשבות בריחה. כעס וייאוש לא מובילים לטריפ טוב. אבל גם טריפ של התמודדות עם מצוקה וטראומה, אם את עוברת אותו בסביבה מוגנת, בבועה ירוקה של אנשים שאת רוצה להיות בקבוצה שלהם, יכול להוביל לחוויה מתקנת.

חילקו אותנו לזוגות, אחת נושמת בשכיבה על המזרון ואחת יושבת לצידה ושומרת עליה, נותנת לה לשתות, מגישה לה טישו, מכסה אותה בשמיכה, מובילה אותה לשירותים (הנושמים עוטים כיסוי עיניים, שהם לא אמורים להסיר במשך שלוש השעות של הסשן), מחבקת אותה, נותנת יד, לוחצת על מקום כואב בגוף, אם היא צריכה ומבקשת. לפני הסשן המשגיחים והנושמים עורכים הסכם מפורט של צרכים ורצונות, כדי ששום משגיח לא ידבר או ייגע באופן בלתי רצוי בשום נושם.

ארנון הנחה את הנושמים והנושמות להרפות מתח בגוף, להתמסר לנשימה מעגלית עמוקה, שאיפה ונשיפה בלי הפסקה ביניהן, בקצב הולך וגובר. אחרי שתי דקות של הנחיה הוא הפסיק לדבר והמוזיקה התחילה. מקצבים שונים בעוצמות גבוהות עזרו להכניס את המשתתפים לטראנס. בדקות הראשונות הרגשתי התעלות. הנשימה המעגלית מילאה את הגוף שלי בחמצן ויחד עם המוזיקה יצרה התרוממות רוח. העיניים שלי היו מכוסות אבל הרגשתי מוצפת אור._OBJ

המשגיחה שלי, בחורה מקסימה בשם גיל – גם אותה הביאו לעולם כדי שתשמח את הוריה ותפיח בהם תקווה – טוענת שבמשך רוב המסע שלי חייכתי ונראיתי מאושרת. זאת לא הייתה החוויה שלי. לא עברו עשר דקות לתוך התהליך וכבר שמעתי מישהי לצדי מתפרקת לרסיסים. היא העבירה כמעט את כל שלוש השעות בבכי תמרורים מלווה בזעקות, גניחות חייתיות ויללות מעומק הנשמה. אולי ככה זה מרגיש כשאת עובר שמפלס את דרכו אל החברה האנושית. ניסיתי להתייחס אליה כמו אל אם. ניסיתי להתעלם. ניסיתי להתרכז בחוויה שלי, בנשימות, במוזיקה. לא הצלחתי. קולות הבכי והמצוקה מילאו את המרחב. שכבתי על המזרון בטיפי המוסק, בלב שדות מוריקים, ורציתי לברוח רחוק ככל האפשר. אבל התחייבתי להישאר עד הסוף ולעבור את התהליך. אם יעקב לא ימלא את התפקיד שהועיד לו האל בעולם, נזכרתי באיום המקראי, כי אז ישלוט בו עשיו.

קינאתי באנשים שראו חזיונות

אני רוצה למלא את תפקידי. אני רוצה להיות אדם שעומד במחויבויות שלו. אני רוצה לעבור תהליכים. אולי זה השחזור הטראומטי שאני תקועה בו, לא רק מתקופת העוברות הפרטית ברחם אמי אלא מכל הגלגולים מימי יעקב אבינו ועד ימינו: להתמודד עם הדרמות שהאנושות מכורה להן יותר מלכל חומר כלשהו שקיים בהוויה הגשמית. אבל לא הצלחתי לעלות אפילו שלב אחד בסולם. בסופו של דבר ויתרתי. שכבתי על המזרון במשך השעתיים הבאות, שעברו כמו ארבעים ושש שנים, והזיתי על בריחה למקסיקו. לא שבמקסיקו אין אנשים. בכל מקום יש אנשים.   

היו אנשים סביבי במעגל, שאחר כך, בשעת השיתוף, סיפרו על התעלות נפשית עד כדי אקסטזה. הם חלקו איתי את אותו מרחב רווי אנרגיות סבל וקולות מייסרים והצליחו להישאר בחוויה משל עצמם, לצחוק, לראות חזיונות, להרגיש כאילו לקחו אמדי, כאילו נולדו מחדש, רק בזכות כמה דקות של נשימות עמוקות ושלוש שעות של מוזיקה רועמת. היו משתתפים שסבלו ומשתתפים שלא הרגישו שעברו חוויה משמעותית במיוחד אבל היו גם לא מעט משתתפים שדיווחו על חוויות של שמחה והתעלות. משחזור תהליך הגעתם לגשמיות. אותה גשמיות שגם אני חולקת איתם. איך? קצת קינאתי בהם. הייתי רוצה להיות כמותם.

ערב קודם, כשהיה תורי להיות המשגיחה, ישבתי על שמיכת הפוך שהבאתי מהבית, החזקתי לגיל את היד, היא שכבה על המזרון והייתה הנושמת, והרגשתי את האנרגיות שלה עוברות דרכי ומטעינות אותי באור. כמשגיחה חוויתי טראנס מוצלח יותר מאשר בסשן שבו הייתי הנושמת. רוב הזמן הייתי באורות. גיל התפתלה על המזרון ואני התנועעתי עם הקצב של המוזיקה. הריכוז באוהל היה גבוה, אפשר היה לחוש את המתח באוויר, את שדה הכוח של עשרים וחמישה אנשים ממוקדים, נושמים, מכוונים, אקסטטיים.

ברגע כלשהו זרוע שמאל שלי התעופפה למעלה מעצמה, האצבעות שלי נפרשו ונמתחו. ביד ימין החזקתי את היד של גיל, והרגשתי שאנרגיה עוברת דרך שמאלי מהיקום כולו ומתנקזת מימיני אל גיל ואז נשלחת בחזרה ממנה, דרכי, אל היקום. אל המקור של כוח החיים. תועפות אנרגיה עברו דרכי. לא ראיתי את עצמי מבחוץ אבל אני בטוחה שקרנתי בעוצמה. זאת הייתה חוויה פנטסטית. עד כדי כך פנטסטית שחשבתי שאני סתם הוזה, הזיה נחמדה מאד אבל לא מציאותית. אני נוטה לספקנות ולפקפוק, גם כשקורים לי דברים בהחלט מוחשיים. בגלל הספקנות החלטתי להוריד את זרוע שמאל בכוח הרצון ולגעת באצבעותי באדמה. איום ונורא. הארקה מוחלטת. זה היה כמו לגעת באש קרה ומכלה. הזרוע שלי התעופפה בחזרה למעלה, מעצמה, עוד לפני שהספקתי לחשוב. נשארתי ככה יותר משעה, שמאלי שלוחה אל על, ימיני בשמאלה של גיל, קולטת ופולטת כוחות מעצם הקיום.


מה להבין מכל זה, גם כשהייתי שוב בחזרה בבית, ספונה לבטח בין הררי הבטון של מרכז תל אביב, לא הרגשתי שאני לחלוטין יודעת. אבל הדרך שאני הולכת בה הראתה לי אינספור פעמים שהתודעה, במרחבים האישיים ובמרחבים הטראנס-פרסונליים כאחת, רצופת דפוסים חוזרים היא. כך שעלה בדעתי איפה אוכל לחפש. אפשר לקרוא לזה גלגולים, אפשר לקרוא לזה אלגוריתם גנטי, אפשר לקרוא לזה פסיכולוגיה אנושית. וגם אפשר לקרוא לזה יעקב. הלכתי אם כן לחפש אצל יעקב את הפן המילולי של המסר שנמסר לי במקורות.

"קבלו את הדרך שהורה לכם כל ימיו", מצאתי שם כתוב, בברכה העתיקה, ומיד הבנתי מה התפקיד שלי. לתקן טעות היסטורית, שיבוש של בת הקול המקורית. באג בתוכנה.

עם ישראל, בית יעקב, אנוכי רנה הנביאה מזכירה לכם ביום הזה, על במה וירטואלית זו, את מה ששיבשתם אך עדיין לא מאוחר לתקן: תסתדרו עם אנשים ועם אלוהים, עם כל האנשים ועם כל האלוהים, ולא יאבד מכם הטוב העתיד לבוא.

אהו מיטקויסין.

נמסטה.

סאלאם.

שלום.