הבוקר יצא לאור ספרה האוטוביוגרפי של סופרת הילדים, גליה עוז, "דבר מתחפש לאהבה". בספרה טוענת עוז, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובתו של חתן פרס ישראל עמוס עוז, כי אביה, שנפטר בשנת 2018, התעלל בה בילדותה - הכה, קילל והשפיל אותה. לפני כשבע שנים היא ניתקה קשר עמו, עם אמה ועם שני אחיה - פניה הבכורה ודניאל הצעיר ממנה.
"בילדותי אבא שלי הכה אותי, קילל והשפיל", כך כתבה עוז בספרה. "האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם, אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר".
מוקדם יותר היום הגיבה פניה עוז-זלצברגר, בתו של עוז, לדברים בשם המשפחה בטוויטר שלה: "אנחנו, נילי, פניה ודניאל, הכרנו אבא אחר. אבא חם, לבבי, קשוב, שאהב את משפחתו אהבת-נפש מלאה דאגה, מסירות והקרבה. מרבית ההאשמות שגליה מטיחה בו כעת סותרות לחלוטין את הזיכרון העז שנטבע בנו לאורך כל חיינו".
כעת, גם המשורר דניאל עוז התייחס לפרסום הספר ולהאשמות של אחותו בפוסט שכתב בחשבון הפייסבוק שלו. "אבא שלי לא היה מלאך, רק בן אדם. אבל הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר. עם דמותו הציבורית היו לי יחסים מורכבים. היו לי ביקורות עליה. למעשה סבלתי ממנה בעקיפין. דווקא בדלתיים סגורות הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר", כותב עוז.
עוז מפרט את המעלות הטובות שהוא מייחס לאביו. "יש לי זכרונות רעים מאבא שלנו. אבל עבורי הם כאין וכאפס: רוב הזמן הוא לא רק דאג לצרכינו החומריים אלא היה דאגן בלתי נלאה לשלומנו (עד לרמה נאג'סית), חבקן כל עוד התאפשר לו, חייכן חם בעל קשב אקטיבי ומתעניין (תכונה שתמיד קינאתי בה) ואף סידור או מטלה לא היו זוטים מדי או מתחת לכבודו אם הם היו למעננו", כותב עוז.
"לעומתנו, אחותנו האמצעית, גליה, זוכרת שהיא חוותה מידי אבא שלנו הורות קשה ומתעללת. אני בטוח - כלומר, יודע - שיש גרעין של אמת בדבריה. אל תמחקו אותה. אבל גם אל תמחקו אותנו. גם לנו יש קול וגם הקול שלנו בא מעמקי נפשנו. הוא לא מוקרא מדף מסרים והוא לא נבזי ולא נועד להרע לאיש. אם הייתי מתיר לכם למחוק את קולה של אחותי האהובה, לטובת קולי - זה היה נבזי", הוא כותב.
בהמשך הוא מפרט כיצד נותקו היחסים עם אחותו בשנים האחרונות. בתחילה עוד שמרה על קשר עם אחותו ואיתו, ואז רק איתו, אבל לבסוף גם הקשר הזה נותק. לדברי דניאל, גם ילדיה של גליה אינם מדברים עוד עם המשפחה המורחבת.
את הפוסט מסיים עוז בכך שהוא מבקש לא להאשים את אחותו כשקרנית, אך מוסיף שזיכרונותיו שלו, של אמו ושל אחותו שונים משלה. "יש בחיים שלי תעלומה. אני לא באמת יודע מה הרג את אבא שלי באיטיות, לאורך שש-שבע שנותיו האחרונות: הסרטן, או הסיוטים ונדודי השינה היומיומיים. הסרטן, או זה שאמי התאבלה, בבכי תמרורים חוזר ונשנה, ש"מתה לה ילדה". מה עבר על הורי ראיתי במו עיני. מה עבר על גליה לאורך אותו הזמן, אחרי שניתקה איתנו כל קשר - אינני יודע כי היא לא הרשתה לי לגלות. אני משוכנע שגם לה היה קשה מאד, כואב מאד. גליה היא הרבה דברים, אבל היא לא נכלולית, לא שקרנית ולא מניפולטורית. אנא אל תאמרו אחרת. באותה מטבע עצמה, אנא גם אל תאשימו את אמי ואחותי פניה באיזו קנונייה מופרכת. אבא שלי מת והוא לא יכול לעמוד על דוכן הנאשמים ולטעון לחפותו, גם לא לסנגר על אהוביו. אנחנו רק עדים: לגבי הדברים שאמא שלנו זוכרת אחרת מגליה, הדברים שפניה זוכרת אחרת מגליה, הדברים שאני זוכר אחרת מגליה - ובכן, אלה הם זכרונותינו מנקודת מבטנו האישית, המוגבלת (כמו של כל אדם). ואת ההסברים שלי לסתירה שבין הגירסאות אשמור לעצמי".