אופרה היא אולי המדיום האמנותי הכי מושמץ כיום. אנחנו אוהבים מיוזיקלז, הצאצאים המודרניים והמעודכנים שלה, שמחליקים לגרון עם דמויות דיסני או המנוני היפ-הופ; אבל בפורמט המקורי שלה - אנשים עם עודף מייקאפ צווחים בשפה זרה טקסטים מהמאה ה-18 קאט לסולו רבע שעה של חליל צד - אופרה הייתה ונשארה בילוי אליטיסטי, ובעיקר נושא לבדיחות.

גם אני אף פעם לא ראיתי אופרה של ממש, גם לי המדיום הזה בלתי נגיש. לא מודרני, לא אקטואלי, כבד על האוזן ועל הנשמה. אבל תמיד רציתי לחוות אחת, בכל זאת אני אדם תרבותי, לא יכול להיות שכל הידע שלי על אופרה לקוח מסרטים מצויירים של באגס באני עם קרניים ופרווה. לכן הפרסומת שקפצה לי בפיד - להפקת "חליל הקסם" בשילוב וידיאו ואנימציה - התאימה לי בול. וידיאו אני דווקא אוהבת, וגם אנימציה, אולי סוף סוף זו ההזדמנות שלי להרחיב אופקים?

כמו הפקות של "הפילהרמונית בג'ינס", גם "חליל הקסם" באנימציה היא אמצעי למשוך את הקהל ההדיוט והאידיוט לתיאטרון. אוקיי, אתם לא אוהבים אופרה, אבל מי לא אוהב סרט מצויר, לא ראיתם "פרוזן"? לא סתם האופרה הישראלית בחרה דווקא בהפקה הזאת לפתוח איתה את העונה החדשה, וגם השיקה קמפיין קצת מתאמץ ברשתות שמנסה להראות שאופרה זה נורא מגניב, כשפרסמה צילום של צ'אט שבו היא מכריזה ש"אופרה זה גיי לאללה!" וקוראת לנו "חמודע מתוקע". נו, חליל הקסם, זה לא אחלה יופימזם לבולבול?

אני לא גייז, אבל כאמור אני כן רוצה להרחיב את אופקיי ולהגיד דברים כמו "בארור אין על הארייה של פפגינו" ו"אומייגאד שמעת את הביצוע החדש של 'נקמת הגיהנום רותחת בלבי'?". אז התייצבתי בשמלת ערב וגולגול בשיער בפריימריה של "חליל הקסם". האולם היה מפוצץ, כולל לא מעט טינאייג'רים נרגשים בטוקסידו ופפיון - כנראה לא רק אני הסתקרנתי לראות אופרה באנימציה וחשתי אריסטוקרטית לערב אחד. אחרי אוברטורה ארוכה מדי - הלו, באתי לראות אנימציה, לא וילון סגור עם כינורות ברקע - סוף סוף נדלק הזרקור וההצגה, בעצם ההקרנה, התחילה.

הכנתם את זה בפאוורפוינט? 

"חליל הקסם" נפתח ישר במרדף ואדרנלין גבוה - הגיבור, טמינו, בורח בפאניקה מאיזה נחש ענקי, כמו התחלה של חלום, אף אחד לא מסביר לך מה הקונטקסט, אתה כבר באמצע העלילה. הצטערתי שלא קראתי מראש בוויקיפדיה מה העלילה, כי לא היה לי מושג מה קורה. "נו, טמינו בורח מנחש, ברור", מגלגלים עיניים אלה שכבר מכירים את "חליל" בעל פה ויש להם את כל התקליטים שלו בבית, אבל להזכירכם אני מייצגת פה את ההדיוטות, ולהדיוטות היה קצת קשה לעקוב אחרי העלילה.

"חליל הקסם" באופרה הישראלית (צילום: יוסי צבקר, יח"צ)
"חליל הקסם" באופרה הישראלית | צילום: יוסי צבקר, יח"צ

"לפעמים האיורים מרהיבים ועשירים, לפעמים הם נראים כמו דימויים שהורידו מאתר סטוק בתשלום. הפונטים של המילים המשולבות באנימציה נראים לפעמים כמו פונטים חינמיים של פוטושופ, במקום כחלק אינטגרלי מהיצירה הוויזואלית"

הסיפור בגדול קצת טיפשי (בחור חתיך והסייד קיק הדביל שלו מנסים להציל בחורה, עוברים מבחנים לא קשורים ובסוף הבחור אכן זוכה בבחורה, סוף), די מיזוגני (מוסר ההשכל הוא שנשים הורסות לך את החיים לכן צריך לחטוף ילדות מאמא שלהן ולתת אותן לגבר כלשהו שכבר יסדר להן את הראש) ורנדומלי (אגב הנה שלושה ילדים מעופפים ביי). ומכיוון שמדובר בהצגה שהיא כולה בגרמנית, התרגום הוא די קריטי. בתוכנייה יש קרדיט למתרגם מקצועי אבל על המסך הופיעו משפטים שנראו לי עילגים, כמו למשל "העזרה שיכולתי להושיט לה הייתה חלשה", מה שרק הוסיף לתחושת חוסר ההתמצאות שלי בעלילה ולחוסר הנגישות של הדיאלוגים. אבל במופעי ספקטקל העלילה והטקסט הם ממילא הדבר האחרון שאכפת לי ממנו, העיקר זה השואו.

אז השואו. הגימיק העיקרי של ההפקה (מלבד הקטע של האנימציה) הוא שילוב של האופרה עם השפה של הקולנוע האילם. הדמויות לבושות ומאופרות כמו דמויות של צ'רלי צ'פלין, הדיאלוגים שלהם הם בשקופיות כיתוב על רקע פסנתר והאנימציה קורצת לסרטונים מצוירים בשחור לבן של מקס פליישר. החיבור בין שני המדיומים האלה די טבעי, הרי בקולנוע האילם היה סגנון מאוד אופראי ומוגזם וגם שם העלילות היו בעיקר מלודרמות של גיבור-עלמה במצוקה-נבל עם שפם. גם הניגוד בין השירה העוצמתית של האופרה לרגעי השתיקה של הדיאלוגים האילמים מאזן יפה את הווליום הכללי. אני לא יודעת עד כמה השפה של קולנוע משנות ה-20 יקרוץ לצעירים המגניבים (והגייז!) שהאופרה מנסה למשוך להצגה הזאת, אבל מבחינה אמנותית זה לגמרי עובד.

על הבמה ניצב לוח לבן ענקי, ועליו מוקרנת האנימציה, שמשתלבת עם השחקנים שמתרוצצים לפני הלוח. האפקט שנוצר הוא בדרך כלל דו ממדי - מדי פעם יש ניסיון להוסיף עוד רובד על הלוח, להקרין את האנימציה על חפץ או רהיט שזזים קדימה או לצדדים, אבל רוב הזמן התחושה היא פשוט של מסך קולנוע שטוח, וחבל. אפשר בהחלט היה לשחק הרבה יותר עם הגימיק הזה, להוסיף שכבות על הבמה ולאתגר קצת את המפגש בין חלל התיאטרון לאנימציה, במקום פשוט להיכנע לה ולשטח עבורה את התיאטרון. מי שמכיר מיצבי וידיאו ארט כבר יודע שיש הרבה יותר דברים שאפשר לעשות עם מקרן ושחקנים.

"חליל הקסם" באופרה הישראלית (צילום: יוסי צבקר, יח"צ)
להדיוטות קצת קשה לעקוב אחרי העלילה. "חליל הקסם" באופרה הישראלית | צילום: יוסי צבקר, יח"צ

"אפשר לשים ג'ינס על הפילהרמונית ולהקרין לבבות בווידיאו מעל טמינו כשהוא מתאהב, אבל המוזיקה היא עדיין אותה מוזיקה וההצגה היא אותה הצגה והשעתיים ארבעים וחמש הן עדיין שעתיים ארבעים וחמש"

גם האיורים באנימציה הם לא ברמה אחידה - לפעמים הם מרהיבים ועשירים וניכרת בהן טביעת יד של אמן, לפעמים הם נראים כמו דימויים שהורידו מאתר סטוק בתשלום. גם תנועות האנימציה הן לפעמים אמנותיות ומזכירות את האנימציות של טרי גיליאם ב"מונטי פייתון" ולפעמים זה נראה כאילו עשו אותם בפאוורפוינט זול למצגת משרדית. הפונטים של המילים המשולבות באנימציה נראים לפעמים כמו פונטים חינמיים של פוטושופ, במקום כחלק אינטגרלי מהיצירה הוויזואלית. לפעמים האנימציה מיותרת - למשל כשפפגינו אומר שהוא מרגיש כמו חילזון ופתאום "צומחים" לו באנימציה מיחושים וקונכייה, תודה לך קפטן מטאפורה - ולפעמים היא תורמת לסיפור הברקות, כמו דמותו של הנביא החכם שמוצגת כראש ענקי מלא גלגלי שיניים שמפעילים אותו מבפנים, או כשפמינה מנסה לחתוך את עצמה וזרם של דם מצוייר משפריץ החוצה, אך כשהילדים עוצרים אותה הדם "קופץ" בחזרה לתוך הזרוע.

ותודה לזמרות על הביצוע המושלם

לגבי הביצועים, אולי אני לא בקיאה מספיק בשביל לשפוט, אבל בעיקר הרשימו אותי הזמרות - טוב, איך שהן עושות את התו הגבוה זה פשוט מעורר התפעלות. באטה ריטר, ששיחקה את מלכת הלילה, שרה מושלם את הארייה היחידה שאני ואתם מכירים מהיצירה הזאת, עם כל ההבהובים הקוליים הגבוהים בפזמון, וגם אלה וסילביצקי בתור פמינה נגעה באוקטובות גבוהות בעדינות רבה. אם כבר אופרה, תנו לי אוקטבות כאלה.

אז הנה, הייתי באופרה, סוף סוף. אני חלק מהתרבות האנושית הגבוהה. אבל גם ברגעים בהם האנימציה הייתה בשיאה והגימיקים האורקוליים עוררו התפעלות, זה עדיין לא הספיק בשביל ההדיוטה - כלומר אני - ליהנות מהאופרה. אפשר לשים ג'ינס על הפילהרמונית ולהקרין לבבות בווידיאו מעל טמינו כשהוא מתאהב, אבל המוזיקה היא עדיין אותה מוזיקה וההצגה היא אותה הצגה והשעתיים ארבעים וחמש הן עדיין שעתיים ארבעים וחמש, וכל אלה הם עדיין חבילה בלתי נגישה למי שלא מורגל.

השירים היו לי ארוכים מדי, הסיפור מבולבל, הדמויות לא מעניינות (אני אמורה להתרגש מסיפור אהבה של שני אנשים שבחיים לא ראו אחד את השנייה? או לשמוח שפפגנו הבודד זכה באישה רק כי הוא צלצל בפעמון קסום?) ולא משנה כמה אנימציה תשפכו על זה, מי שלא חובב אופרה לא יחבב אותה גם כאן. אולי הוא יתפעל מכמה רגעים מרשימים, כמו מלכת הלילה העכבישית או סצנות מרדף או המעלית שיורדת אל בטן האדמה, אבל הוא לא יחזור הביתה ויחפש את "חליל הקסם" בספוטיפיי. אולי האופרה צריכה לעבור עוד כמה גלגולים ושת"פים אמנותיים כדי להנגיש אותה לאיש מהרחוב, ואולי בכלל אין טעם להתאמץ, מי שאוהב יאהב גם בלי ג'ינס וזה בסדר. בשבילי, למרות כל הרוח והצלצולים והפירוטכניקה, החליל עדיין לא עשה קסם. אולי זה באמת רק לגייז.