עלובים לתפארת

(בווידיאו למעלה: קטע מתוך ההפקה הראשונה של "עלובי החיים" ב-1987, באדיבות ארכיון הקאמרי)

בחדר החזרות של "עלובי החיים", בקומה החמישית של בניין הבימה, עומדים לעבוד על הסצנה של הזונות. "תוציאו מפה את הילדים!" פוקד הבמאי משה קפטן, וכל השחקנים מתחת לגיל 12 מגורשים במלמולי אכזבה לחדר הסמוך, כדי שלא יצטרכו לראות את מירי מסיקה בתפקיד זונה מוטחת על השולחן על ידי לקוח עצבני. "תנסה לא לחנוק אותי, שאני עדיין אוכל לשיר תוך כדי האונס", מציעה מסיקה לשחקן המעט נלהב מדי, שמצדו מפיל אותה על הרצפה וגורר אותה בשיער לאורך החדר כשהיא איכשהו מצליחה לשמור על גוף מאוזן בלי לשבור את המפרקת, ושם מעיף אותה לפינה. "וואו", מתנשפת מסיקה בתום העינוי האקרובטי, "ובכן תודה לאל על הפילאטיס!".

"מעבר לשיקולים הבידוריים – הצגה מושקעת ומוזיקה מעולה, יש פה סיפור חברתי", מנסה קפטן להסביר את ההייפ של "עלובי", "כל העניין הזה עם הסטודנטים שעשו מרד חברתי בצרפת, זה עדיין מזכיר את מה שקורה כאן היום, עם מחאות הדיור ויוקר המחיה. אמנם לא בנינו בריקדות או יצאנו למלחמה, אבל ניצני המהפכה ומאבק הפרט מול הכלל היו כבר אז, וזה מאבק שנשאר רלוונטי".

ההתחלה: דודו פישר רץ לחנות של סטימצקי

"עלובי החיים", שיצרו אלן בובליל וקלוד-מישל שנברג, עלה לראשונה על במות פריז ב-1980 והוא מספר - ואין דרך לגרום לתקציר הזה להישמע סקסי - את סיפורו של ז'אן ולז'אן, אסיר נמלט שמנסה לגאול את נשמתו, על רקע חיי העוני והמרד החברתי של צרפת בתחילת המאה ה-19. אחרי כמה מהמורות בתחילת הדרך התקבע מעמדו כאחד ממחזות הזמר המצליחים ואהובים ביותר, כולל סרט שהופק ב-2012 עם יו ג'קמן ואן האת'אווי (שהמעריצים מעדיפים להתעלם ממנו). אם זו הפעם הראשונה שלכם בהצגה, אני ממליצה לא להיקשר יותר מדי לרוב הדמויות כי הן נוטות למות באורח טרגי בתדירות די גבוהה, מי במחלה ומי במלחמה, אז תביאו טישו.

בהיסטוריה התיאטרלית של "עלובי החיים" שמור לישראל מקום של כבוד. כבר בשנת 1987 עלתה גרסה מקומית בתיאטרון הקאמרי לפני רוב המדינות בעולם, והשחקן הראשי דודו פישר היה ולז'אן כל כך מוצלח שההפקה המקורית חטפה אותו הלאה לברודוויי. שם יצר פישר תקדים חדש בעולם התיאטרון, כשהתעקש - בהיותו אדם דתי - לכלול את שמירת השבת בחוזה שלו, והיה הוולז'אן הראשון בתעשייה שהורשה לא לענוד צלב על חזהו. פישר הצעיר היה הימור מההתחלה: חזן צעיר שהיה עד אז מוכר בעיקר בקהילות דתיות ובשירי צ'יריבום צ'יריבום, שנכנס לו יום אחד ג'וק לראש – לשחק את התפקיד הראשי בהצגה שאפילו את השם שלה הוא לא מבין.

"ראיתי איזו הצגה בשם 'לה מיזרבל' בלונדון, כשהתארחתי אצל בת דודה שלי שם", הוא נזכר, "היה קל להשיג לזה כרטיסים כי בזמנו היא קיבלה ביקורות גרועות ולא הרבה הלכו לראות אותה. ישבתי שם באולם וזה פשוט פגע בי כרעם ביום בהיר, בכיתי מתחילת ההצגה עד סופה. חזרתי לארץ, נפגשתי עם האמרגן שלי ואמרתי לו אני לא רוצה יותר לעשות יידיש, רק 'לה מיזרבל'. הוא שאל אותי מה זה 'לה מיזרבל', אמרתי שאין לי מושג, הרי לא למדנו ויקטור הוגו בישיבה. רצתי למטה לחנות של סטימצקי, שאלתי את המוכרת מה זה 'לה מיזרבל'. היא ענתה לי שבעברית זה 'עלובי החיים' והראתה לי את הספר. קניתי אותו ורצתי חזרתי למשרד להראות לאמרגן, הוא מסתכל, ופתאום פותח מגירה ומוציא ברושור של 'הבימה': מתברר שהם מעלים גרסה בעברית של 'עלובי החיים' בעונה הבאה".

אצבע אלוקים!

"אמרתי לו על גופתי המתה, רק אני עושה את ז'אן ולז'אן. אני הוא ז'אן ולז'אן! אתה מסדר לי אודישן. הוא אמר לי אתה השתגעת, אף פעם לא שיחקת, לא היית בתיאטרון, מה אתה קשור. התעקשתי, אז הוא התקשר לעודד פלדמן מנכ"ל הקאמרי דאז, שבישר לו שהתפקיד של ז'אן ולז'אן כבר לוהק. אבל אני לא ויתרתי, שלחתי להם קסטה שלי שר ביידיש, למדתי את כל השירים ובסוף הסכימו לעשות לי אודישן".

ומה, דחקת החוצה את ההוא שכבר לוהק?

"הם החליטו לחכות שהבמאי סטיבן פימלוט יגיע מאנגליה, והוא כבר יבחר את הוולז'אן שהוא מעדיף, אני או ההוא שכבר ליהקו. וכשפימלוט הגיע הוא אמר - אם אתם לא לוקחים את דודו פישר ל'עלובי החיים' הישראלי, אני לוקח אותו מכאן ל'עלובי החיים' הלונדוני. ואצל היהודים, את יודעת, אם אתה טוב מספיק לגויים אתה טוב מספיק להם. אז לקחו אותי".

"הרמה הייתה גבוהה בזכות סטיבן הבמאי", אומרת ריקי גל, שגילמה את פנטין הזונה האומללה, "זה שהוא בא מאנגליה, ושהיה איש תיאטרון בכל רמ"ח איבריו, מעצם הדרכתו ונוכחותו כל העסק קיבל נשגבות, ההתייחסות הייתה יותר מקצועית".

"גם קמרון מקינטוש, המפיק, היה מגיע בעצמו מלונדון להצגות בישראל כדי לבדוק שהכול מתנהל כמו שצריך", מוסיפה דיין, "הכול עובר דרכו. הוא נוסע לכל ארץ בעולם שבה מעלים את ההצגה, מוודא שיש בדיוק 22 אנשים בתזמורת, שהתלבושות מדויקות". היא גם זוכרת עד היום איך מקינטוש הגיע לארץ לצפות בהצגה, ואחרי שהמסך ירד זינק לעברה והכריז "את ה'תנרדיה' הכי טובה שהייתה אי פעם!", והזמין אותה לבקר אותו בלונדון. כשדיין אכן הגיעה ללונדון, נכנסה למשרדים הענקיים של מקינטוש ואמרה בחשש למזכירה שהזמינו אותה לביקור, המזכירה קראה בהתרגשות "רגע, את ה'תנרדיה' של תל-אביב?!". כך שעם כל הכבוד למדליות בג'ודו, אל תשכחו אף פעם שלנו יש את דודו פישר מברודוויי ואת התנרדיה של תל-אביב.

(קטע וידיאו: אלברט כהן ותיקי דיין בתור הזוג תנרדיה)

התחייה: "לא רוצים אותך, מה אתה שולח אודישן בכל זאת?"

גם בהפקה החדשה ב"הבימה", שעולה החל ממחר באולם רובינא, מפיק-העל מקינטוש מעורב בכל פרט. כל אודישן עובר דרכו, כל שינוי קטן דורש אישור, והחזרות מצולמות בווידיאו ונשלחות אליו למעקב קפדני. הכול כדי שחס וחלילה לא יתקלקל הקסם רק כי איזה מדינה מטומטמת שמה את הכיסא בצד הלא-נכון של הבמה: "עלובי החיים" היא דת ומנהיגיה הם אורתודוכסיים, לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. "הם מגנים על היצירה באובססיביות, שומרים עליה בצמר גפן", מסביר קפטן, "אבל כנראה בגלל זה היא כל כך מצליחה ומחזיקה מעמד הרבה זמן".

כל כך מגנים עליה, שכמעט לא הרשו לנו להעלות אותה יותר: מקינטוש, מתברר, לא אהב את הגרסה הישראלית הקודמת שעלתה ב"הבימה", בשנת 1999, והחליט שלא תהיה פעם שלישית. זהו זה, הפרתם את האמון שלי, אני לוקח מכם את "עלובי" אז תיהנו לכם עם החרא של "קאטס", לוזרים. זה היה אמור להיות הסוף של הרומן הישראלי עם "עלובי", אבל בשנה האחרונה, אחרי הרבה שכנועים והפצרות, הסכים מקינטוש סוף סוף לתת את הזכויות לגרסה מקומית נוספת, זו שתעלה החל ממחר בתיאטרון "הבימה". עוד ניצחון להסברה הישראלית.

ושוב, הקאסט החדש – המורכב בין השאר ממירי מסיקה, אמיר דדון, הראל סקעת ורוני דלומי – היה צריך לעבור אישורים קפדניים של הבוס הגדול בלונדון. שוב נחרצו גורלות ממעבר לים: נתן דטנר, למשל, כבר התקבל לתפקיד מפקח המשטרה הקשוח ז'אבר והליהוק הוכרז בתקשורת, כשהגיעה הוראה מלונדון להחליף אותו ביגאל שדה בטענה שהוא מתאים יותר לשחק מול אמיר דדון שזה עתה לוהק. ובצד השני של ציר הגורל, אורי הוכמן הצטרף לקאסט ברגע האחרון בזכות אודישן שהתעקש לשלוח למרות שכבר אמרו לו "לא". "חלמתי לגלם את בעל הפונדק מאז שראיתי את אלברט כהן עושה אותו ב-87'", מספר הוכמן, "אבל משה קפטן כבר ליהק את אבי קושניר לתפקיד הזה, ואמר שהוא לא צריך מחליף. למרות זאת צילמתי בבית שלי אודישן ושלחתי לו. אשתי אמרה לי איזה פאתטי אתה, אמרו לך שלא רוצים אותך, מה אתה שולח אודישן בכל זאת? בינתיים כבר שכחתי מהנושא, ואז פתאום התקשרו אליי מההפקה: קושניר בכל זאת היה צריך מחליף והם שלחו למקינטוש את האודישן שלי, והוא קיבל אותי".

אפונין הורגת את עצמה למען הבחור שהיא אוהבת, שאוהב בכלל מישהי אחרת. כבד, מאוד לא רוני דלומי.

"דווקא הדברים האלה שנוגעים ומפחידים עושים לי את זה. אני כל כך אוהבת את הדמות הזאת, האהבה הבלתי מתפשרת שלה, הטוטאליות הזו של רק לראות את האדם האחר. אמנם אני לא התמסרתי ככה למישהו אבל יש לי קצת נטייה לרַצות, זה הבסיס שלי. אמנם לא נשבר לי הלב רומנטית אבל הלב יכול להישבר בהרבה צורות, ואני מכירה את המקום הזה של לרצות בשביל מישהו גם אם הוא לא רואה אותך".

התהיות: ז'אן ולז'אן עושה רוקנרול?

אבל ההימור הכי גדול של ההצגה הוא אמיר דדון, בתפקיד ז'אן ולז'אן. ב-87' ו-99' גילם אותו כאמור דודו פישר, שהרקע שלו בחזנות לא היה רק אנקדוטה אלא גם התאים מאוד לדמות האסיר הדתית והמיוסרת, הקשוחה מבחוץ אך מתייפחת מבפנים. סלסולי התפילה של פישר ישבו בול על המונולוגים של ולז'אן מול אלוהיו, מה גם שרוב הוולז'אנים ברחבי העולם מגיעים מרקע של אופרה, בת הדודה של החזנות. הזמר אמיר דדון, לעומת זאת, מגיע מעולם הרוק, שפחות מסתדר בראש עם תחינת ה"קח אותי, שלח אותו!" ששואג ולז'אן על הבריקדות. נכון, הסולן של דיפ פרפל כבר שיחק יופי את ישו הטרגי והמיוסר ב"ישו כוכב עליון", אבל "עלובי" זה סיפור אחר עם נשמה מוזיקלית אחרת. סגנון השירה של דדון גם משווה לו אופי צעיר יותר איכשהו, שלא ממש מתיישב עם דמותו בת השישים של ולז'אן. למרות שדודו פישר, מזכיר לי קפטן, היה בערך בגילו של דדון כשהשתתף בהפקה הראשונה. אולי הזקן עושה את ההבדל.

"הבחירה באמיר היא בעצם רצון להמציא מחדש את הדמות, ולא להישאר בבחירה הקלאסית", אומר קפטן, "כשאמיר הגיע לאודישן פשוט נפלה לי הלסת. נכון, זה פחות קונבנציונלי ללהק אותו לתפקיד ולז'אן, אבל יש משהו בחיבור של הדמות הזאת לשחקן הזה, חיבור של רוקנרול שיוצר דיסוננס שטלטל אותי. גם המפיקים בחו"ל התלהבו ממנו".

אמיר, תרגיע מעריצה מודאגת. איזה ולז'אן אתה הולך לעשות?

"אני אביא סגנון שירה קצת אחר, משהו שלי. אני לא מחקה אף אחד. תמיד הייתי שומע את פרדי מרקיורי כשהוא שר דברים קלאסיים ונותן להם את הגרסה שלו, ודמיינתי את עצמי עושה משהו כזה. זה מעניין, לבוא דווקא ממקום לא אופראי ופומפוזי".

גם יו ג'קמן הביא משהו לא פומפוזי לגרסה הקולנועית של "עלובי", וככה שחט את Bring him home. עדיין לא הרגעת אותי.

"כשראיתי את ההצגה בניו יורק באמת הרגשתי שאני יכול להביא משהו חדש לתפקיד הזה, וזה מה שמנחה אותי תמיד, להביא משהו חדש, אחר. ועדיין, זה מלחיץ. אבל אני בקשר ידידותי עם תיקי דיין, והיא אמרה לי שאני בחירה מעולה, אז זה הרגיע אותי קצת".

אגב, בהצלחה עם לסחוב את הראל סקעת על הגב בסצנה של הביוב.

"אני מטר תשעים ואחד, הכול יהיה בסדר".

כאן מתים בכיף

אז אני עדיין לא רגועה, אבל ככה זה מעריצים שמלווים הפקה אחת לאורך שנים: מגיעים עם סט הציפיות קומפלט מהבית, סובלים ונהנים באותה מידה, ממלמלים את הליריקס עם השחקנים וחוטפים התקף כשהשחקן מפספס מילת קישור, בוכים בהפסקה "אבל לפנטין אמורים להיות תלתלים". קשה לרצות אותנו, אבל זה לא אומר שביום ההשקה לא אתייצב כמו שעון בכניסה ל"הבימה", מצויידת בחבילת טישו, מוכנה שוב לפגוש את חבריי הוותיקים והגוססים. אני נפרדת מחדר החזרות ופונה ליציאה, שם אני מוצאת שני ילדים מרוחים על הספה עם אייפונים, פליטי הגירוש של סצנת הזונות. "אתם משחקים את גברוש?" אני שואלת, והם מהנהנים. כמה מוזר: גברוש, הילד שנרצח על הבריקדות בסצנה קורעת לב, יושב פה ומעיף פוכדורים בנחת. "זה תפקיד ראשון שאני עושה, כל הילדים בכיתה ביקשו שאזמין אותם לראות", מספר לי הילד אדם מוכתר.

אממ, זו לא ממש הצגה לילדים, אתה יודע. תכנים די קשים.

"כן, כשראיתי את ההצגה לראשונה בכיתי איזה שמונה פעמים", מתוודה הילד ניב לקט, "ואז בשבוע שעבר אימא שלי ראתה 'בילי אליוט' ובכתה, אז אמרתי לה אם בכית ב'בילי אליוט' מה תעשי בהצגה עצובה כמו 'עלובי החיים'?!"

ואני מקווה שהזהרת אותה מראש שאתה הולך להירצח לנגד עיניה בהצגה, שלא תיבהל.

ניב: "ברור שהזהרתי אותה, אחרת היא הייתה הורגת אותי".

אדם: "חה חה ואז היית מת גם בהצגה וגם בחיים!"

הלו, קצת ריספקט, אתם כולה בני 11, לא מלחיץ אתכם שאתם הולכים למות כל ערב על הבמה?

"כן, אבל מוות כיפי!" אדם זורח, והשניים פורצים בצחוק. וול, מה יש להגיד, החיים מנצחים.

הצגה ראשונה: ה-19 לספטמבר, בשעה 20:00, אולם רובינא.

הצגות נוספות: 20-30 לספטמבר, אולם רובינא.

לפרטים והזמנות: http://www.habima.co.il/

צילומי יח"צ: איציק בירן