הגבעה אסף גברון
עטיפת הספר "הגבעה". מתנחלים ומגניב להם

התנחלות וקיבוץ וצבא וערבים  -  בכל אלה מתעסק אסף גברון ב"הגבעה", אבל למרבה הפלא הוא דווקא לא רוצה להגיד לנו שאחרי הכל כולנו בני אדם. לא כי אנחנו לא, פשוט לא על זה הספר.

עלילת הגבעה מתרחשת רובה במעלה חרמש ג', התנחלות קרוואנים קטנה ודמיונית בלב טבע קסום ומול כפר ערבי קטן, שתושביו מגדלים זיתים לפרנסתם. דווקא על הקרקע הנפיצה הזאת, העלילה מצליחה לשמור על שקט פנימי. האירועים שמתאר גברון, גם אם הם קטנים כמו חתיכת לינולאום שנעלמה מרצפתו של אחד הקרוואנים, גדולים כמו צווי פינוי, הרס מבנים ועימותים עם חיילים או מצחיקים כמו חמור שסובל ממחלת לב, מתוארים כולם באותו ווליום, מה שמעניק לספר את כוחו.

בכלל, המהלך הפוליטי (פינוי, גדר, הפגנות) שמרחף כל העת מעל למעלה חרמש ג', אבל נוגע לתושביה בצורה כמעט זניחה, מעניק לכל הסיפור אווירה קפקאית עם נגיעות ישראליות, כזאת שרק מי שחי כאן יכול להבחין בדקויותיה.

אסף גברון (צילום: מוטי קיקיון)
אסף גברון | צילום: מוטי קיקיון
 

הרצונות והצרכים של יושבי הגבעה מאד אנושיים – חם להם, קר להם, הם חרמנים או שסתם בא להם נס קפה. הם נמנעים ממחוות גדולות, אפילו ההפך. הם מתעצלים לקום מהספה, עושים את עצמם לא שומעים כשהאישה קוראת להם וכשהגנרטור נופל בלילה – הם לא ממהרים לצאת לקור ולטפל בזה, בדיוק כמונו. 

למרות שגברון מקפיד לתאר באותה תשומת לב לפרטים את כל הדמויות שברא, טיפול מיוחד מקבל גבי, קיבוצניק במקור שהסתבך לא פעם בגלל נפש מסוכסכת ופתיל קצר, שעומדים בניגוד גמור לשקט שהוא מקרין היום - חוזר בתשובה, עובד אדמה, ומארח אצלו בקרוואן את אחיו שבכלל חי באמריקה ונחת עליו פתאום. פה גברון מושך לקצה, מהלך על הגבול שבין ההזדהות והרתיעה וגורם לנו לזהות את עצמנו דווקא בצדדים היותר אפלים של גבי,  שבצורה מתוחכמת כובש את לב הקוראים והופך לגיבור הסיפור, למרות שהוא לא משפיע על העלילה יותר מחבריו להתנחלות.

"הגבעה" הוא רומן על חולשות אנושיות, על המקומות המתישים שמניעים את רובנו ועל רגעי הבהירות שמעוררים אותנו לפעמים, אבל משתקים אותנו בהרבה פעמים אחרות. אסף גברון לא כתב ספר על זה שכולנו בני אדם, אלא פשוט על בני אדם. זה כל ההבדל.