גם המעריצים המושבעים ביותר של שלמה ארצי לא יתחברו ל"שאול"

דעה לא פופולרית (או שהיא כן, תלוי את מי תשאלו): שלמה ארצי עושה מוזיקה מעולה. נכון, אולי זה קצת מצחיק להגדיר את הדעה הזו כ"לא פופולרית", בהתחשב בכך שמדובר באחד הזמרים המצליחים ביותר בישראל. ובכל זאת, נדמה שבאותה מידה שאנשים מסוימים רוחשים אליו אהבה, אחרים קצת מזלזלים בו וביצירה הכל-ישראלית שלו; ובכן, לפי דעתה של הח"מ, שלמה ארצי הוא לא רק זמר טוב, אלא גם כותב טוב ומלחין טוב. אממה, אחרי צפייה במחזמר החדש והמצופה שיצר, "שאול", מתברר שבכתיבה של מחזות הוא הרבה פחות חזק.

"שאול", מחזמר רוק ישראלי, הוא עיבוד מודרני לסיפורו של שאול המלך. שאול (צחי הלוי), בחור פשוט מכפר חיטים, יוצא לחפש את שלושת האופנועים שנגנבו לאביו (על משקל האתונות מהסיפור התנ"כי המקורי), ומוצא את המלוכה. וזו רק ההתחלה של הסיפור שלו: עם קבלת מעמדו כמלך העיר בית-אל, שאול נשאב אל החיים הכאוטיים החדשים שלו, והם כאוטיים הן בזירה הפוליטית והן בזירה הפרטית.

ארצי, כאמור, הוא המוח שעומד מאחוריו - ואליו חברו בין השאר להב תימור (בימוי), לואי להב (ניהול אומנותי) וגיל פלדמן (ניהול המוזיקלי). לצד הלוי, בקאסט גם אלי דנקר (סמואל = שמואל הנביא), אלישע בנאי (בתפקיד דוד), איאן פינקוביץ ואור עמרמי ברוקמן (ילדיו של דוד); ויש גם את תום כהן כבעלת אוב, מיכאל מושונוב בתפקיד הג'וקר, ושלושה שחקנים מתחלפים בתפקיד המספר - ששון גבאי, ליאור אשכנזי ויניב ביטון (השלישי הוא זה שמילא את התפקיד בפרמיירה).

למרבה הצער, אני לא יכולה לדבר על החוויה במחזמר מבלי לדבר על הדרך המענה שעברתי כדי להגיע לתיאטרון היכל שלמה: פקק בלתי נגמר בכניסה לרחוב; חניון אחד מתוך שניים שאמור לשמש את באי המקום שנותר סגור; וסדרן שלא ידע להכווין את הנהגים המבולבלים. ומה גם שהברדק בכניסה לתיאטרון גרם לאנדרלמוסיה בדקות הראשונות של המחזמר, שבמהלכן עוד נכנסו אנשים לאולם; בקיצור, יש לקוות שההפקה תלמד את השיעור - ותפתח בפעמים הבאות גם את החניון השני.

ועכשיו נעבור ליצירה, אם כי גם עליה אין יותר מדי דברים טובים לומר: כפי שסיפר ארצי עצמו בפרמיירה החגיגית, הוא התעניין בדמותו של שאול המלך עוד מאז שהיה ילד. למעשה, הוא עבד על המחזמר הזה, שעכשיו עולה לבמות, במשך למעלה מ-40 שנה. מדובר ללא ספק בפרויקט חיים - ויש בזה משהו מרגש: כלומר, לראות יוצר ותיק ואהוב, שנדמה שכבר הגשים כל חלום אפשרי, מגשים חלום נוסף בגיל 75. ועדיין, ההתרגשות שהייתה לי - שהושפעה, מן הסתם, גם מהעובדה שגדלתי על שלמה ארצי - התגמדה לצד התחושות האחרות שהמחזמר הזה גרם לי להרגיש.

תראו, מי שאוהב את השירים של ארצי יאהב גם את השירים שיצר עבור "שאול", שכתובים ומולחנים בסגנון הכה-מזוהה שלו. ועדיין, צריך להודות: יש כאן יותר מדי מהם. אז נכון, מדובר במחזמר, אבל בפועל "שאול" הוא פחות מחזמר ויותר מחרוזת שירים. מעטים מאוד הדיאלוגים ששזורים בין שיר לשיר, וגם כשהם כן נמצאים הם קצרים וחלשים, וכתובים - למרבה האימה - בחרוזים. כמובן שזה אחלה לחרוז את השירים עצמם, אבל אין שום סיבה לחרוז את המחזה: כי זה נשמע מטופש, כי זה מקנה ליצירה אופי ילדותי ומתנחמד שלא מתאים לה - ובעיקר, כי החריזה מגבילה את ביטויי הרגש האמינים והספציפיים (המיוחדים לכל דמות ודמות), וכן גומרת את הספונטניות שאמורה להיות לדיבור.

אבל זה לא רק זה. כמות הדיאלוגים (הקטנה) והאיכות שלהם (הירודה) לא מאפשרות ל"שאול" לספר סיפור עמוק, רבוד, שבאמת נוגע ללב - וגם לא לבנות דמויות שיש להן אפיון מורכב ואישיות ייחודית. אנחנו למדים על הדמויות בעיקר דרך תוויות שמודבקות עליהן ולא דרך הפעולות והאמירות שלהן עצמן (ההפך מ"שואו, דונט טל").

"שאול" עובר מתחנה לתחנה - כולל טרנספורמציות מרובות של התפאורה וגם קפיצות משמעותיות בזמן - בלי להתעכב על הדברים החשובים האלה, וככה הסיפור המוכר של שאול הופך עמוס ומבולבל. אומנם השחקנים עצמם טובים (אי אפשר שלא להתפעל מהקול המחשמל של תום כהן, זמרת אופרה במקצועה) וגם התלבושות, התאורה וכל הקישוטים הנוספים מושקעים מאוד כמצופה. אבל בסופו של דבר - ובשקלול כל המרכיבים, כולל האהבה הגדולה לשלמה - "שאול" הוא לא מחזמר מוצלח, ולא יקרה כלום אם תוותרו עליו.