במשך 61 עמודים, פירט בית המשפט המחוזי בתל אביב את כל הסיבות לדחיית ערעור המס של בר רפאלי. כיוון שאנחנו חיים בעידן מופלא של דמוקרטיה ושקיפות (אלה ימיו האחרונים, אבל כל עוד נותנים לנו - ניקח גם ניקח), המסמך הארוך והיסודי הזה פורסם לציבור, והוא זמין לקריאה למי שזה הקטע שלו. כלומר לנו.
נתחיל בתקציר האירועים: ביום ראשון, פרסם ביהמ"ש שרפאלי תידרש לשלם כ-8 מיליון שקלים, מס על הכנסותיה בשנים 2009 ו-2010. במהלך הדיון בעניינה, טענה רפאלי שבאותן שנים לא חייתה ופעלה בישראל בכמות שמצדיקה שייגבו ממנה מס הכנסה. זאת למרות שבשנים 2006 ו-2007 רפאלי לא הצטרכה לשלם מסים בדיוק מאותם טעמים - עיקר פרנסתה וחייה נערכו אז מעבר לים, והיא לא נחשבה אז לתושבת ישראל. כדי לנמק את ערעורה, ולהבהיר שמרכז חייה ב-2009-2010 היה בכלל בארצות הברית, השתמשו רפאלי ובאי כוחה בדוגמאות מחייה האישיים, בדגש לא מבוטל על מערכת היחסים שניהלה אז עם לאונרדו דיקפריו.
יותר מכל ומעבר לכל פרשנות משפטית פרופר, מה שבולט בטקסט של השופט שמואל בורנשטיין הוא הפירוק הטוטאלי למערכת הטיעונים של רפאלי. וזהו פירוק שמרגיש כמעט נקמני. כלומר, לא שלבורנשטיין יש ונדטה נגד רפאלי, אלא שמתוקף תפקידו ובאופן הכי מקצועי שיש, הוא העמיד את אחד הטקסטים הכי משחירים שנכתבו נגד סלב בישראל. החיטוט בחייהם הפרטיים של מפורסמים איננו חדש, אך יש משהו באיכות המשפטית, בסוג המסוים הזה של הדקדוק, שהופך את פסק הדין לפלישה סופר-קטנונית לתוך חייה של אחת הנשים הכי מוכרות בישראל. רפאלי נאלצה לפרוט את מערכת היחסים שלה עם דיקפריו לעדויות קונקרטיות, היא נתנה קבלות (נו, בערך) על הפרטים הכי קטנים, ובית המשפט בדק את כל הקבלות האלה, קרא אותן לעומק ואמר לה שהן לא אמינות. ואולי זה מה שייזכר בסופו של דבר מכל הפרשה הזו: לא העובדה שרפאלי תשלם 8 מיליון, אלא העובדה שעכשיו אנחנו יודעים איפה בר רפאלי התקלחה ב-2009, ומה לנועה תשבי היה לומר על זה.
נדגים. בפסק הדין מתוארת שגרת חייהם של דיקפריו ורפאלי, ואיך רפאלי נהגה להצטרף לנסיעותיו של דיקפריו כשהצטלם לסרטים שונים מחוץ לארצות הברית. רפאלי טענה שנסעה עם בן זוגה כיוון שלא היה לה מה לעשות לבדה בביתו של דיקפריו בלוס אנג'לס, ועל כך השיב השופט שאם רפאלי היתה "נוטעת שורשיה בארה"ב, אז הייתה אמורה לשהות בבית גם כאשר בן הזוג לא נמצא שם". הטענה של רפאלי כי לא נרשמה כדיירת בביתו של דיקפריו מטעמי חשאיות - נדחתה גם היא. כל אלה בניגוד לתיאור המדוקדק של בית הוריה של רפאלי בהוד השרון, אליו היתה חוזרת בכל גיחה שלה ארצה. ציפי רפאלי, אמה של בר, צוטטה כאומרת שלבר היה חדר משלה בבית הרפאלי'ס. "יש לה אגף בבית שיש בו הכול", אמרה, "שמים בו פרחים ומבשמים".
בסעיף נפרד, שעסק בדירה שרפאלי התגוררה בה בחינם בתמורה לכך שתפרסם ברבים את מגוריה בה (ובכך תגדיל את החשיפה הציבורית של אותו פרויקט מגורים), מוטטה סמנכ"לית השיווק של קבוצת הנדל"ן שהשכירה לרפאלי את הדירה. הסמנכ"לית סיפרה שפגשה את רפאלי בדירה פעם אחת בלבד, וגם זה קרה כשהמקלחת בביתה "האמיתי" התקלקלה. האם ניתן היה להעביר את מסקנת השופט בפחות דוגמאות? חד משמעית, כן. לא קיים צורך סמנטי, כתיבתי, להיכנס להרגלי ההיגיינה של בר או לשעות הפנאי שהיתה צריכה להעביר בלוס אנג'לס בזמן שבן זוגה מצטלם לסרט. אבל פסק הדין עשה זאת. במקום לפרק את מגדל הקוביות הזה באבחה אחת, השופט בורנשטיין ישב וניסר חרירים קטנטנים בכל קוביה. זה אולי לא קונספט יעיל במיוחד אבל כמה שזה מספק לקריאה.
אחד הציטוטים הנודעים ביותר מפסק הדין מופיע לקראת סופו. "המערערת אף טרחה ומסרה לעיוני אלבומים פרטיים הכוללים תמונות רבות בהן היא נראית עם לאונרדו, שניהם לבדם ביחד או ביחד עם חברים ומשפחה", כותב השופט. שימו לב: 'טרחה'. לא 'הגדילה לעשות', לא 'עשתה מעל ומעבר' או 'התאמצה'. לא-לא, רפאלי טרחה, פועל משפיל כמעט, כדי להוכיח כמה היא ודיקפריו היו ביחד; כמה חייהם היו חיים סינרגטיים ומשותפים. אבל בורנשטיין מיד מסתייג וכותב: "לא מצאתי כי די באלה כדי להגיע למסקנה לפיה, מבחינת מכלול קשריה המשפחתיים של המערערת בשנות המס שבערעור, מובילה לתוצאה לפיה יש לראות את מרכז חייה כמצוי מחוץ לישראל. ב'מאזן' שבין משפחתה... הוריה ואחיה, חברותיה וחבריה, אל מול מערכת היחסים עם לאונרדו והחברים 'מעבר לים'... אני מוצא כי כפות המאזניים נוטות לקביעה כי מרכז חייה... היה ונותר בישראל... בהתחשב בכך כי מדובר במי שנמנים על תעשיית הבידור והזוהר, האמירה לפיה 'תמונה אחת שווה אלף מילים' אינה בהכרח נכונה'". ברנשטיין מעמיד כאן עלבון יפה ומשוכלל - רפאלי כאילו עשתה מעל ומעבר כדי שיאמינו לאהבת האמת שלה, לנדבכים האינטימיים שבחיי הזוגיות שלה, אבל זה עבר כלא אמין.
ציטוט מופלא נוסף מפסק הדין מגיע מפיה של נועה תשבי, כאמור, שתוארה כ"חברה מאוד טובה" של רפאלי, ונשאלה אם היה לה קשר עם דיקפריו כדי להבהיר עד כמה חייהם של בני הזוג היו כרוכים זה בזה. תשבי השיבה שלא היה לה שום קשר עם דיקפריו - בן הזוג של אחת מחברותיה הטובות ביותר - והמשיכה: "זה היה מאוד מעצבן אותי שהוא היה נכנס לכל מקום עם כובע", השיבה תשבי, "אבל אתה פתאום מתחיל להבין שהבן אדם הולך כל הזמן עם כובע כי הוא מרגיש כל הזמן חשוף". על החשיפה הזאת היא הוסיפה: "הוא מאוד השתחרר, והוא היה חמוד והכל היה סבבה", אבל אמרה גם: "אני לא ישבתי איתו לשיחות נפש. הקפדתי שזה יהיה ברור שאני מהצד של הכלה וזהו, ממש ככה. למרות שגם פגשתי את אמא שלו... הוא לא היה לא נחמד, פשוט אני בחיים לא אבוא ואגיד לו, 'אז איך היחסים שלכם? אז איך אתם?'. בחיים לא, בחיים לא... זה כאילו משהו שהוא מאוד מסובך". הבחירה לשלב את הציטוטים האלה בפסק הדין, ואף להדגיש חלק מהם בקווים, היא לא בחירה מקרית. רפאלי ובאי כוחה ניסו להגיד שהנה, זהו, הם הכי היו ביחד, הוא אפילו הכיר את חברותיה, ואז באה החברה הזאת ואומרת שדיקפריו לא הסכים לדבר איתה, ועוד מפליגה בתיאורים על מלתחת הכובעים של כוכב הקולנוע.
גם אביו של דיקפריו השתחל לפסק הדין, ונכתב עליו ש"בחר בסופו של יום שלא להגיע ולא להיחקר על תצהירו". תגידו שדי בכך כדי להעליב, ונגיד נכון שדי, אבל בורנשטיין טרח והוסיף: "עם זאת אעיר כי ממילא בתצהיר זה מתאר מר דיקפריו האב אך ורק את כוונותיה של מערערת כלפי בנו, ולא נאמר בו דבר וחצי דבר אודות כוונותיו של בנו כלפי המערערת". בכלל, יש בפסק הדין הזה דגש רב על העמדת הנרטיב כאילו בר רק חיכתה שליאו יכרע ברך וישלוף טבעת - מה שמעולם לא קרה. "אינני מוצא לנכון להידרש בהליך זה לנבכי מערכת היחסים האמורה", כותב השופט רגע לפני שהוא נכנס באם-אמא של אותם נבכים. "עובדה היא, ואין עליה חולק, כי השניים לא נישאו ולא נולדו להם ילדים, וזאת חרף ציפייתה של המערערת להינשא ללאונרדו ולהקים עמו משפחה. ציפיה בה היא שיתפה את בני משפחתה, חברותיה ומכריה". מי לבש את אובססיית החתונה הזו טוב יותר - בר רפאלי או החברה הנואשת מכל קומדיה רומנטית אי פעם?
אפשר להבין למה רפאלי עשתה את מה שעשתה בהליך המשפטי הזה. חלק ניכר מהתפיסה אותה כאישה שלא חיה בישראל באותן שנים כרוך בדימוי הציבורי שלה כדוגמנית בינלאומית. והדוגמנית הבינלאומית ההיא היתה אז בת זוגו של לאונרדו דיקפריו, מה שאילץ אותה באמת להציג ראיות ועדויות שמבהירות כמה בת זוג שלו היא היתה. וזה מגוחך, אבל גם בלתי נמנע. הרי אהבה ואינטימיות הם דברים שאי אפשר לכמת, אבל במסגרת דיון משפטי אין כמעט ברירה מלבד לתת להם ערך מספרי כמעט. ונראה שרפאלי היתה נחושה להיות תלמידה מצטיינת בכיתת המתמטיקה הזו, לכן סיפקה עוד ועוד הוכחות. מש"ל אחרי מש"ל אחרי מש"ל. היא עשתה את כל המהלכים הנכונים והגיעה בסוף לתשובה שגויה, שנפרשת על פני 61 עמודים שמצביעים איפה היא טעתה.