מה כדאי לראות
"ימי תום"
ישראל, 101 דקות
בשנת 2013 זכה גיא דוידי בפרס האמי הבינלאומי על סרטו "חמש מצלמות שבורות", שהיה גם מועמד לפרס האוסקר באותה השנה. סרטיו המוערכים עסקו לרוב בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודות מבט שונות, אך הפעם דוידי מתמקד בחוויה ישראלית מנקודת מבט ישראלית - השירות הצבאי. הסרט אמנם נוגע מעט בנושא הסכסוך, אך הוא בעיקר מתמקד בסיפורים שונים של צעירים וצעירות שהתגייסו לצבא על אף שלא רצו. דוידי למעשה נכנס עמוק וחופר בפצע שמשותף ללא מעט אזרחים בישראל, אך מעטים מעזים לדבר עליו - התאבדויות בצה"ל. הסרט מסופר בקריינות, שמבוססת על מכתבים וכתבים שונים שנמצאו לאחר מותם במהלך שירותם הצבאי, כמו גם צילומים ביתיים, צילומים שצולמו באימונים של יחידות קרביות וחומרי ארכיון, לצד צילומים עכשוויים של ילדים בימינו, בסיטואציות שונות הנוגעות בשירות הצבאי.
"ימי תום" הוא חוויה מאתגרת, מורכבת ולא קלה לצפייה - וזו בדיוק הסיבה למה הוא צפיית חובה. הוא שם לצופים מראה של החברה הישראלית, שרבים יעדיפו להפנות את מבטם ולא להסתכל עליה, אך דוידי לא נותן לזה לקרות. באמצעות בימוי רגיש, אבל גם חד ונוקב - דוידי מעלה שאלות שונות על החוויה הישראלית, ועל קונצנזוס ישראלי שמרבית האנשים לא מטילים ספק לגביו, והוא עושה זאת בדרכים מתוחכמות, אפקטיביות ומעוררות מחשבה.
הסרט מעלה שאלות על נרטיבים לאומיים וההשפעה שלהם על הגיוס לצה"ל, על החלק של מערכת החינוך בהסללת ילדים לשירות צבאי כבר מגיל גן, דרך טקסים בבית הספר, המסע לפולין ועד לרגע הראשון שנערה מקבלת רובה לידיה בגיל 16 בגדנ"ע. שאלת התמימות של ילדים וילדות בישראל מוצגת כאן בין היתר בצילומים של ילדים בגן מוקפים בנשקים ולומדים לראשונה מהו מוקש, ומעלה את התהייה מתי התמימות הזו מתחילה ומתי היא נגמרת, ואולי מתי היא נגזלת ומי אחראי לכך. ככל שהסרט מתקדם, כך גם תחושת המועקה עולה, מחלחלת עמוק יותר ומותירה את הצופה בלי שום ברירה, אלא לחשוב. על הזהות הישראלית ומהותה, על הצעירים והצעירות שקולם הושתק - אבל יותר מהכל, להטיל ספק, ולשאול עוד שאלות. (מעיין גוטנמכר)
הסרט ישודר ב-HOT8
אם אתם נמצאים במצוקה מוזמנים לפנות למרכז הסיוע של ער"ן - עזרה ראשונה נפשית במספר הטלפון 1201. ניתן לפנות גם במייל דרך אתר האינטרנט
"ענבל פרלמוטר - אם זה נגמר"
ישראל, 61 דקות
הסיפור של הסולנית המנוחה של "המכשפות", שנהרגה בתאונת דרכים והיא בת 26 בלבד, נחשב לאחד הסיפורים הטרגיים בתרבות הישראלית. "ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר" שם זרקור על חייה של היוצרת. הסרט מציג את הצד המוזיקלי של מי שהפכה לאגדת רוק מקומית, אבל לא פחות מכך, עוסק בחיים האישיים של חיית החושך שמאחורי הפיה הטובה.
השילוב של קטעי ארכיון, ראיונות עם אנשים קרוביה כמו חברותיה ל"המכשפות" וקורין אלאל) שעמה ניהלה פרלמוטר קשר רומנטי) וכן חלקים מרתקים מיומניה האישיים שנחשפים לראשונה, מעמיד דיוקן מרתק וחשוף מאוד של מוזיקאית שהגיעה למעמקי תהומות נפשה הפצועה והפכה לאגדה, אבל יותר מכל מזכיר לכל מי ששכח – לסיפור הזה לא היה יכול להיות סוף טוב. (זוהר צלח)
הסרט ישודר ב-yes דוקו
"האסירה X"
ישראל, 90 דקות
אחד הז'אנרים התיעודיים הפופולריים של השנים האחרונות הוא הדוקו-פשע: סיפורי אימה שהיו באמת על רוצחים אכזריים מרחבי העולם (לרוב ארצות הברית). "האסירה X" הישראלי נראה לרגעים ככזה בדיוק: סיפורה של מיכל וולס, ישראלית-אמריקאית שריאיינה עם השנים לא מעט רוצחים סדרתיים שזכו למעמד של סלבים.
הבכיר שבהם הוא צ'רלס מנסון: הרוצח שהפך לאייקון של המאה ה-20 היה לסוג של חבר עבור מיכל, והראיונות שלו איתה הפכו לספר שהוציאה לפני ארבע שנים. אבל אחרי דקות הפתיחה המצמררות שמקבצות כמה מהמרואיינים המלחיצים ביותר של מיכל, אנחנו מגלים מאיפה באמת הגיע העניין הייחודי של מיכל באנשים שרובנו רק רוצים להתרחק מהם: מיכל גדלה לצד פסיכופת אחד שהיה גרוע בדיוק כמו כל אלה.
מיכל וולס היא בתו החורגת של מרדכי (מוט'קה) קידר, איש ביון ישראלי ורוצח מורשע. ובמשך שנים הוא פגע בה. גם כשהייתה סטודנטית מצטיינת הוא היה שם, ואימלל אותה בדרך זו או אחרת. וככל שעברו השנים, כפי שניתן להבין מהסרט, העניין של מיכל באותם פסיכופתים היה דרכה להירפא. וכך "האסירה X" מצליח להיות אחד מאותם סרטים דוקומנטריים נדירים בהם יש סיבה טובה לתת לדמות לשבת מול המצלמה ולספר את סיפורה: המסוגלות לספר את הסיפור של עצמה היא הניצחון של מיכל, ששנים ארוכות צללה לתוך תהומות של רוע כדי להבין מה בדיוק גרם לאיש שפגע בה לעשות את זה.
"האסירה X" הוא לא עוד דוקו-פשע. הוא מסתכל על כל אותם סיפורי זוועות מהצד, מנסה להבין מה מושך אותנו אליהם, ודרך זה הוא מספר סיפור מרגש על אישה שניצחה את הטראומה שלה בצורה מאוד לא שגרתית. בלי רעש וצלצולים, לימור פנחסוב מבינה מה הסיפור שהיא מספרת, לא מתפזרת לשום מקום (למרות שיש פה חומר לשלושה סרטים נפלאים אחרים) ולא מתפתה לסנסציות מיותרות. מהסרטים הטובים שראיתי בפסטיבל. (זוהר אורבך)
הסרט ישודר בכאן 11
"לחיים"
בריטניה 2023, 94 דקות
הרעיון בבסיסו של "לחיים" הוא סיבה מספיק טובה לצפות בו. במוחו של הבמאי, קיט וינסנט, מתגלה גידול סרטני ממאיר שפירושו גזר דין מוות. הוא מחליט לתעד את ההתרחשויות, אבל מתמקד לא בעצמו או במחלתו, אלא בהוריו הגרושים ובהתמודדות שלהם עם מותו הבלתי נמנע.
באופן טבעי, וינסנט מספר שהגירושים היו אירוע מכונן בהתפתחותו. במפגש המאוחר עם ההורים קשה להבין מה חיבר אותם מלכתחילה, אבל זה כמובן חלק מהדלק של הסרט: הפער בין האב, שמנסה לסייע לבנו באמצעות גידול עצמאי של קנאביס רפואי וחיפוש תשובות ביהדות, והאם, אחות במקצועה, שהמוות מן הסתם אינו זר לה, אבל דווקא בגלל זה מתקשה להתמודד.
ברגע הכי חזק של "לחיים", אביו של וינסנט חווה התקף חרדה בתגובה לפרוגנוזה הקשה של בנו. אנחנו רואים בן שמנחם את אביו על האובדן של עצמו, רגע אנושי מכמיר ואירוע דוקומנטרי בפני עצמו. שלא תטעו, זה ברובו לא סרט קשה – יש בו המון הומור ומעט מאוד תוכן גרפי – אבל ברגעים שהוא כן, "לחיים" מתגמל בהמון חמלה על הקושי. (תומר קמרלינג)
"סוף עונת האהבה"
ישראל, 61 דקות
אחרי 55 שנות נישואים, גאולה גל (75) הודיעה לבעלה אריק (77) שהיא רוצה להיפרד. זה קרה בעשור שעבר, הזוגיות מתה רשמית למרות שמעולם לא באמת הייתה חיה, אבל מאז השניים בכל זאת חולקים כתובת. הבית המשותף בקיבוץ עבר שיפוץ, ולמעט חדר כביסה משותף - כל אחד גר ביחידה משלו, עם קיר בטון חדש שמחליף את כל הקירות המנטליים שהיו שם מאז ומתמיד.
הסיפור של "סוף עונת האהבה" היה מעניין מספיק בשביל סרט אפילו אם גאולה ואריק לא היו הוריו של שי גל - עיתונאי ובמאי מוערך ומחונן המוכר בזכות עבודתו ב"עובדה" ו"אולפן שישי", ובמקביל יפציע בקרוב ב"רוקדים עם כוכבים". גל מציב את המצלמה מול הוריו ובני משפחה נוספים, ושואל את השאלה שכולם בכל מקרה שואלים: מה הם עשו ביחד מלכתחילה? הרי הילדים יודעים לזהות היום שהתמונות החייכניות של ההורים היו מבוימות, וההורים עצמם מספרים שמעולם לא התנשקו באמת, גם לא כשהתחתנו. היו להם מדפים נפרדים במקרר ומשמורת משותפת על הטלוויזיה בסלון, והם היו בטוחים שככה החיים שלהם צריכים להיראות. ולמרות שאהבה אין שם, וכנראה שלא הייתה, "סוף עונת האהבה" לא מתיימר לשפוט את ההחלטה שלהם, לא רק בגלל הקשר הכל כך קרוב ליוצר. אז הם קטנוניים שאין דברים כאלה, ונהנים להציק לאקסית או לנזוף באקס, גם זה סוג של קשר מספק. (רועי אבן)
הסרט ישודר ב-yes דוקו
מחפשים את שוגרמן
שוודיה/ בריטניה 2012, 82 דקות
יפה ל"דוקאביב" לתת לקהל הישראלי הזדמנות נוספת לצפות באחד הסרטים הדוקומנטריים המענגים של העשור הקודם. זה הסיפור של רודריגז, מוזיקאי מקסיקני-אמריקאי נשכח שהפך לכוכב ענק בדרום אפריקה – ובכלל לא היה לו מושג ששיריו נהפכו ללהיטים שתדלקו את המאבק נגד משטר האפרטהייד.
"מחפשים את שוגרמן" עוקב אחרי שני מעריצים שניסו להבין מי היה האיש ומה קרה איתו מאז ששיריו כבשו את דרום אפריקה. זה היה מרתק כשהסרט יצא ב-2012, וזמן קצר לאחר מכן זה נעשה טראגי: הבמאי, מאליק בנג'לול השוודי, התאבד בשטוקהולם בשנת 2014 לאחר שסבל במשך שנים מדיכאון. הוא היה רק בן 36.
"שוגרמן" הוא במהותו סרט על האופן שבו אמנות נוגעת באנשים ומפעילה אותם; יש משהו נכון, כמעט פיוטי, בצפייה בו כצוואה אמנותית של איש אחד עצוב ומוכשר. (תומר קמרלינג)
"דבר מה שאינו במקומו"
אוסטריה, 106 דקות
סרטו של הבמאי המוערך ניקולאוס גיירהאלטר ("הומו ספיינס", "לחם יומנו") עוסק באשפה ומציג אותה כפי שמעולם לא נראתה על המסך. גיירהאלטר עוקב אחר מגוון מסלולים שונים ומשונים של אשפות ברחבי העולם ובניסיונות הרבים של בני האדם להשתלט על כמויות אינסופיות של זבל. בים, ביבשה ובאוויר, מפסגות ההרים המושלגים בשוויץ, דרך המלדיביים, ועד לפסטיבל "ברנינג מן" בארה"ב. בסרט אין הרבה מילים וגם אין צורך בהן - הצילומים העוצמתיים מדברים בעד עצמם; הם מציגים יופי וכיעור זה לצד זה, הרים ירוקים לצד הרים של אשפה, חופים אקזוטיים לצד בקבוקים זרוקים. על היופי אחראי הטבע, על הכיעור בני האדם.
כדאי לציין שהסרט מורכב מלא מעט שוטים ארוכים במיוחד, ולכן מדובר בצפייה שעלולה להיות מאתגרת לעתים. עם זאת, דווקא אורכם של השוטים, כמו גם בחירת הזוויות המתוחכמת, הם אלה שהופכים את הסרט לאפקטיבי במיוחד ומעבירים את המסר הנוקב שלו. הצילומים של גיירהאלטר חושפים את העבודה המפרכת והאינסופית שכרוכה בפינוי אשפה לסוגיה, וקשה בסוף הסרט שלא לראות את האנושות כולה כסיזיפוס, רק שבמקום סלע, אנחנו מגלגלים במעלה ההר אשפה אינסופית, ובשונה מסיזיפוס, האשפה רק מתרבה והידיים שלנו לא עומדות בעומס. (מעיין גוטנמכר)
"בובי ויין: הנשיא של כולם"
אוגנדה/ארצות הברית/בריטניה, 113 דקות
לעם באוגנדה אין הרבה; אין להם הרבה אוכל, אין להם הרבה כסף וגם אין להם הרבה כוח פוליטי. מזה שלושה וחצי עשורים שהם מוחזקים בידי יוורי מוסווני, שעלה לשלטון ב-1986 כחלק ממרד שהפיל את הדיקטטורים ששלטו במדינה, אך מאז מסרב לוותר על הכיסא. ב-2017 הוא שינה את החוקה כך שתתבטל הגבלת הכהונה, ועל כן יכול להמשיך לשלוט עד היום.
מוסווני לא בוחל באמצעים; הוא מוכן לשנות את החוקה, להשתמש במעצרים, עינויים ואלימות כלפי אזרחיו ומתנגדיו וגם, לכאורה, לזייף תוצאות בחירות. הדבר היחיד שנותר לעם באוגנדה היא תקווה, בדמות אדם יוצא דופן בשם בובי ויין. רוברט קיאגולאני סנטאמו, המוכר בשם הבמה בובי ויין, הוא ראפר וזמר מצליח, כוכב מקומי שלא יכול היה להישאר אדיש למצב במדינה והחליט להיכנס לפוליטיקה. מ-2017 הוא מכהן כחבר פרלמנט ומאז הוא נלחם בכוחות אדירים שמנסים לדכא כל ביקורת או התנגדות, ומשמש קול עבור אלפים שאף אחד לא סופר. בובי ויין הוא אדם יוצא דופן עם אומץ לב בלתי נגמר שקורץ מהחומר של מנהיגים דגולים, והוא החליט להקריב הכל למען מטרה אחת: לעשות טוב לקהילה שלו. ולצער הרב של מוסווני, ויין לא מתכוון לוותר.
דרך שילוב בין תיעוד צמוד וצילומי ארכיון, כמה מהם כה מדהימים שישאירו אתכם בפה פעור, כריסטופר שארפ ומוזס בוואיו משרטטים את מאבקו של ויין ושל אשתו ברברה. הם יוצרים כמעט שעתיים דחוסות של מאבק סיזיפי, מייאש לעתים (אך מלא בתקווה), על רקע צלילי המהפכה. (כרמל שטרן)
"20 ימים במריופול"
אוקראינה/ארצות הברית, 94 דקות
יש כאלה שמעדיפים כמה שפחות קברי אחים בקולנוע שלהם, ואפשר להבין אותם. אבל "20 ימים במריופול" אינו רק פורנו-מלחמות: הוא תיעוד בלתי נתפס של ראשית ימי המלחמה באוקראינה, בעיר שהייתה לאחת מקורבנותיה הגדולות. מסטיסלב צ'רנוב, כתב מטעם סוכנות הידיעות AP, שהה עם צוותו במשך 20 ימים מסויטים במהלכם תיעד מאות אנשים בשעה שהעיר בה נולדו, גדלו וגידלו את ילדיהם הולכת ונחרבת. בלי גימיקים מיותרים ובלי הגישה הדידקטית שדוקומנטריים אחרים לוקים בה, הוא מראה לנו את נפילת מריופול. ולרגעים, גם מרשה להודות כמה קשה להיות בעמדת המתעד.
הוא מראה את האישה שנוזפת בבוזזים, את הילדה הבוכה במקלט, את השרקן שרץ על האספלט, את האב המחבק את גופת בנו הנער ומוכתם בדמו, ובסצנה אחת בלתי נסלחת ובלתי נתפסת, גם את אנשי הצוות הרפואי שנשברים אחרי ניסיונות החייאה כושלים בתינוק בן שנה וחצי. לאורך הסרט, מושאי התיעוד של צ'רנוב לא נרתעים ממצלמתו: הם מפצירים בו לצלם גם ובמיוחד ברגעים המחרידים ביותר, כדי שכל העולם יידע. ואכן, צילומיו של צ'רנוב היו הראשונים שהגיעו לחדשות ברחבי העולם (התקשורת הרוסית, כפי שנראה בסרט, ניסתה לטעון שמדובר בקטעים מבוימים); אבל העריכה הנכונה של מישל מייזנר שדוחסת את כל החומרים של צ'רנוב ל-90 דקות מהודקות וחנוקות מבהירה שזוהי לא הגרסה הקולנועית לדיווח כתבנו מאוקראינה - זהו סיפור כואב על אזרחים חפים מפשע שמלחמה מיותרת הפכה את עירם לגיהינום עלי אדמות, והוא מסופר בכבוד ובאמפתיה כלפי כל אחת מהדמויות המופיעות בו. ובזכות האנושיות הזאת, הוא צפיית חובה עבור כל מי שמוכן להיישיר אליו מבט - גם אם זה לא יהיה קל. (זוהר אורבך)
"קאסה סוזאנה"
צרפת/ארצות הברית, 97 דקות
לפני קרוב לשבעים שנה פעל בהרי הקטסקיל שבמדינת ניו יורק אתר נופש צנוע ומיוחד בשם "קאסה סוזנה". הוא לא היה מפואר במיוחד, אבל היה לו מאפיין אחד שהפך אותו לאתר עם חשיבות היסטורית: אורחות ואורחי המלון יכלו להיות בו מי שהם רוצים. נקודתית, במקרה של קאסה סוזנה, גברים קרוסדרסרים (גברים הלובשים בגדי נשים) ונשים טרנסג'נדריות, בתקופה בה עוד כינו אותן "טרנסוונסיסטיות", או פשוט לא קראו להן בכלל. זה היה מקום אליו הלכו גברים ונשים שהרגישו כי החברה המיינסטרימית לא תעז לקבל אותם כמי שהם, והצליחו לממש את עצמם.
אבל הסרט לא מספר רק על אתר הנופש הספציפי ההוא, אלא על העולם בו נשים טרנסיות נאלצו לחיות באותן השנים, ועל האנשים שהצליחו לגרום להם להרגיש נראים ואהובים. על המשפחות שהיו שם מלכתחילה ועל המשפחות שנרקחו סביבם עם השנים. "קאסה סוזנה" מתמקד במספר מצומצם של מרואיינים (אחת מאורחות המקום שעברה בהמשך התאמה מגדרית; בתו המבוגרת של קרוס-דרסר שפקד את המקום ומדברת על אביה באהבה ובכאב ונכדה של מייסדת אתר הנופש) ונותן להם את הכבוד הראוי להם.
ובכל זאת, הסרט מתמסר לפורמט הראשים המדברים קצת יותר מדי; מספרים לנו יותר מדי, ומה שמראים לנו לא מעניין מספיק. קטעי הארכיון נעימים מאוד (והעניין המחודש סביב קאסה סוזנה אכן התחיל אחרי שהתגלו תמונות מהווי המקום ונאצרו לתערוכה), המרואיינים מדברים לעניין, אבל נדמה שיש כאן סיפור טוב שזכה למימוש קולנועי בינוני. מי שמעוניין בסיפורים קוויריים היסטוריים ומחכימים ודאי ימצא את מבוקשו; מי שמחפש קולנוע דוקומנטרי גדול יתאכזב קלות. (זוהר אורבך)
הסרט ישודר ב-yes דוקו
"ג'יין קמפיון, אשת קולנוע"
צרפת, 98 דקות
הבמאית הניו-זילנדית עטורת הפרסים ג'יין קמפיון הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס דקל הזהב היוקרתי בפסטיבל קאן על "הפסנתר" בשנת 1993, והיא עד היום גם האישה היחידה שהייתה מועמדת פעמיים לפרס האוסקר לבימוי הטוב ביותר (וזכתה על "כוחו של הכלב"). כעת, אחרי 40 שנה של עשייה קולנועית פורצת דרך מאחורי המצלמה, קמפיון ניצבת לראשונה מלפניה - בסרט שעוקב אחר חייה המקצועיים והאישיים שראו עליות ומורדות, אבל בעיקר היו מלאים ביצירה קולנועית נשית וייחודית.
הסרט מורכב בעיקר מקטעי ארכיון, ראיונות שנעשו עם קמפיון במהלך השנים וצילומים מאחורי הקלעים. הוא מתמקד לא מעט בתהליך היצירה שלה, ולכן הוא פנינה של ממש עבור כל מי שרוצה לקבל מבט מעמיק לתוך מוחה היצירתי. הסרט לא סתם נקרא "אשת קולנוע", הוא עוסק בהיותה אישה בתעשייה שנשלטת על ידי גברים וחושף קשיים וחוויות לא נעימות, לצד גם הצגתה של קמפיון כחלוצה, בכך שהעסיקה לא מעט נשים מאחורי הקלעים (דבר שהוא לא מובן מאליו גם היום), והציבה במרכז סרטיה דמויות נשיות מורכבות כפי שטרם נראו על המסך. (מעיין גוטנמכר)
"תיאטרון של אלימות"
דנמרק/גרמניה, 105 דקות
במרכז הסרט עומד דומיניק אונגוון, שנחטף בהיותו בן 9 בלבד על ידי ארגון גרילה נוצרי בצפון אוגנדה שביצע מעשי זוועות, בהם חטיפות של ילדים והפיכתם לחיילים אכזריים על ידי שטיפת מוח. כעת, אונגוון עומד בפני לא פחות מ-70 אישומים בבית המשפט הבינלאומי בהאג, ביניהם רצח, עינוי, שעבוד, אונס ועבדות מין. הסרט עוקב אחר המשפט, שמנסה להכריע האם מוטלת עליו האחריות על פשעים שביצע במסגרת הארגון בהיותו אדם בוגר, והאם שטיפת המוח שעבר בתור ילד פוטרת אותו מאחריות על מעשיו. הסרט למעשה מתמקד בעיקר בפרקליטו של אונגוון ובניסיונותיו לזכות אותו.
הסרט הוא צפייה לא פשוטה, לא רק בשל העובדה שהוא עוסק בזוועות שקרו וקורות באוגנדה, אלא גם בכך שהוא מעלה שאלות מוסריות מורכבות; על מה הופך אדם לקורבן, מתי הקורבן הופך למקרבן, האחריות על מעשים שנעשו תחת איומים - והאם ניתן להשיג צדק גם עבור אדם שהיה קורבן, וגם עבור הקורבנות של פשעים שאותו אדם ביצע? מעבר לשאלות הללו, הסרט מעלה סוגיות חשובות נוספות, כמו ההשפעות ארוכות הטווח של קולוניאליזם, אינדוקטרינציה ושטיפת מוח, ומעשי אלימות קשים שנעשים בשם הדת. הסרט לא עונה וגם לא מתיימר לענות על השאלות הללו - אך הוא אפקטיבי במיוחד, לו רק בשל האופן שבו הוא מעלה ודן בנושאים מורכבים ומעוררי מחשבה, שיערערו אתכם הרבה אחרי הצפייה. (מעיין גוטנמכר)
על מה אפשר לוותר
"הכת שבקצה העולם"
ארצות הברית, 106 דקות
התוספת האחרונה לתת-סוגת הדוקו הפופולרית "כתות מסוכנות וגורואים מטורפים" עוסקת בכת אום שינריקיו שהוקמה ב-1987 ביפן על ידי שוקו אסהארה. אום שינריקיו הייתה נשכחת כמו עשרות כתות אחרות ששגשגו ביפן באותה תקופה אלמלא הייתה הופכת בתוך שנים ספורות מתנועה שעוסקת ביוגה ובמדיטציה לארגון פשע וטרור שרוצח עורך דין ובני משפחתו, שולח מטען חבלה למשרדו של מושל טוקיו ומפזר גז סארין ברכבת התחתית. תוסיפו לזה גורו נערץ שמכנה את עצמו "המשיח של המאה האחרונה" ותקבלו את כל החומרים שמכניסים יצירות דוקומנטריות לעשירייה הפותחת של נטפליקס.
"הכת שבקצה העולם" – סרט הבכורה של בצ'יאקי יאנאגימוטו ובן בראון המבוסס על ספר בשם זה – מגולל את סיפור הכת בכלים המוכרים (ראשים מדברים וקטעי ארכיון) לצד קטעי אנימה אחדים אשר ממחיזים כמה מסיפורי הניצולים. גם המבנה הנרטיבי נאמן לאופן המקובל: התמקדות בדמותו האניגמטית והכוחנית של המנהיג, סקירת הבסיס הרוחני של הכת והצגת עלילה שהולכת ומסלימה עד לפיצוץ בלתי נמנע, ואיתו הלקח – הוא בהחלט היה יכול להימנע.
זה סיפור מעניין, כפי שאפשר להבין, וליצירה תיעודית יש כמעט תמיד ערך רגשי מוסף על פני קריאת עמוד ויקיפדיה; ועם זאת, "הכת שבקצה העולם" הוא החמצה, בוודאי בהשוואה ליצירות מקבילות כמו "ארץ פראית מאוד": הכריזמה המדוברת של אסהארה לא עוברת מסך, עדויות חברי הכת נעדרות כמעט לחלוטין, והעיסוק במעשי הפשע והטרור לוקה לא פעם באגביות (כמו אזכורם של המזכירה שאיבדה את אצבעותיה בפיצוץ המטען או חברי הכת שחוסלו בהוראת ראשיה ושגופותיהם נשרפו).
יותר מכל מפספס הסרט את דמותו של פומיהירו ג'ויו – בכיר לשעבר בכת ומי שהוביל אותה לאחר שאסהארה נעצר ושעדיין עומד בראש תנועת-בת בשם "מעגל אור הקשת". ג'ויו – גבר משכיל וממולח שהתראיין לסרט באנגלית רהוטה – יכול היה לשמש כדמות הנבל המורכבת של הסרט, מקבילהּ של מא אנאנד שילה המרתקת מ"ארץ פראית מאוד"; אבל העובדה שהוא איננו ניצול מכה-על-חטא של הכת אלא עדיין מנהיג פעיל מתגלה בשלב מאוחר מאוד, וכמוה גם האזהרה שמדובר באדם מניפולטיבי שמומלץ לקחת את דבריו בעירבון מוגבל ("אל תאפשר לו לשלוט על התודעה שלך", מתריע אחד המרואיינים). למרבה התמיהה, ג'ויו גם לא מעומת עם פשעי הכת ולא נדרש להכחיש את מעורבותו, להצדיק אותה או להתנצל עליה. אולי שיתנצל לפחות בפני היוצרים; בלי פיצוח הקליפה האניגמטית שבה ג'ויו מתעטף ספק אם "הכת שבקצה העולם" יהפוך ללהיט הבא של ז'אנר הדוקו-כתות. (ניב שטנדל)
קוראים לי אלפרד היצ'קוק
בריטניה, 120 דקות
במקום עוד סרט תיעודי על היצ'קוק, הבמאי מארק קזינס תפר קריינות שכאילו מגיש המאסטר עצמו על עצמו. הוא מנתח את סרטיו, מציג נקודות ביוגרפיות, וכל העת מנסה להוכיח באותות ובמופתים שיש מפתחות לאישיותו וליצירתו, כמו למשל המילה "בריחה", שמאגדת כביכול כמה מהבחירות המשמעותיות ביותר שלו כבמאי וכאדם. ותשמעו, זה פשוט כל כך מעצבן.
קזינס כבר פספס עם יצירה תיעודית על במאי הוליוודי ב"העיניים של אורסון וולס", אבל הפעם זה יותר יומרני ופחות הגיוני. למה שהיצ'קוק ינתח את היצ'קוק כמו סטודנט לקולנוע שנה א'? למה שהוא יפנה אל הקהל בן זמננו עם כל מיני הערות על טלפונים סלולריים ורשתות חברתיות? הגחמות הלא מנומקות של קזינס הופכות את "קוראים לי אלפרד היצ'קוק" להתשה רבתי, סרט שאמנם מציע פה ושם תובנות על הקולנוע ההיצ'קוקי, אבל לרוב אורכו מעורר בעיקר כיסופים אל כותרות הסיום. (תומר קמרלינג)
הסרט ישודר ב-HOT8
"פרפרים מברזל"
אוקראינה/גרמניה, 84 דקות
כבר מתחילת "פרפרים מברזל" שאלתי את עצמי שאלה אחת: האם הסרט הזה הוא מוצר קולנועי או עיתונאי? הסיפור שהוא מספר חשוב מאין כמוהו: זהו סיפורה של טיסה MH17, מטוס אזרחי של חברת מלזיה איירליינס שיורט כשעבר מעל מזרח אוקראינה, בסמוך לגבול עם רוסיה ב-2014. המטוס - על 298 נוסעיו ואנשי הצוות האווירי - נפל קורבן לסכסוך המתמשך בין אוקראינה לרוסיה, שנים לפני שוולודימיר זלנסקי נכנס לתמונה. הסרט מנסה לרדת לשורש הסיפור: מי יירט אותו את המטוס, מי ניסה לטייח את היירוט, כמה רחוק הממשלה והתקשורת הרוסית הלכו כדי לנסות להוכיח שאין שום קשר בין הכוחות הרוסיים למותם של מאות חפים מפשע.
זהו לא מוצר עיתונאי, אלא קולנועי: אחת לכמה זמן הבמאי רומן ליובי משבץ בסרטו קטעי אילוסטרציה אמנותיים שמנסים להמחיש את האובדן ואת הקטל. הם לא אלגנטיים במיוחד, אבל הם מוסיפים לסרט איזושהי יומרה אמנותית שהיה בה צורך.
עם זאת, הדבר החכם ביותר שקורה בסרט מתרחש ממש בתחילתו: קטע ארכיון קצר שמציג חברת ריהוט רוסית שעיצבה מיטת ילדים בצורת כלי שיגור נ"מ, כשאחריו קטע ארכיון אחר המציג ילד קטן שמצלם את התרסקות המטוס ההוא, ושמח בעודו משוכנע שהרעים ניצחו. זהו לא רק סיפור על אקט אלים ומכוער בגיבוי ממשלת רוסיה, אלא סיפור על התהומות אליהם יכולה להתדרדר חברה שמתמכרת לאלימות ולמלחמה. הבעיה היא שהסיפור הזה מסופר במאקרו ולא במיקרו: רוב הסרט לא נכיר דמויות שאפשר להזדהות איתן, לכעוס עליהן או להבין אותן. לכן, קולנועי ככל שיהיה, "פרפרים מברזל" נשאר חוויה אינטלקטואלית: מורכבת, מעמיקה, מעניינת, אבל בלי מספיק לב. (זוהר אורבך)