כל הנשים שהייתי מתחברות עכשיו כמו מגה-רובוטריק. הילדה, האישה, האמא, האומנית

אפרת דור ידעה מראש מה תגיד כשתעלה לבמה כזוכת פרס אופיר על תפקידה כיסמין ב"כן!", סרטו מושך האש של נדב לפיד. "יסמין היא הגשמה פיזית של כל העבודה הרוחנית שעשיתי בשנים האחרונות. עברתי מלהיות מאובחנת עם דיכאון, עם מחשבות אובדניות, ושיניתי את כל החיים שלי", כתבה דור בנאום הזכייה שלה. "שנים התפללתי לתפקיד כמו יסמין, אבל הרגשתי שאף אחד לא רואה את הסערה הפנימית שנמצאת בתוכי".

את הנאום המרגש הזה לא שמעתם כי דור לא זכתה בפרס. "כן" היה מועמד לשמונה פרסי אופיר וזכה בשניים (על העריכה והפסקול), אבל השחקנית לא הייתה אחת מהעולים לבמה. "כבר הכנתי נאום ובסוף לא הייתי אפילו מועמדת", אומרת דור השבוע. "יומיים הייתי בבכי, מקבלת שיחות תנחומים. נורא רציתי ולא ראו אותי, וזה כאב לי נורא. נתתי את כל מה שיש לי, וזה שרף לי".

גם לאחר האכזבה שחוותה בטקס שנערך בספטמבר, דור אומרת שהתפקיד בסרטו של לפיד שינה את חייה. תפקיד שהתגלגל לפתחה כשהייתה בתוך השבר הגדול של גירושיה מבמאי הטלוויזיה מושיק מימון, שבזכותו מצאה מחדש את מקומה על השטיחים האדומים – ושמאחורי הקלעים פתח לה דלת לזוגיות חדשה. או בעצם חדשה-ישנה, כי כיום היא מאורסת לשחקן גל אמיתי, שבגלגול הקודם שלהם היה בכלל סוג של חבר ילדות.

סיפורים של התרסקות ובנייה מחדש מתחילים בדרך כלל בתחתית, אבל זה של דור מתחיל דווקא בפסגה. באמצע העשור שעבר, כחמש שנים לאחר שפרצה לתודעה בסדרה "עספור", היא התקבלה לסרט אמריקאי, ארזה את חפציה ואת שני ילדיה – ובתוך יומיים העתיקה את חייה ממושב נטעים ללוס אנג'לס. "הגשמתי את חלום חיי, הכל היה מדהים", אומרת דור. "תמיד כיוונתי לשם, עוד לפני שהוליווד הפכה לדבר נגיש לשחקנים ישראלים".

אבל יש "אבל".
"אבל הייתי מאוד לא מאושרת בחיי האישיים. הייתי בנישואים לא טובים, והיינו ככה כמה שנים. עברנו לקנדה, צילמתי שם סדרה, עבדתי נון-סטופ, חייתי בבית גדול ויפה והילדים היו בחינוך מהמם, אבל בפנים הייתי מאובחנת בדיכאון וסבלתי מחרדות ממש קשות. בסוף החלטנו לחזור לארץ ולהיפרד".

מה קרה לכם בדרך?
"זו הייתה אהבה מאוד גדולה, אבל אנשים משתנים, צומחים, ולא הסתדרנו. הוא רצה לחזור לארץ, ניסינו פה עוד שנה, הלכנו לטיפול שלא עבד והחלטנו להיפרד. לשמחתי ולשמחתו הצלחנו לעשות את זה בצורה הכי טובה וחברית שאפשר, ובזה נגמר גם הפרק של הגשמת חלום חיי".

מהגבעות של הוליווד מצאה את עצמה דור חוזרת לבית הוריה. "חצי שנה גרתי שם, ואני לא גרתי בבית מגיל 17. טסתי לארה"ב במטרה לא לחזור, ומצאתי את עצמי שם", היא מספרת. "כשבית מתפרק זה מוות, וזה היה קשוח מאוד. בימים שהילדים אצלי עוד איכשהו תפקדתי, אבל בימים שלו הייתי על הרצפה שעות, לפעמים ליטרלי בשירותים. הרגעים שהילדים שלך לא איתך הם מאוד קשים, זה מות הפנטזיה. הרי אף אחד שמתחתן לא חושב שהוא הולך להתגרש. לוקח זמן להתרגל לזה, זה דורש עבודה, וגם לא היה לי כלום בארץ. החברות באל-איי, העבודה באל-איי. אם לא הייתה קורונה, הייתה נגמרת לי גם הקריירה".

משהו משפיל בקטע טוב

דור (42), ילידת באר שבע שגדלה ביישוב עומר, למדה משחק בבית הספר היוקרתי לי סטרסברג בניו יורק ולאחר מכן בבית צבי. אחרי "עספור" ולפני שעזבה את ישראל השתתפה בסדרות מדוברות ("אחת אפס אפס") ובסרטים מצליחים ("פובידיליה", "בננות"), אבל כלום לא הכין אותה למה שקרה לה פתאום ב-2015.

"גרנו אז בנטעים, ופשוט קיבלתי טלפון שהתקבלתי לסרט 'אשתו של שומר גן החיות'. היו לי 48 שעות להגיע לארה"ב", מספרת דור. "צלצלתי לאמא שלי ואמרתי לה, 'זוכרת שאמרת שתמיד תהיי שם בשבילי? אז תארזי'. והיא ארזה, כי היא באמת תמיד הייתה שם. ההורים תמיד פרגנו לי".

מה את זוכרת מהנחיתה בלוס אנג'לס?
"אני עפה, אני מרגישה בבית. הייתי בסדרה 'סניקי פיט', ואז ישר ב'כנופיית המאיה', סדרה מדהימה שעשיתי בה ארבע עונות. היו לי חוויות מדהימות".

אמרת שהחוויה ההוליוודית נקטעה בגלל הפרידה, אבל מה זה אומר שבלי הקורונה לא הייתה לך קריירה?
"'בזכות הקורונה כל האודישנים עברו לזום, אז לא שינה איפה אני נמצאת – באל-איי או בבית של ההורים. אבל כשאתה מת מבפנים אתה לא יכול לעבוד, אתה לא יכול ליצור".

והנה אנחנו יושבות כאן ומדברות על התפקיד החדש שלך. איך הצלחת להתגבר?
"אני לגמרי זוקפת את הריפוי שלי לזכות העובדה שאפשרתי לעצמי להתרסק עד הסוף. יש ברכה בזה שהפחד הכי גדול שלך מתגשם, יש ברכה בלהגיע לתחתית. יש חופש, ממש אתחול חזק כזה".

הייתה לך עזרה?
"הייתי מטופלת, הייתה לי תמיכה, המשפחה והחברות ממש הקיפו אותי. שנה אחרי החזרה לישראל התחלתי להרגיש קצת יותר בסדר. לא איזה אושר גדול, אבל יותר טוב".

איך זה נראה?
"בגלל שכלום כבר לא היה נוח והכל היה דפוק, אז כבר המשכתי ועזבתי את אזור הנוחות. הבנתי שאני צריכה לצאת מהבית, ואמרתי, אני לא יודעת לעשות כלום חוץ ממשחק, אני לא רוצה לעשות כלום חוץ ממשחק, אבל אני אירשם ללימודי אדריכלות".

וזה מה שהיה. פתאום, באמצע החיים, דור נהפכה לסטודנטית: "הייתי קמה בשש בבוקר, מכינה לילדים ארוחת בוקר, ויוצאת ללימודים עד שש בערב".

זאת התשובה שלך לשאלה "אם לא היית שחקנית"? היית אדריכלית?
"בעיקרון זה לא מרגש אותי וחיים בלי ריגושים לא מעניינים אותי, אבל זה היה מדהים ויש בזה גם המון ענווה. נכנסתי לכיתה עם ילדים שמסתכלים עליי כזה, 'הנה אפרת דור'. ואז עברנו את היום הראשון, ועדיין הם בני 20 ואני בת 40, ויש בזה משהו משפיל בקטע טוב. זה מפשיט אותך מהכל".

וזה טוב כי?
"כי יש משהו מרפא בלהיות מופשט מהכל – מהאגו שלך, מהתדמית שלך בעיני עצמך, מהמשפחה שנכשלה, מזוגיות נכשלה. מהר מאוד התחלתי ממש לעוף וליהנות".

תכננת לעשות הסבת מקצוע?
"כשנרשמתי אמרתי לראש המגמה, 'אני פה כי החיים שלי התרסקו, אני פה עד שירצו אותי בחזרה במקצוע שלי. ברגע שיש לי אודישן, אני הולכת'. ובאמת הלכתי".

בוא'נה אחי, היא מתחילה איתי

האודישן הגיע בקיץ 2023. דור לא נבחנה באותם ימים לתפקידים בישראל, אלא רק בחו"ל, אבל התסריט של "כן!" פשוט ישב וחיכה לה. "עוד באל-איי קיבלתי 40 עמודים מהתסריט של נדב לפיד ללמוד לאודישן, והתעצבנתי כי לא ככה עובדים בארה"ב, אבל בשנייה שקראתי הבנתי שהדמות של יסמין היא מה שכל חיי התפללתי לקבל".

ואז ניגשת בכל זאת לאודישן?
"רק אחרי ששני אטיאס, שהיא חברה שלי, שאלה אותי מה קורה עם זה. אמרתי לה שאין לי עם מי לצלם אודישן של 40 עמודים, והיא אמרה לי, 'מה עם גל אמיתי? יש לו בית ספר למשחק, דברי איתו'".

ההיכרות בין דור לאמיתי הולכת אחורה, כמעט הכי אחורה שיש. "הייתי המדריכה שלו בצופים כשהוא היה בכיתה ו' ואני בכיתה י'", היא מספרת. "הוא היה אז הילד הקטן והחמוד".

והמפגש המחודש כבגירים הצית את סיפור האהבה?
"עוד לא. שלחתי לגל הודעה, קבענו ונפגשנו. הוא בתור מורה למשחק ניסה לעזור לי ולביים אותי, ואני כזה, 'אתה יכול להקריא את השורות?'. הוא הבין עם יש לו עסק. זה לא שאני לא נחמדה, אני פשוט בן אדם נורא רציני, במיוחד בעבודה שלי. אז צילמנו, שלחתי את האודישן, ורק אחרי חצי שנה קיבלתי את התפקיד".

התקשרת לבשר לגל?
"לא, הוא שמע על זה ממני כשהוא פנה אליי לגבי תפקיד אחר. הודעתי לו, 'אגב, התקבלתי לסרט', ובגלל שיצא לו סרט משלו והיו פוסטרים שלו בכל העיר, אני כאמריקאית מנומסת כתבתי לו 'בהצלחה'. באותו זמן הוא בדיוק ישב עם חבר ואמר לו, 'בוא'נה אחי, היא מתחילה איתי', ולי הוא שלח הודעה: 'מתי יוצאים לדרינק?'. אני בכלל לא הייתי בסטייט אוף מיינד של משהו כזה, הייתי בדיוק שנה אחרי הגירושים, ורק ביום הפגישה – כשהוא סימס לי 'מה הכתובת שלך, אני אוסף אותך' – הבנתי שאנחנו באמת יוצאים".

ומה חשבת?
"'שיט, איזה פדיחות'. התקשרתי לשני, שאלתי 'מה אני עושה? אני לא בעניין', והיא אמרה, 'יאללה, שימי עקבים וצאי לדייט'. זה היה הדייט הראשון שלי מאז בעלי".

עם גבר שמכיר אותך מילדות.
"כן, וזאת עוד סיבה שבגללה לא הסתכלתי על זה ככה. מה שנקרא, אתה הולך מסביב לכל העולם – בגיל 17 כבר עזבתי את הבית, בגיל 19 כבר גרתי בניו יורק – והנה בסוף ואתה חוזר הביתה".

מה היה אחרי הדייט הראשון ההוא?
"גל מההתחלה היה מאוד בטוח בעצמו ובנו. בדייט השני הוא כבר אמר לי, 'אני לא יוצא עם עוד בחורות'. אני אמרתי, 'אהה, אני עוד לא יודעת', אבל זה כן היה משהו שנתן לי הרבה ביטחון. גבר שיודע בדיוק מה הוא רוצה, שלא הייתה לו שום שאלה. היה פשוט ברור לו שזהו".

גם לך זה היה ברור?
"לא".

זה לא מלחיץ?
"אני זוכרת שאמרתי לגיסתי, 'כל כך הרבה שנים לא היה לי טוב. עכשיו טוב לי, אז שאני אעזוב את זה בשביל הפחד שאולי יום אחד זה לא יהיה טוב?'. ברגע שאתה מעז לפרק בית, אתה יודע שלא תתפשר על משהו לא מתאים. אתה מחפש משהו בהלימה למי שאתה, ומי שאתה משתנה כל הזמן. בעיקרון לא חשבתי בכלל שתהיה לי עוד זוגיות, גם לא עזבתי את הנישואים במחשבה ש'אני רוצה משהו אחר'. מבחינתי הייתי עם עצמי, ב'תנו לי לגדל את הילדים שלי בשקט'. מה שקרה עם גל היה מאוד מפתיע".

לא נעשה את זה ברבנות

דור היא אם לשניים, סול בת ה-13 וריף בן ה-10. גם אמיתי גרוש, ולו אין ילדים. הנושא, כצפוי, עלה כבר בתחילת הדרך. "אמרתי לגל בדייט הראשון שאני עם הפרק של הילדים סיימתי", מספרת דור. "הילדים שלי הם הדבר הכי חשוב בחיים שלי, הם מתנה בשבילי, אבל זה מספיק לי. אמרתי את זה לגל, וזה התאים לו. זה כנראה עדיין מתאים לו, ואם יום אחד זה לא יתאים לו, אז זה גם בסדר. יום אחד זה יכול גם לא להתאים לי או לו מסיבות אחרות לגמרי".

מתי סיפרת לילדים על הזוגיות שלכם?
"שלושה שבועות אחרי שהתחלנו לצאת זה הופיע ברכילות, אז הייתי צריכה לספר להם. זה לא משהו שתעשה באיזשהו עולם אחר, לספר לילדים שלך על הדייט הראשון שיצאת אליו מאז הגירושים. למזלי זה הסתדר בסוף".

איך זה עבורך לצאת עם שחקן?
"לא יצאתי עם שחקן לפניו, וזו חוויה מדהימה לחלוק איתו עולם שמבחינתי היה תמיד שמור וסודי. יש לנו המון במשותף".

אני מבינה שכבר יש טבעת. יהיו חתונה, שמלה לבנה, שבירת כוס וחופה?
"לא יודעת, עוד לא התחלנו לתכנן, אבל לא נעשה את זה ברבנות. עם הרבה כבוד והערכה, אין לי צורך בזה שוב. עוד לא התחלנו לחשוב מה כן יהיה".

עד החתונה זה ייסגר, ובקרוב תחגוג דור גם את צאתו של "כן!" לאקרנים. הסרט יגיע בינואר לבתי הקולנוע בארץ לאחר סיבוב פסטיבלים בחו"ל – הבכורה העולמית שלו הייתה בפסטיבל קאן – ולאחר שדווקא כאן היה קושי למצוא לו מפיץ על רקע ההיבטים הפוליטיים שלו. ב"הוליווד ריפורטר" נכתב על הסרט שהוא "לא בדיוק פרסומת לארץ הקודש", ואילו ב"גרדיאן" נכתב שזו "סאטירה קריקטוריסטית נוקבת המציגה את המעמדות השולטים בישראל כשקועים בפזרנות ואדישות לטבח ולסבל בעזה".

יסמין, הדמות של דור, היא רקדנית שנשואה למוזיקאי ג'אז עני. שניהם מוסרים את גופם ואת אומנותם למרבה במחיר בניסיון להביא נחמה לחברה פצועה. "התאבדתי על התפקיד הזה דווקא מתוך הריק והלבד שלי", אומרת דור. "משהו בי דרש להשתחרר החוצה אחרי גירושים, אחרי התרסקות. ביקשתי משהו שייקח אותי לקצוות כאומנית וכאדם, ויסמין היא ארכיטיפ של האישה הפראית. אני מאמינה שדמויות מגיעות אליי בשביל ללמד אותי משהו, והיא ללא ספק באה לרפא אותי ולהחזיר אותי אל עצמי".

לפיד כתב את התסריט שנים לפני מאורעות 7 באוקטובר, אבל שכתב אותו לאחר הטבח. הוא עצמו חתם על עצומה שקראה להפסקת ההרג בעזה. זה היה שיקול בעבודה המשותפת?
"לא, כי אני באתי לעשות אומנות. היה לי בעיקר אכפת מה יגידו במשפחה שלי, כי יש לי קרובים ברעים ובני משפחה שעשו הרבה מאוד ימי מילואים בשנתיים האחרונות, ואני מאוד גאה בהם. אז הייתה רגישות סביב השאלה איך זה יתקבל בעיניהם, אבל הם מאוד פרגנו. נדב עצמו, משלב האודישן ועד היום, מעולם לא שאל אותי מהן דעותיי הפוליטיות".

הסרט צפוי לעורר התנגדות בארץ. בכל זאת הוא מציג את הסבל בעזה.
"אנשים אוהבים לדבר עליו עוד לפני שראו אותו. החיים הם מורכבים, ואומנות אמורה לשקף את המורכבות הזאת. לא להגיד לנו איזה משהו פשטני וחד וחלק, כאילו 'זו התוצאה' או 'זו האמת'. הסרט הזה לא אומר שום דבר ברור, וצריך לראות לבד כדי להבין".

היית בת 27 כשפרצת לתודעה עם "עספור", עכשיו את עושה סוג של קאמבק בגיל 42. איך את מרגישה עם הדרך שעברת?
"לפני כמה ימים נכנסתי לסטודיו של גל והיו שם שתי צעירות, בנות 20. הן אמרו לי, 'יו, איזה יפה את', ובשיא הטבעיות יצא שעניתי להן 'גם לכן זה יקרה, זה נקרא גיל 40'. אני מרגישה שכל הנשים השונות שהייתי מתחברות עכשיו כמו איזה מגה-רובוטריק גדול כזה. הילדה שהייתי, האישה הנשואה שהייתי, האמא שאני והאומנית שאני – פעם הכל היה בנפרדות מוחלטת, ועכשיו הכל פתאום מתחבר".

פחמימות, אין פרגון יותר גדול מזה

בגיל 27 חוותה דור לראשונה גם את הפרסום שנלווה להצלחה במשלח היד שלה. זה לא בא לה בקלות. "זה רק הלחיץ אותי, עזבתי את תל אביב ולא יצאתי מהבית שנתיים", היא אומרת. "אני נורא אוהבת את העבודה, אבל המסביב פחות בשבילי. היום אני יודעת להכיל את זה, יש לי פרספקטיבה. בגלל זה גל כל הזמן אומר, 'אני מחזיר את אפרת דור לתודעה'. אגב, לו נורא נוח במקום הזה. הוא בכלל בן אדם שנוח לו, פתוח ולבבי. אני אדם יותר סגור".

"עספור" נמצאת עכשיו בנטפליקס, קטעים ממנה קופצים ברשתות. איך את מרגישה עם זה?
"גל, אני והילדים בדיוק היינו בהופעה של יסמין מועלם בערבה, עם מלא ילדים בני 16. בדרך חזרה אנחנו לוקחים שני טרמפיסטים בחזרה למושב שלהם, והם אומרים לגל, 'אחי, אתה מוכר לנו'. אז הוא אומר להם, 'כן, שיחקתי ב"גאליס", אבל עזבו, זאת שיר מ"עספור"'. אני באה להגיד לו שהם לא יכירו, אבל הוא לא מסיים את המשפט וכבר יש צרחות, הם מתקשרים לחברים שלהם. מהמם בעיניי שזה עומד במבחן הזמן. גם אני ראיתי את זה עכשיו, אני חושבת שלא ראיתי את זה אף פעם".

איך היה לך לצפות?
"ממש כיף, נהניתי. אני ושלום מיכאלשווילי ישר החלפנו הודעות אהבה, וכשראיתי אותו בפרסי אופיר התחבקנו. הוא אמר לי, 'אני כל כך מאושר לראות אותך זוהרת', ואני כמעט בכיתי. גם הוא התגרש אחרי 'עספור', עברנו חיים שלמים מאז".

את מוכנה לחזור לעשייה בארץ?
"זה תלוי בתפקיד, תלוי בפרויקט. יש פה יוצרים מדהימים שאני מחכה להזדמנות לעבוד איתם, והיום אני גם לוקחת את עצמי הרבה פחות ברצינות".

ובינתיים נראה שנהיה קשה לשחקנים ישראלים בהוליווד. מה שעברה גל גדות עם "שלגייה" למשל.
"כל כך כאב לי לשמוע את זה, היא כזאת מדהימה שהיא יודעת להתנהל עם זה. מטורף עם מה שהיא צריכה להתמודד, אבל אני לא שם. אני יותר בסרטים העצמאיים, ותמיד מעדיפה להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים. אני צריכה אתגר".

שני אטיאס, גל גדות – מה יש יותר בין השחקניות הישראליות שם, תחרות או פרגון?
"בית הספר למשחק היה נורא תחרותי ומגעיל, אבל לא חוויתי את זה בעולם שבחוץ. לגבי מעגל החברות שלי שמשחקות בארה"ב, שני ואודליה הלוי, בכל פעם שמישהי מקבלת תפקיד אנחנו נפגשות בשביל לאכול פסטה. זה פחמימות, אין פרגון יותר גדול מזה".

את חושבת שתחזרי אי-פעם לאל-איי?
"עזבתי את החיים שם במחשבה שאני מוותרת על חלום חיי והכל נהרס ונגמר. חזרתי לארץ, מקום שלא חשבתי שאחיה בו שוב, ואני מאושרת פה. עכשיו אני הולכת על השטיח האדום עם סרט בעברית. מבחינתי אין יותר הגדרות, אני פשוט גרה בישראל. זה המקום שהחלטנו שהילדים יגדלו בו, הם במשמורת משותפת, אז אין פה שאלה. יונג אומר שאין דבר יותר קשה לילד מהחיים הלא ממומשים של ההורים שלו, ומהרגע שאתה הורה, שום דבר הוא לא אושר מוחלט. כשאני מגשימה את עצמי, אני לא נמצאת עם הילדים שלי. זה אף פעם לא 100%. אמרתי את זה לסול, והיא אמרה, 'כן, אבל לפחות זה שעשית ילדים לא עצר את החיים שלך'. נפלה לי הלסת. זה שהבת שלי יודעת להגיד 'איזה כיף שיש לי אמא שמגשימה את עצמה' – זה מדהים".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: קורין סוויד | איפור: עדי לב סולומון | שיער: עדן ירושלמי | הפקה: טל פוליטי