פרידה מאלון אבוטבול, נפש של אומן מחונן במסווה של נציגנו בהוליווד

מכל הכוכבים הגדולים שיצא לי לפגוש, לראיין ולהכיר מקרוב מאז שאני גר בהוליווד - אלון אבוטבול היה הראשון. יומיים אחרי שעברתי לגור בלוס אנג'לס, אי-אז לפני 15 שנה, הוזמנתי דרך מכרים לערב בבית החדש של אלון ושיר ביליה, אשתו, וארבעת ילדיהם. פייר, התלהבתי. אלון אבוטבול, שחקן ענק שכל ישראלי יודע מי הוא, וכמוני היה חדש בעיר. נשמה טובה חיברה בינינו מאז ולתמיד, הדר - חברת נפש משותפת ומלאכית שהאירה את הדרך של כל אחד מאיתנו בעיר המלאכים לכל אורכה. רצה הגורל ונוצר חיבור בין נשמות תועות בלה לה לנד. מנסים את מזלנו במגרש של הגדולים, ספק רודפים אחר חלום. מבדרים את עצמנו לכל הפחות.

"מה שאתה צריך ממני, רק תגיד - אתה צריך איזה ריאיון? יעזור לך בתור עיתונאי? תרים טלפון!". זה הדבר הראשון שאני זוכר מהקשר בינינו. שיחת היכרות וכבר ספר פתוח, עמוס תובנות על החיים ועל אמריקה ועל מה לא. מטבעי, הטלתי ספק בתגובה הראשונית, אבל בהמשך הוכח לי אחרת. ובינתיים, כמו מעריץ, התחלתי למלמל את מילות השיר "בואי אליי" שביצע בדמות של רפי משעני ובסגנון שמזכיר את לאונרד כהן מפסקול הסדרה "שבתות וחגים". מנסה להרשים בבקיאות ברפרטואר של אבוטבול הגדול בלי שום שיעורי בית מאולצים. התכבדתי בצ'פחה חברית.

מפרגן, נקי, אותנטי, עם חיוך רחב. גם בראיונות המקצועיים, לכאורה סיטואציות רשמיות. קבענו פעם בבית קפה וניסיתי לשדר עסקים כרגיל כדי לצאת עיתונאי רציני ולעשות עבודתי נאמנה. אלון קטע אותי עוד לפני שסיימתי את השאלה הראשונה, הזמין לשנינו שקשוקה, ואמר, "עזוב את זה רגע, צעד צעד, בוא נאכל משהו קודם - בחיאת דודי, אל תגיד לי שאתה לא רעב". או בריאיון לכתבה בימי תחילת הקורונה, מספר בנונשלנטיות, "הכל טוב באופן יחסי, אני קם בבוקר, עולה לשדר קצת בפייסבוק, מדבר עם אנשים ונותן להם לראות שאני עדיין בחיים".

באחת הפעמים כשהתפספסה הזדמנות לאיזשהו שיתוף פעולה מקצועי בגלל סוכנים ומתווכים שמסבכים עניינים, אני בקטנוניות מטופשת החמצתי פנים, וכשלבסוף נתקלנו זה בזה במסיבה אצל חברים, זעפתי בדרמטיות ואלון פשוט חיבק מבלי להרפות. "דודי, מה, אתה לא מדבר איתי? אתה יודע כמה אני אוהב אותך, בבקשה אל תכעס". בחיים לא באמת כעסתי עליך, אלון. אהבתי אותך, הערצתי אותך.

אני זוכר איך הגעת עם הכריזמה בילט-אין לכנס מבקרי הטלוויזיה האמריקאים לקידום אחת מסדרות הטלוויזיה שבהן שיחקת, והצגתי אותך בפני קולגות בתור האיי-ליסט מישראל שעושה חיל בהוליווד. היום מתוך סקרנות, שאלתי כמה מבין אותם עיתונאים אם הם זוכרים את החבר ההוא שלי שהיה בכל מיני סדרות וסרטים אמריקאים. הם זכרו בחור חם ואוהב, אדם שלרגע אמר להם שלום, לא את הקרדיטים מהרזומה. ולא מדובר בקהל ישראלי מקומי שתמיד נשא אליך עיניים, בכל אותם אירועים למען הקהילה הישראלית, רק מעצם נוכחותך במקום. אלא זרים מוחלטים שכבשת בלי מאמץ או התנחמדות מבוימת במינגלינג מזויף של אמריקאים. ובהזדמנות אחרת סיפרה לי מנהלת בכירה ברשת טלוויזיה גדולה כמה אוהבים לעבוד איתך. ולשחקנים ששיחקו לצידך תמיד היו אנקדוטות מחממות לב לשתף. ותכלס, ממש לא הופתעתי. התגאיתי.

אני זוכר שבאחד הראיונות שלי עם מורגן פרימן, הוא סיפר לי שנפגשתם בצילומי סרט במיסיסיפי והוא רכש את אחד הציורים שלך. התגאיתי על זה כפי כשהתגאיתי כאשר אחת הכתבות הראשונות שפרסמתי לאמריקאים הייתה על הקמפיין הוויראלי לקידום "עלייתו של האביר האפל", ובמרכזו הדמות שלך - ד"ר פאבל. התגאיתי כמו כשהזכרתי את שמך בריאיון עם טום הארדי, שגילם את הנבל ביין באותו הסרט, וחיוך ערמומי נמרח לו על הפנים. שיתפת אותי בראיונות, בעיקר אוף דה רקורד, על החוויה שלך לעבוד עם במאים כמו כריסטופר נולאן ודייוויד לינץ'. ותמיד דאגת לזרוק מילה טובה על שחקנים ישראלים שהגיעו לעיר. עם חלקם התחברתי בזכותך. היית נפש יפה של אומן מחונן במסווה של נציגנו בהוליווד.

ואני זוכר שהגעתי לאחת הפרמיירות של "שלג צח" בהחלטה ספונטנית, התגנבתי מאחוריך וטפחתי לך על השכם. הסתובבת וקראת בקול רם, "דודי, אתה פה! איזה כיף שבאת, תראה איזה פאקינג אירוע מגניב הם הרימו". כל כך שמחת, חיבקת אותי כמו אח שכאילו לא ראיתי יובלות. כולך לב טוב נטו. לא ידעת אחרת.
והלב הענק הזה נותר מעתה בארבעה מקומות. אצל ארבעת הילדים שלא יכולת שלא להתפאר בהם ושכבר לא תספיק לראות לאן החיים ייקחו אותם. אפרוחים שקפצו על הטרמפולינה שהרכבת פעם כשהייתי אצלכם בשנים הראשונות, ושהמנגינה של אבא שלהם תמשיך ללוות אותם. איש משפחה. איש של אמת.

כשהבהב אתמול הטלפון הסלולרי לפנות בוקר עם ההודעה המרה, מיד עלה בי זיכרון אהוב שלך מאחד הפרקים של "אוכל למחשבה", הסדרה התיעודית שביימה שיר "שירוּ" שלך, עם אייל שני ושחר סגל. תובנות על החיים כתוספת למנות אוכל מנחמות. וכל זה שנים ארוכות לפני שכיכבתם, שיר ואתה "הפרושים", בעונה של "המטבח המנצח VIP" וזכיתם בגדול. באותו פרק מפעם, שעסק ביחסי אבות ובנים, סיפרת כיצד כשחזרת מההלוויה של אביך, ונכנסת אליו הביתה, חיכה על הגז סיר מג'דרה שהוא הכין לעצמו. וכאות של מחווה אחרונה לזכרו, "דפקתי את מנת האורז שנשארה". הפריים הסתיים בחיוך מתוק של ילד שמתגעגע לאבא. הכי משפחתי והכי חבר לזולת.
הסיפור שלך הוא עונג מהול בעצב, חומר מהול בשירה. הפואטיות מתפרצת ללא התנסחויות מיוזעות, מבלי לנסות להרשים אף אחד. באת כמו שאתה, מול המצלמה ובמציאות. נתת, פתחת ונגעת.

ואיזה חיבוק עוצמתי נתת לי כשנפגשנו לפני חודש. עדיין לא מעכל שזאת הייתה הפעם האחרונה. בניגוד לאותו מפגש ראשון בלוס אנג'לס בזמנו שאני התרגשתי לקראתך, הפעם אני הופתעתי. וכמובן שזה היה שוב פעם בזכות המלאכית שלנו הדר, בארוחת ערב מצומצמת לרגל יום הולדתה, בחצר ביתם של חברים טובים. הגעתי באיחור וקמת באמצע האוכל מהשולחן לכבודי. "אתה נראה טוב, אחי, איזה כיף לראות אותך", אמרת ואני התרגשתי. כמה חודשים לא התראינו אבל באותו חיבוק העברת לי את כל החום והאהבה שמעולם לא חדלת מלהרעיף.

בסוף הערב אפילו הדר לא נותרה אדישה ואמרה לי שלא תהיינה ספקות כמה אתה אוהב אותי. באמת שבאותו רגע נעלמו הספקות סופית. נותר רק להתרפק על כברת הדרך שצברנו ולהביט מה הלאה. כזה היית. טרפת את החיים, דיברת על הדבר הבא, ביקשת ממני המלצה לסרט טוב. ובאמת, אחרי כמה ימים שלחת לי הודעת טקסט והודית לי על ההמלצה ואני שיתפתי אותך שחבר טוב שלי בדיוק גילה את "שלג צח" ועף על הדמות של אבי דרקסלר. אמרת לי למסור לו דרישת שלום. לא הכרת אותו, אבל הגבת טבעית במחווה של רצון טוב, של חיוביות, של אהבה.

ועכשיו השארת את כולנו עם האהבה הענקית שפיזרת, עם הזיכרונות, הגאווה שהרווחת בזכות העשייה המקצועית והישגיך במשחק. אלון, אתה כבר חסר. הכוכב שלך ימשיך לזרוח עלינו מלמעלה. ואנחנו נהייה טובים. מבטיח לך.