היה לי קשה לא לספר על ההיריון. למה לא לשתף את כולם בשמחה שלי?

שום דבר בהיריון הראשון של משי קלינשטיין לא הכין אותה להיריון הנוכחי שלה. ​"אני בחודש שמיני ואני בסדר, טפו, חמסה, אבל היריון שני זה קשה יותר, ממש לפי הספר. כבד לי יותר, זה היריון של קיץ הפעם בניגוד לקודם, לא היה לי מושג מה זה לסבול מחום בהיריון. אני זוכרת שכשראיתי נשים בחודש מתקדם בקיץ, לא הבנתי למה הן עושות את זה לעצמן. והנה, אני שם".

טוב, לא את הכל אפשר לתכנן.
"אני הרגשתי שממש תכננתי את ההיריון של יהונתן, אפילו ידעתי באיזה מזל אני רוצה שייוולד, הפעם זה לא היה מתוכנן חודשית כמו בפעם הראשונה".

ההיריון הנוכחי הגיע אחרי הפלה טבעית בשבוע מוקדם, "אז בעצם עכשיו אני בהיריון שלישי. רצינו להיכנס להיריון, וגם הוצע לי התפקיד של רוקסי הארט במחזמר 'שיקגו'. אמרתי למפיק שאני מתכננת היריון והוא אמר, 'בסדר, בואי נתחיל'. בהתחלה אמרתי לא, אחרי חודש הוא התקשר שוב ואמרתי כן, חתמנו, הצטלמתי לפוסטר, יש לי תמונה מדהימה. הכל היה כבר סגור, ופתאום גיליתי שאני בהיריון. התקשרתי באותו רגע ואמרתי לו, 'תקשיב, אי אפשר'".

ככה מהר ויתרת? יש שחקניות שרוקדות על הבמה עד חודש תשיעי.
"אבל אני לא רקדנית מקצועית, אני לא רונה-לי. ​המדהימה הזו יכולה לעשות את התפקיד מחדר הלידה, ועבורי זה לא ככה, אני הכנתי את עצמי לעבודה סיזיפית. את 'מלצרית' יכולתי לעשות עד חודש שביעי כי הדמות בהיריון, ו'אפס ביחסי אנוש' זה בעורקים שלי, אז זה זורם לי, אבל להתחיל הפקה כשאני כבר בהיריון? זה גם לא פייר כלפי הקהל אם אני לא יכולה לתת את ה-4,000 מיליון אחוז שלי. אז מה אם רצית לעשות את התפקיד? אי אפשר להיות כאלה אנוכיים. התקשרתי למפיק ואמרתי לו באותו רגע, 'תקשיב, רוני דלומי!'".

איך חשבת על רוני?
"היא הכי מוכשרת שיש, ושתינו ככה, כל פעם שמתקשרים אלינו ואחת מאיתנו מרגישה שהשנייה מתאימה יותר, אנחנו מציעות אחת את השנייה. באותו יום שהוא התקשר להגיד לי שהוא סגר חוזה עם רוני, הייתה לי הפלה טבעית".

נשמע קשה מאוד, בטח כששני הדברים באים ביחד.
"מההתחלה הרגשתי שזה לא שלי, ואז הגיע ההיריון, ואז ההפלה, ואמרתי, זה פשוט לא היה אמור לקרות. הייתי בבאסה על ההפלה, לא על התפקיד. רק אחר כך הבנתי שהמון המון נשים עוברות הפלה בשבועות הראשונים, אבל אף אחת לא משתפת ומספרת ואז זה מבהיל נורא. היינו בקפריסין כשהתחילה לי ההפלה והלכנו לרופאים שם בקפריסין. שם לא אמרו לי שאני בהפלה. רק כשהגעתי לארץ והלכתי לרופא שלי, פרופ' יריב יוגב, הוא אמר לי, ופשוט התפרקתי בבכי. ולצד זה הרגשתי כל כך מנותקת, הבת שלו ליבי מגורי כהן נרצחה בנובה, והרגשתי מנותקת לשבת ולבכות מולו על עובר שעוד לא הספיק להתפתח. הלכתי הביתה והיו לי איזה יומיים של נפילה רגשית. כאב, אכזבה, המחשבה על איזו נשמה פספסתי ולא הכרתי. למזלי אחרי כמה חודשים נקלטתי עם ההיריון הזה".

אמא שלי חיכתה כל היום על כיסא מול הדלת. כשאבא שלי נכנס היא צעקה, "משי!"

ובפעם הזו קלינשטיין (33) הולכת בצעדים מדודים. "ויתרתי על הגלגלון שעשיתי ב'אפס', שכשהייתי בהיריון עם יהונתן עשיתי עד חודש חמישי. זה לא שווה את הילד. ומתן (מצפי, בעלה של קלינשטיין – א"ו) אמר לי, 'הפעם בואי עכשיו לא נספר', כי בהיריון של ההפלה כל כך התרגשתי שסיפרתי לכל המשפחה, עוד לפני שבדקנו דופק. היה לי קשה לא לספר, כי למה לא לשתף את כולם בשמחה שלי כשאני משתפת את כולם בעצב? יש כל כך הרבה סיבות מסביב להיות עצובים, שאם יש איזה רגע שמחה זמני, למה לא להרגיש את השמחה? אני יותר מפחדת לא לשמוח מאשר להיות עצובה. ​אם יש רגע לשמוח בו אז אני מעוניינת, תרשמי אותי לזה".

הפעם לא פרסמת את מין היילוד. זה מחשש?
"באתי לפרסם, אבל אמא שלי עצרה אותי ואמרה לי, 'למה? למה כולם צריכים לדעת דברים?'. מצחיק שזה בא מאמא שלי, שהיא מפורסמת רוב חייה. אבל אני מכבדת אותה, כל מה שהיא אומרת זה קדוש. אספתי קצת מהאמונות שלה, אז אני לא מראה את יהונתן באינסטגרם. אם אני אומרת לה שיהונתן קצת לא מרגיש טוב, היא אומרת, 'את יכולה להעלות אותו קצת פחות לאינסטגרם?'"​.

היא בתם הבכורה של רמי קלינשטיין וריטה, שניהם זמרים ומוזיקאים מהמצליחים בישראל, ומתחילת חייה הייתה בעין הציבור. שמה הלך לפניה, לא רק בגלל המוכרות המשפחתית אלא גם כי זכתה בשם שלפני 33 שנה הייתה כמעט היחידה שנשאה אותו, "אבל אני לא הראשונה. הייתה סבתא שניגשה לאמא שלי וביקשה חתימה לנכדה שלה שקראו לה משי. ואז אמא שלי, שהייתה בחודש שמיני, רצה הביתה וחיכתה שאבא שלי יחזור מהעבודה. היא שמה כיסא מול הדלת וחיכתה שהוא יחזור, כי לא היו טלפונים, ובשנייה שהוא נכנס הביתה, היא צעקה, 'משי!'".

אין מעשה שיותר צועק "ריטה" ממה שתיארת כאן. איך זה לגדול להורים מפורסמים, שכולם מכירים?
"ההורים שלי היו מאוד חרדתיים לפרטיות. כשהיה רודף אחריהם פפרצי, זה היה כאילו מגיע סוף העולם. עד היום כשיש פפרצי מתחילות לי דפיקות לב וזה עושה לי חרדה, כי בבית חינכו אותי שצריך לברוח מזה. פעם כשהייתי שומעת פלאשים הייתי בטוחה שאלה יריות. היה חשוב להם שנגדל ילדות רגילות".

וזה הצליח?
"אני לא חושבת. נגיד, לפעמים לא הייתי רוצה להגיד את השם שלי, נגיד בארומה או במקדונלד'ס, הייתי ממציאה שם, הייתי נופר. כי אם הייתי אומרת משי, היו פתאום מסתכלים לי נורא עמוק בתוך העיניים וזה ולא תמיד בא לך, במיוחד כי אז הכירו אותי בזכות ההורים שלי ולא בזכותי. צחקו עליי מלא, היו קוראים לי 'קורדרוי', 'כותנה'. בתור ילדה לא אהבתי את השם שלי. היום ברור שאני אומרת את השם שלי ואוהבת אותו. והיום אני גם מרגישה שמזהים אותי בזכות דברים שאני עשיתי".

היו פעמים שהרגשת שמתקרבים אלייך כי את הבת של ההורים שלך?
"הייתה ילדה בכיתה א' שבאה אליי הביתה ואמרה לי, 'את יודעת למה אני חברה שלך? כי אמא שלי אמרה לי שכדאי לי, כי את הבת של ריטה'. אפילו בטירונות, היו לי חברות ממש טובות, ישנו באותה מיטה. בשנייה שחילקו אותנו ללהקות ואני קיבלתי להקה טובה יותר, הן אמרו, 'ברור שהיא תקבל את הלהקה הזאת, היא הבת של ריטה'. קיוויתי שהן הכירו אותי מספיק כדי להבין שאם קיבלתי משהו זה אולי, רק אולי, כי אני מוכשרת. אין משפט מעצבן כזה, וזה היה הכי מקל בגלגלים".

כשהיית בת 16 ההורים שלך נפרדו. זה הסעיר את המדינה ובעיקר נראה לצופה מבחוץ מאוד מפתיע.
"אני חושבת שגדלתי ילדת דיסני בגלל שהיה לי בית של דיסני. הרגשתי שהזוגיות שלהם מושלמת, אז כשהם נפרדו זה היה שיברון זהות, מאוד מערער, כאילו האדמה מתחת הבסיס שלי פשוט נפערה. ותראי איך הכל מסתדר לטובה, איך בסוף אמא שלי מאושרת ואבא שלי מאושר ואנחנו מאושרות והקירוב הזה בשנים האחרונות זה משהו שהוא לא מובן מאליו. יש מופע משותף, אנחנו עושים ארוחות וחגים ביחד, אנחנו מתכננים חופשה משותפת".

זה בטח משהו שלא העזת לקוות שיקרה.
"בחיים לא, אבל הם שני אנשים עם לב כל כך גדול שהם פשוט אפשרו לנו את המתנה הכי גדולה בעולם, משפחה מאוחדת אוהבת. כשהם התגרשו הרגעים שהייתי צריכה לבחור אם ללכת לאבא או לאמא שברו אותי, והיום אין את זה. אבא אומר, 'אנחנו הולכים לים, את רוצה להגיד לאמא לבוא?', או שאנחנו עושות ארוחת ערב אצל אמא והיא תשאל, 'את רוצה להגיד לאבא לבוא?'. ירד ממני סלע, זה הבריא לי את הנפש. ועכשיו אני יכולה להגיד שאני עדיין מבית אגדה".

דיסני אמרו, "אותה אנחנו רוצים"

האגדה שזורה בחייה של קלינשטיין, מהילדות המאושרת ועד הדמויות שגילמה ודיבבה. בכניסה לבית שלה יש מדף עמוס בובות פופ של נסיכות דיסני, "ויש לי רגשות לכל אחת מהן. זה חלק מהקינון, המוח שלי עובד שעות נוספות, בעלי סובל מזה ברמות, ואחותי מבסוטית. היא צוחקת עליי, על השטויות של ההיריון והטפשת. כל פעם היא אומרת לי, 'יואו, משי, את צריכה להיות בהיריון תמיד', ואז מתן אומר, 'לא היא לא'. הוא מקבל את כל החרא, 'כבד לי', 'רע לי', 'כואב לי', 'אין לי כוח', 'אני רעבה', הכל יוצא עליו. ולזכותו ייאמר שהוא מכיל את זה יפה".

כשההורים שלה לא שמחו מהרצון שהביעה כבר בגיל צעיר להיכנס לתחום, הם מצאו את הדרך לנווט בין הכישרון לחשיפה. "התחלתי לדבב כבר בגיל 5 וחצי, ההורים שלי מצאו דרך לגרום לי להיות במקצוע בלי שאף אחד יידע איך אני נראית. זה גאוני. ועד היום אני נשארת בדבר הזה, יש לי פינה כל כך חמה בלב לדיבוב, כי את זה ממש לא עושים בשביל הכסף. לפעמים אני יוצאת לדבב ואני מביאה בייביסיטר שלוקחת לי יותר כסף ממה שאני מקבלת בדיבוב. אני גם נבחנת באודישנים כאנונימית, דיסני שמעו את הקול, הרגישו שזה מתאים להם לנסיכה ובחרו את הקול שלי מכמה בנות".

זה לא "תביאו לי את הבחורה שדיבבה את מואנה"?
"להפך. היה איזה תפקיד שרציתי ולא קיבלתי אודישן, ואמרו לי, 'כבר עשית יותר מדי נסיכות'. ידעתי מה אני יכולה להביא לתפקיד הזה, אז התעקשתי לעשות אודישן. בסוף בארץ הסכימו לתת לי אודישן ושלחו לחו"ל עדכון על כל הנסיכות שדיבבתי, אבל עדיין דיסני אמרו, 'אותה אנחנו רוצים'".

יהונתן מתעורר משנת הצהריים שלו ומגיע לקבל חיבוק מאמא. כדי לאפשר לנו לסיים את השיחה היא מציעה לו לצפות במשהו והוא מבקש את "דורה החוקרת". גם אותה היא מדבבת, אבל "הוא מעדיף את הדיבוב של שירה נאור, המקורי, את שלי הוא לא אוהב. גם עכשיו באוגוסט כל ההורים אומרים לי איך 'פרפר נחמד' מציל אותם, ויהונתן הוא לדעתי הילד היחיד במדינת ישראל שלא רואה את זה. אולי בגלל שאני שם אז הוא לא מעוניין".

יהונתן ירש את הגנים? ימשיך את השושלת האומנותית?
"היינו בהופעה של אמא שלי, הלכנו אחר כך מאחורי הקלעים, הוא נעמד על השולחן ורקד והופיע לכולם. הוא בן שנתיים וחצי והוא כוכב, אבל וואי, אני ממש מקווה שהוא לא ייכנס למקצוע".

אז למה קנית לו פסנתר?
"אני קניתי לו פסנתר? אבא שלי קנה לו פסנתר! הוא חשב שזה יהיה מגניב שהוא יקנה לו את הפסנתר הראשון שלו, כאילו, כמה פסנתרים עוד יהיו לו? בינתיים הוא לא ממש מתקרב אליו, הוא מאוד אוהב פאזלים, מאוד אוהב להרכיב קוביות, ספרים, זה מרגיע אותי".

ולא היית רוצה שיהיה בתחום?
"וואי, מה פתאום. המקצוע הזה נורא קשה ומטלטל. הרגעים של האפ הם עולם ומלואו, אבל רוב המקצוע זה רגעים של דאון. לא הייתי רוצה שהוא יעבור את כל הרגשות הקשים האלה".

אני מעריצה של נועם

מהדיבוב באחורי הקלעים הגיעה קלינשטיין לפני עשור לקדמת הבמה במחזמר "שיער". מאז שיחקה בסדרות ובסרטים, אבל יותר מכל – מיצבה את עצמה ככוכבת מחזות הזמר של ישראל. כבר שש שנים שהיא משחקת את אחד משני התפקידים הראשיים ב"אפס ביחסי אנוש", היא שיחקה גם ב"סיפור הפרברים", "מרי פופינס", "היירספריי", והגשימה את חלום חייה – תפקיד ראשי ב"מלצרית". "שמונה שנים רדפתי אחרי התפקיד הזה. ניסיתי להביא את זה לארץ ואמרו לי לא. בסופו של דבר אותו בן אדם שאמר לי 'לא' היה זה שהביא את זה לארץ ורצה לקחת מישהי אחרת. ביקשתי אודישן וזה לא עניין אותו, אבל אז קרה דבר. תקראי לזה גורל או מזל, שבוע אחרי הלידה של יהונתן התקשרו אליי מהקאמרי והציעו לי את התפקיד. בכיתי את חיי, אמרתי לו, אתה מבין שזה תפקיד החלומות שלי?".

​יש גם חלומות על חו"ל? ברודוויי?
"לפעמים אני אומרת לעצמי, אני כבר אמא, תכף לשניים, מה כבר יכול להתגשם? אבל אז אני מסתכלת סביב ואת רואה כל כך הרבה נשים מדהימות ששברו את תקרת הזכוכית הזאת של האימהות ושאפשר גם וגם ואפשר בחו"ל. מי אמר שיש גיל למשהו או איזה לימיט של חלום שעד הגיל הזה אתה יכול להגשים חלומות?".

בתחילת דרכך היה נראה שאת הולכת לכיוון של זמרת. גם זה עדיין חלום?
"מוזיקה זה מקום שקצת רחוק ממני, אני מאמינה שאם זה משהו שממש הייתי רוצה, אז הוא היה קורה כבר. אני מפלרטטת כל הזמן עם המוזיקה, לפעמים עושה שיר פה, שיר שם, אבל לא נכנסתי לזה כמו נועם אחותי, שהיא אול אין. אני זוכרת אותה כילדה קטנה משמיעה לנו שירים, והיינו אומרים, 'זה לא כזה טוב', ואז היא אמרה, 'אתם לא מבינים שום דבר'. אני בהלם מהחוזק שלה, אני כל כך אחרת ממנה".

זה מעורר קנאה?
"אני מעריצה שלה, אני לא מפסיקה לשיר את השירים שלה, אני מצליחה ליהנות מאוד ממה שהיא עושה בלי לקנא. אנחנו גם מאוד שונות. אני עוד לא מצאתי את הסגנון שממש מתאים לי, יש בי משהו שאני צריכה לפצח ואני עוד לא מוצאת את הזמן. אני מהפקה להפקה, תודה לאל".

הגעת לא פעם לכיכר החטופים לשיר על הבמה, ואת לא חוסכת את דעתך על הממשלה. את מרגישה אחריות כדמות מוכרת?
​"שתקנו מלא כדי לשמור על איזושהי ממלכתיות, על קונצנזוס שכולם יאהבו אותנו, אבל זה פחות מעניין אותי, אני לא חושבת שאנחנו במקום שאפשר לשתוק. יותר מעניין אותי לגדל את הילדים שלי במדינה שאם חוטפים אותם אז יעשו הכל כדי להחזיר אותם. יותר מאשר אם יאהבו אותי או לא יאהבו אותי. חשוב לי שהילד שלי יהיה מוגן, שאני אחיה במדינה שמעוניינת לסיים מלחמות. שלא שולחת את הילד שלי למסור את חייו אם לא החזירו קודם אנשים אחרים".

את מקבלת תגובות על דעתך?
"הדעה שלי זה שצריך להחזיר את החטופים. ומי שלא רוצה להחזיר את החטופים ולא חושב שזה הדבר הכי חשוב בעולם, הוא לא מייצג אותי, נקודה. מישהי שאלה אותי היום, 'את שמאלנית?'. אחת, אני לא. לא שזו קללה בעיניי, ובכל זאת, אני יותר מרכז-ימין. אבל אני לא מרגישה שמי שיושב בממשלה כרגע מייצג את הדעות שלי ואת מה שאני מאמינה בו, אני חושבת שמי שבשלטון צריך לדאוג לכל העם ולא רק למי שבחר בו. אני מרדימה את הילד שלי וחושבת על האימהות שלא מחבקות את הילד שלהן ולא יודעות מה קורה איתו. אני חיה את זה 24/7. כל שמחה, כל ניצחון בחיים, בבועה שלי, מלווים בכאב ואשמה".

הבנתי שאת גם מכירה את אבינתן אור.
"אחות של מתן היא השותפה לדירה של אבינתן. אחד הסרטונים הראשונים המחרידים שיצאו באותו היום הוא סרטון החטיפה של נועה ואבינתן. ומתן אומר לי, 'בוא'נה, זה אבינתן, אני הייתי איתו עכשיו ביום חמישי, יצאנו, שתינו, רקדנו'. לא ראיתי את מתן ככה בחיים".

כאמא לבן, כבר מתחילה הדאגה?
"מתן היה בקרבי ומבחינתו כל אחד צריך להיכנס מתחת לאלונקה. הוא אומר, 'אני הייתי מוכן למסור את חיי בשביל המדינה הזאת, למה שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי? למה שמישהו אחר יעשה את זה בשביל הילד שלי? לכל אחד יש את פרק הזמן שהוא צריך לתת'. כאמא יותר קשה לי להגיד את זה. אבל אני מבינה עם מי התחתנתי, אני מבינה שאם בחרתי נינג'ה, גם הילדים שלי יהיו נינג'ות כי אבא שלהם היה בסיירת צנחנים".

הוא יצא למילואים?
"מתן נכה צה"ל מפגיעה שהייתה לו בברך, ועדיין הוא מאוד רצה לצאת. הוא היה על סף לעשות את זה ואם לא היה לו ילד בן שמונה חודשים בתוך הבית, אני חושבת שהוא היה יוצא". 

מה זה אומר עבורך שהוא נינג'ה?
"הוא יכול הכל, תביאי קורונה, תביאי מלחמה, תביאי איראנים, יש לי נינג'ה בבית, הוא קם בבוקר ויש לו שמחת חיים והוא מוצא את הטוב, והוא יודע איך להכיל אותי כשאני לא בטוב, הוא יודע להכניס אותי לפרופורציה".

איך הכרתם?
​"יש שני סיפורים. הסיפור הקונקרטי זה שחבר טוב שלי מכיר את אחות של מתן. והם ישבו ביחד כולם, ראו 'מואנה', ואז הוא אמר למתן, 'מה עם משי?' ומתן ענה לו, 'מה לי ולחיה בסרט הזאת?', זה הדליק אותי שהוא לא רצה בגלל זה, שזה לא עניין אותו. גם היום לא מעניין אותו, מבחינתו זאת שקמה בבוקר עם הגולגול והפיג'מה והאינסוף קרמים על הפרצוף, זאת אני".

ומה הסיפור השני?
"זה סיפור רוחני קצת, אז מי שלא בקטע והוא ציני, שיעבור לפסקה הבאה. כשהייתי בת 22, שיחקתי ב'שיער' ואמא של מתן באה לראות. מאותו רגע היא החליטה שאני ומתן צריכים להיות ביחד. הוא היה רווק שש שנים, והיא שיגעה אותו כל השנים האלה, 'נראה לי שאתה ומשי תתאימו'. כל כתבה עליי היא הייתה שולחת לו, עד שהוא התחרפן וביקש ממנה להפסיק, ואז היא עברה לנסות דרך אחותו ירדן. בסוף, אחרי כמה שנים, קרתה הסיטואציה שסיפרתי ואז יצאנו לדייט. יום למחרת אמא שלו אמרה לו בארוחת הצהריים, 'אתה לא מבין, חלמתי בלילה שיצאת לדייט עם משי קלינשטיין'. ואז הוא אמר, 'די, אמא, ירדן סיפרה לך?' ולא, אף אחד לא סיפר לה. היא כמעט התעלפה".

אז יש לך חמות שאוהבת אותך.
"יש בינינו אהבה ענקית, היא אישה חכמה ברמות".

רגע, אז היא גם חזתה את ההיריון?
"לא את ההיריון, אבל היא ידעה מראש מה מין היילוד, גם בפעם הקודמת היא ידעה מראש שזה בן, ואמרה לי שיהיו לי שני בנים ובת".

צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: נסטיה ליסנסקי | איפור: הלן אמויאל | שיער: ליאור גבריאלוב | הפקה: טל פוליטי