אני רחוק מהדמויות שאני מגלם. אני לא אלים ולא גיבור
בזמן שירותו הצבאי כלוחם בצנחנים נקלע עמוס תמם לתקרית מטלטלת בחברון. אחרי 30 שנה הזיכרונות צפים כשהוא משחק במחזה "זינגר" בקאמרי, שעוסק בטראומה ובהדחקה. אלא שהיום, שלא כמו אז, הוא כבר לא מפחד מהפחד: "המקצוע שלי הוא תרפיה. אני זוכה לפגוש מקומות פצועים בעצמי דרכו"


רגע לפני שאנחנו מתחילים את השיחה שלנו, עמוס תמם מבקש אישור לענות לטלפון. הוא מנהל שיחה קצרה ומבטיח לחזור למתקשר. "סליחה, זה חבר שהוא פוסט-טראומטי, אני לא יכול שלא לענות לו". נושא הפוסט-טראומה מעסיק את תמם במיוחד, בפן האישי והמקצועי. "זה הפצע של החברה שלנו, זה משהו מאוד קרוב אליי. יש הרבה לוחמים שנפצעו פיזית פציעות קשות, אבל הם מה שנקרא, מטופלים. תחשבי על הבחור מהנובה, ששרף את עצמו לפני חודש".
רועי שלו.
"אנחנו באוטומט חושבים רק על חיילים, אבל זה לא רק, כולנו כאן בסוג של פוסט-טראומה. אני רוצה שאנשים יבינו שחייבים לדבר, ואין מישהו במדינה היום שלא צריך לעבד משהו".
להתמודדות האישית שלו מוכן תמם לצלול לראשונה בריאיון לשם העזרה והשיקוף עבור אחרים. "אני אשתף אירוע שרק הוא לבד ממחיש עד כמה הנפש עדינה. כשהייתי בסדיר הגענו להחזיק קו בחברון, הייתי עם הסמג"ד ברכב ונהגתי בפיג'ו 205 שלו. הוא ישן לידי ואני, שהייתי צעיר, התברברתי בדרך ומצאתי את עצמי נכנס לאיזו קסבה בחברון בין שני בניינים. תוך דקות ספורות התחילו לעוף עלינו סלעים. אני זוכר חתיכות שיש ענקיות שמוטחות לעברנו ברמה של סכנת חיים. הסמג"ד התעורר ואני מההלם נאלמתי דום, לא יכולתי לזוז, אני ממש ראיתי את המוות מול העיניים בזמן שהוא צועק לי, 'חלץ, חלץ'. אני שומע אותו, אבל הגוף שלי לא מגיב. הוא אשכרה נתן מכה לידית של הדלת, בעט אותי מהאוטו החוצה עם הרגל ואמר לי 'רוץ'. הוא החליף איתי מקום כי לא תפקדתי, שלף את הנשק, התיישב בכיסא הנהג וחילץ אותנו החוצה משם".
האירוע הזה קיבל התייחסות באותו שלב?
"בזמן השירות לא טיפלתי בזה. אתה נמצא בשטח והאירועים האלה קורים בשוטף, אבל כשהתחלתי טיפול, התחלתי לאט-לאט לדבר. היו תקופות שדברים שהיו טריגר בשבילי, אני לא יכול למשל שצועקים לידי, לא רק בגלל זה, אבל זה חלק מזה. אני לא מצולק ולא הלום קרב, וכמובן שביחס ל-7 באוקטובר ולמה שאנשים עברו זה באמת כלום, אבל כן, יש השפעה לאירועים. זו מהות הפציעה השקופה".

הרבה אנשים שמתמודדים עם פוסט-טראומה נמנעים מלשתף, כי "מה זה לעומת מה שמישהו אחר חווה". כל אחד חווה דברים בעוצמה אחרת והדבר החשוב, כמו שאמרת, זה לא להישאר עם זה לבד.
"בדיוק, אתה אף פעם לא יודע איך אירוע מסוים ישפיע על הנפש. זה כמו שכדור נכנס בכתף ואצל חלק הוא יוצא מהצד השני, אצל חלק הוא נשאר בגוף ואצל חלק הוא גורם למוות. אני באתי לצבא קצת כמו שחקן, רציתי להיות בצנחנים כי הכומתה האדומה והנשק היו נראים לי אז כמו תחפושת יפה. הגעתי לצבא רך, רך, ועדין, עדין. אני כל הזמן אומר לאנשים, אני מאוד רחוק מהדמויות שאני מגלם. אני לא גיבור ולא בן אדם אלים בשום צורה. הייתי בסכנת מוות, אם הסמג"ד לא היה מחלץ אותנו אני לא יודע לאן זה היה מתפתח, הוא פעל בתושייה מדהימה. צריך לדבר כדי להירפא, זה הדבר שאנחנו צריכים להיות עסוקים בו עכשיו".
הרבה פעמים אני מתפרק על הבמה
תמם (48) הוא אחד מהשחקנים המצליחים והמוערכים בישראל. הוא שחקן הבית של הקאמרי כבר 15 שנה, וכיום הוא משחק במחזה "זינגר" לצד עוד שלוש הצגות במקביל – "מדיאה", "אדיפוס" ו"הבן של מושיקו הגדול". הוא גדל ברמלה, בן שני מתוך שישה ילדים, ונמשך לבמה מאז ילדותו. בתחילת הדרך הוא היה הצלע הרביעית של שלישיית מה קשור, אבל החליט לעזוב את חבריו וללכת ללמוד תיאטרון.
"זינגר", בבימויו של גלעד קמחי, הוא מחזה שמבוסס על סיפורו האמיתי של ניצול השואה פיטר רחמן שהיגר ללונדון עם טראומה לא מעובדת, הפך לאיל נדל"ן והואשם בכך שהתעלל בדייריו. נדב נייטס ורוי מילר מגלמים את שני חבריו מאושוויץ, שמנסים גם הם להתמודד עם העבר בדרכם ולמצוא את מקומם בחברה.

"אני מרגיש את הקהל, זה כאילו דרכנו לו על מוקש, זה מתפוצץ. חייל מילואים שלח לנו הודעה בסיום ההצגה והודה לנו על העלאת המודעות לרוח ולנפש. להצגה הזאת יש תפקיד והיא סופר רלוונטית היום. היא מאפשרת לראות את הבחירה של כל אחד איך להתמודד עם הטראומה. פיטר מדחיק, מבחינתו זה לא קרה, והדמות השנייה, סטפן, היא רק בזה. אז יש אחד שלא רוצה לזכור, אחד שרוצה רק לזכור ואחד, מאנייק, שלא יכול לזכור כי הוא קיבל מכה בראש. מבחינתי הם גוף אחד, הם מייצגים התמודדות שלמה. יש משפט בהצגה שאומר, 'עכשיו השמיים נקיים ממטוסי קרב', כאילו הכל נגמר, וגם אצלנו כאילו הכל נגמר, אבל יש אנשים שזה רק מתחיל עבורם. בינתיים חזרנו לריב ואנחנו לא מבינים שיש פה אלפי אנשים שצריך לעזור להם עכשיו, כי המלחמה שלהם רק התחילה".
יש רגעים שפיטר זינגר פוגש את עמוס?
"אני לא פצוע כמוהו, ובכל זאת, כשיש דמות כזאת זה גורם לי להתבונן בתוכי ולחפש איפה אני זינגר. בכל אחד מאיתנו יש את זה שבשם הרצון שלא יפגעו בו הופך להיות הפוגע. זינגר נתן לי מלא מתנות, הרבה פעמים אני מתפרק על הבמה ולא כי אני איזה שחקן טוב, אלא כי פתאום אני אומר משפטים שמהדהדים לי. המקצוע שלי הוא תרפיה. אני זוכה דרך התפקידים האלה לפגוש מקומות פצועים בעצמי".
איך זה עבורך לשחק דמות כזו מורכבת?
"פיטר הוא בן אדם אכזרי, נקודה. לא ניסיתי בשום שלב שיאהבו אותו, מה שכן קיוויתי, ולשמחתי זה קרה, זה שגם כשהקהל ישנא אותו, הוא יבין למה הוא עושה את זה. בסוף הוא לא אדם רע, הוא אדם שעבר טראומה נוראית. הוא מדבר מאוד מהר כי זה בן אדם שלא עוצר לחשוב, כי אם הוא יעצור, הוא ירגיש. מזה הוא מנסה להימנע".

אמרת שכולנו בפוסט-טראומה בעקבות המלחמה. מה עבר עליך ב-7 באוקטובר?
"הייתי בלונדון, רחוק מהילדים שלי. אחותי התקשרה להגיד שהיא מעבירה את הילדים להורים של אשתי, ואני מת מפחד שהם באמצע הכביש ואין לדעת מה קורה בארץ. התקף החרדה שאני חטפתי, אני לא יכול לתאר בכלל באיזה מצב הייתי. התקשרתי למיכל דליות, הרגשתי שאני חייב לדבר עם מישהו, פרצתי בבכי באמצע לונדון ואז חבר בא ואמר לי, 'תירגע, מה יש לך'. התחלתי לספר לו מה קרה והוא התחיל לבכות גם. ככה מצאנו את עצמנו יושבים במסעדה הודית, אוכלים ובוכים. אנשים חושבים שיאללה, לא קרה כלום ואפשר לעבור הלאה, אבל הנפש של כולנו הצטלקה ואנחנו לא יכולים להמשיך כאילו כלום. יש לנו תפקיד להרים את הדגל הזה".
זה קצת כמו מה שעושים לילדים, להגיד, "נפלת? לא נורא, לא קרה כלום".
"גם האינסטינקט שלי היה להגיד לבן שלי, 'יאללה קום, מה יש?', אבל למדתי שצריך להכיר במה שהוא מרגיש. היום אני אומר לו, 'אוי איזה באסה, כואב לך? תראה לי. אני מקווה שזה יעבור לך בקרוב', אבל לא שזה לא קרה, לא לבטל ולא לטשטש".
אמרו לי, "אתה יודע מה טוב בך? יש לך שיער"
עם סיום לימודי המשחק נחת תמם על תפקידו הראשון בתור יריב ארד בדרמה המוזיקלית "השיר שלנו" שהפכה לקאלט. "אני חייב לאנשים האלה המון, מיואב צפיר ואורי גרוס היוצרים ועד לשחקנים המדהימים שהיו איתי, שעבור רובנו זה היה התפקיד הראשון. לא היה לנו שמץ של מושג שגם 21 שנה אחרי אנשים עדיין ידברו איתנו על 'השיר שלנו'".

אז עדיין קוראים לך יריב?
"כן! אתמול התאורן בהצגה, שהוא בגילי, קרא לי 'יריב'. לקח לי רגע להבין שהוא מתכוון לדמות שלי ב'השיר שלנו' ואומר לי 'גדלתי עליך'. מה זה גדלת עליי? אתה בגילי אחי. ואז נזכרתי שאני כבר לא בן 30".
"השיר שלנו" משודרת עכשיו באפליקציה של 12+ והסרטונים קופצים ברשתות החברתיות. אתה נתקל בעצמך?
"כן, יריב ממש כאן, חי ובועט. לפעמים אני מסתכל בסרטונים שעולים לי ואומר 'מי זה? איזה ילד מבוהל'".
מה אתה חושב על הילד המבוהל הזה?
"אני חושב שהוא שחקן לא טוב. בתכלס, לשחק מול מצלמה, למדתי ב'השיר שלנו'. היה לי הרבה זמן לעשות טעויות, צילמנו בעונה הראשונה 100 פרקים, כל יום מארבע לפנות בוקר עד שבע בערב".
איך זה מרגיש כשקופצים הסרטונים בפיד, ועמוס בן ה-27 מחייך אליך?
"בגלל שאני אוהב לראות את ה'יש' אני אומר, עמוס, במקום להיות מבואס שאתה כבר לא נראה ככה, תהנה מאיך שאתה נראה היום, כי עוד מעט גם זה לא יהיה. מצחיק אותי שכותבים, 'לא השתנת'. מי לא השתנה? תסתכלו עליי. בסדר, יש לי שיער, כמו שאתמול מישהי אמרה לי, 'אתה יודע מה טוב בך? יש לך שיער'".

ההתבגרות הפיזית מעסיקה אותך?
"ברור, אני עובד מאוד קשה כדי לשמור על עצמי. יש ימים שאני קם בבוקר ואני אומר, 'פאק, אני בן 48, עוד שנייה זה נגמר', אבל יש גם ימים שאני קם ואני משחק עם מרים זוהר המדהימה, היא בת 94 ואני אומר, 'בוא'נה, יש לי עוד 50 שנה להגיע לגיל שלה'".
למרות ההצלחה המטאורית, נראה שלא נשאבת לפרסום ש"השיר שלנו" הביא איתו, אלא התמקדת בקריירת המשחק ועשית דרך ארוכה כשחקן דרמטי בסדרות כמו "סרוגים", "אחת אפס אפס", "מנאייכ", ו"המדובב". זו בחירה מודעת?
"אם להגיד את האמת, היה לי מלא מזל. יש משפט ביהדות שאומר, 'אשרי אדם מפחד תמיד', יש בי משהו שלרגע לא מרגיש Done Deal, אין דבר כזה הכל טוב אצלי, סיימנו. הפרסים הגיעו אליי דווקא כשלא ידעתי לאן אני הולך. ב'מנאייכ' הופתעתי שהציעו לי את התפקיד של ברק. אני? הבאד גאי? באתי לקריאה עם שלום (אסייג – א"ו) וקודם כל, הייתי בשוק מאיזה שחקן נדיר הוא. ואז קראתי את הפרקים ואני מודה, לא רציתי לעשות את ברק, אבל זה היה כל כך טוב שלא יכולתי להגיד לא. צילמנו את זה ולא היו לי ציפיות, ודווקא אז זכיתי בפרס השחקן הטוב ביותר בדרמה. אם הייתי הולך לפי ההיגיון זה לא היה עובד. לפעמים צריך להסכים לא לדעת, כדי שיקרו לך דברים חדשים צריך ללכת למקומות מפחידים. המילה פחד, אם תהפכי אותה, היא דחף".

היה לך תפקיד שהפחד שיתק אותך, ולא דחף?
"ב'אותלו'. דווקא אחרי עבודה של 15 שנים, הייתה לי את תסמונת המתחזה. זאת הייתה תקופה נוראית ברמה שרציתי לעזוב את ההפקה, אמרתי, 'אני לא יכול לעשות את זה, זה גדול עליי'".
תסמונת המתחזה מגיעה לפעמים דווקא אחרי שנים של עבודה, כשעולה המחשבה שאולי עכשיו ייחשף "השקר", שזה גדול על הילד מרמלה.
"אלו היו חלק מהקולות, 'מה הייתי צריך עכשיו ללכת לעשות שייקספיר? מה לי ולשייקספיר?' צפו פחדים, כל השדים השתחררו מהאורווה, הייתי בסחרור מטורף. פחדתי שאני לא מספיק טוב, חשבתי שאני לא יכול לעשות את זה. היו לי חלומות שאני מסיים את ההצגה ואין אף אחד באולם, מתעורר באמצע הלילה בבהלה שהקהל שורק לי בוז".
איך מתאפסים ומחזקים את הביטחון?
"יש לי מזל שיש לי את טל אשתי שתמיד נמצאת שם כדי לאפס אותי. זה מדהים שבסוף זה הפך להיות אחד התפקידים שהכי מזוהים איתי, ואני חושב שכל מה שעברתי היה הכנה לתפקיד הזה".
אז אתה לא מאלה שחלמו לעשות שייקספיר. זה לא היה נעוץ לך בלוח החזון.
"לא, ובכלל, אף פעם לא הייתה לי רשימת חלומות ויעדים. בכנות, אני לא יודע איך הכל קרה, אם זה היה תלוי בי כנראה זה לא היה קורה. זה שילוב של מזל ותשוקה שיש לי מגיל שמונה, וכל יום אני אומר תודה אלוהים שהוא שומר לי על התשוקה. אני באמת אוהב את זה".
אולי זה שאתה לא במרדף אחרי היעד הבא מאפשר לך להיות בנוכחות של ההנאה מהעשייה, ולא רק לחשוב מה יקרה כשזה ייגמר?
"בסוף הסוד הוא שכשאתה אוהב משהו ויש לך תשוקה אליו, אז לא קשה להיות נוכח בו, ואם אתה מגלה את נקודת השליחות, אז זה ממשיך. אני לא אשקר, כשהתחלתי רק רציתי שיקבלו אותי, שיגידו לי, 'אתה ראוי', אבל אז הגיע שלב שאתה מבין שמישהו כותב מילים ויש לך דרך להדהד אותן. לפעמים זו יכולה להיות סצנה שולית שתיגע בבן אדם, לפעמים זה משפט אחד שילך עם הצופה הביתה. בשנים האחרונות חשוב לי להיות מחובר למה שאני עושה. אני הולך לצלם סרט על השואה ואני מבין שזה לא סרט שיביא 300 אלף איש לקולנוע, אבל אני לא מחפש הצלחה קופתית. אני רוצה לעשות את הסרט הזה כי הוא תפס לי את הלב".
זה לא מקצוע קל
מאיר, אחיו הצעיר של עמוס, הוא שחקן בעצמו. בשנים האחרונות הוא כיכב בסדרות כמו "החיים הם תקופה קשה" ו"משמר הגבול" וכעת הוא מככב במחזמר "צ'ארלי וחצי", כך שהכישרון בהחלט עובר במשפחה. "מאיר הוא פצצת כישרון, וזה לא רק כי הוא אח שלי. הוא גם זמר, גם זז, גם שחקן מעולה ופייטר שאין דברים כאלה. אני אומר לך, זאת השנה שלו. אני מרגיש את זה".
הכישרון והאהבה לבמה עברו בין האחים, ומה עם הילדים שלך?
"אן (8) עשתה תפקיד קטן ב'בני מצווה' והתרגשה מאוד, היא גם באה איתי לתיאטרון מדי פעם והיא מאוד מוכשרת. גם איתן (4) הוא כוכב, הגננת שולחת לי סרטונים שלו וזה מטורף. הבטחתי שאני לא אחסום להם שום דבר, וגם הרבה פעמים אתה רוצה משהו דווקא כי אומרים לך שלא כדאי".

היית מעדיף שהם לא ירצו להיות בתחום? נשמע שהחוויה שלך אחרת לגמרי.
"היום אחרי 20 שנה במקצוע, אני יכול להגיד שאין בו רק טוב. כמויות שברון הלב שאני עברתי, הקשיים, ההתמודדויות, הפחדים והחרדות, זה לא מקצוע קל. מי מבטיח לי שבעוד שנה תהיה לי עבודה? אני כבר 20 שנה אומר, 'אחרי הפרויקט הזה לא ירצו אותי יותר'. אני מרגיש בר מזל שעדיין רוצים ומשתפים איתי פעולה".
אתה מופיע בערבים ויוצא לצילומים מחוץ לבית לתקופות ארוכות. איך משלבים אבהות וקריירה?
"קודם כל לשנינו יש קריירה, טל אשתי היא פסיכודרמטיסטית ופסיכותרפיסטית, יש לה קליניקה פרטית והיא גם עובדת בבית חולים. אין אצלנו מישהו שמוותר בשביל האחר. בגלל שההצגות בערב אני מקפיד להיות זה שמעיר אותם בבוקר ולוקח אותם למסגרות, ואני גם תמיד אהיה איתם אחרי הצהריים. כשיש תקופות יותר עמוסות טל מאפשרת לי כל מה שאני צריך, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה. בסוף ילד לא באמת צריך אותך כל הזמן, הוא צריך לדעת שאתה שם. אתה יכול להיות איתו 24 שעות ביממה, אבל אם אתה כל היום בטלפון, אתה לא איתו באמת. זה לא כמותי, זה איכותי, ככה גם בזוגיות".
טל ואתה 13 שנה ביחד. איך שומרים על הזוגיות?
"לא שוכחים שזאת עבודה, ולא יודע, אני פשוט אוהב את אשתי ואני שמח בחלקי. המשפחה שלי זה הדבר הכי חשוב שיש ואני יודע ששום דבר בחוץ לא ישנה את זה. התחושה הזו מאוד התחזקה אחרי 7 אוקטובר".

במה זה מתבטא?
"בזה שהייתי אמור להתחיל פרויקט בעוד יומיים, ואמרתי שאם הוא לא נדחה, אז לא, כי אני חייב זמן עם המשפחה. פעם הקריירה שלי הייתה אולי בבנייה, אבל היום אני מבין שזה קודם המשפחה ואחר כך הקריירה. זה יותר חשוב מהכל".
בהיריון הראשון בשנת 2016 נאלצו בני הזוג להתמודד עם לידה שקטה, בימים שהנושא היה מדובר עוד פחות מהיום. עם זאת, החליט תמם גם אז להתראיין ולשתף בנושא. "הייתה לי שם מצוקה גדולה. אני זוכר שקיבלתי טלפון מהבנק והפקידה אמרה לי, 'נו, מה קורה עם אשתך? מה היא פילה? כמה זמן לוקח לה ללדת?', אבל הבנתי שהיא לא יודעת מה קרה, אז לא כעסתי. סיפרתי מה קרה ושמעתי בצד השני את הכיווץ. יום אחד נעם סמל (לשעבר מנכ"ל תיאטרון הבימה – א"ו) אמר לי, 'אתה יודע שגם אנחנו עברנו את זה?'. זה מטורף שכל כך הרבה אנשים עוברים את זה ולא מדברים".
בדיוק כמו על הטראומה, כשלא מדברים, מרגישים לבד ושרק לך זה קרה.
"ברור שלא מדברים על זה, זה לא סקסי, אבל הבנתי שחשוב שיידעו ושזה גם ישחרר אותי. עד היום אני מקבל הודעות בנושא, חברים מתקשרים ומבקשים ממני לדבר עם חבר שעבר את זה. אני תמיד אומר, 'שנה הבאה אתם תראו שתיכנסו שוב להיריון וכל הקלישאות נכונות, כשנולד תינוק, הכאב עובר".

והכאב עבר?
"יש לי ביד צלקת מגיל 12, היא כאן כמו תזכורת, אבל היא לא כואבת לי. אותו דבר, אני זוכר את מה שהרגשתי, אני לא מנסה להעלים את זה ואת המקומות הפגיעים שלי. אני לא זינגר, אני לא אומר, 'שום דבר לא קרה'. אני מעבד את הדברים ומתבונן עליהם. חלק אני בוחר לעשות בחוץ, חלק אני בוחר לעשות בחלקת האלוהים הפרטית שלי, מול המטפלת שלי או מול עצמי בלבד, אבל אני לא מאמין בהדחקה. זה לא יעבור אף פעם, ומצד שני יש לי שני ילדים בריאים, ברוך השם, מדהימים".
יחד עם הרצון לשמור על המשפחה כערך, יש גם מחשבה על שמירה פיזית על ביטחון המשפחה?
"אני חרד, אחרי 7 באוקטובר היו לי מחשבות על רישיון לנשק. בלילות הראשונים הייתי מתעורר ומסתובב מסביב לבית, הייתה פעם ששיחקתי עם הילדים מחבואים, הבן שלי התחבא בארון ונגמרתי. יש ילדים שזה לא היה משחק עבורם, ילדים יהודים בארץ ישראל התחבאו בתוך ארונות כדי שלא יירו בהם. אבל לאן יש לנו ללכת? קיבלנו הוכחה בשנתיים האלה מה מצבנו בעולם, האנטישמיות הרימה ראש, וכשמפנים לנו עורף בעולם, צריך להתחיל מפה. אני מאמין שהתפקיד שלנו כאמנים, אם אנחנו רוצים שיהיה פה קצת יותר טוב, זה לראות איך אנחנו מחברים ולא איך מפרידים. אני רוצה למצוא את הדרך להכיל מורכבות, להגיד אני לא מסכים איתך, אבל אני מוכן להקשיב לך ולא לחשוב שצריך להרוג אותך. אחרת, אני באמת שואל, לאן נלך?"

השאלה איך זה הולך להשתנות.
"אנחנו חיים בעידן שהכוח שלך נובע מכמה אנשים יקליקו עליך, ואנשים לא יקליקו אם לא תהיה קיצוני. הדרך להיות קיצוני זה כמו בשכונה, שניים רבים, כולם מסביב, מסתכלים וצועקים 'יאללה מכות'. בגלל זה אני מנקה את האלגוריתם שלי אחת לתקופה. כל פעם שקופץ לי תוכן אלים, אני מדווח. אם אתם לא רוצים שיהיה לכם משהו בחיים תפסיקו לצרוך אותו, וזה לא שאני מנותק, אי אפשר להיות מנותק במדינה שלנו, אבל אפשר לבחור קצת לשלוט בתכנים כדי לשמור על עצמנו".
ואיך אתה שומר על עצמך?
"אני מטפל בעצמי. הייתי אצל פסיכולוגית 11 שנה ואני מרגיש שאני צריך לחזור. אני לומד המון, כותב כמעט כל יום, עושה התבוננות. ספורט מאוד עוזר לי, זה הרבה סרוטונין, ולשחק עם הילד שלי, חתחתול. אבל הוא לא נותן לי לנצח".
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: ים ברוסלובסקי | איפור ושיער: שמעון שושן | הפקה: טל פוליטי | לוקיישן: Hotel 1935, by Adam Hotels