"הריקוד שסוחף את הארץ" זה משפט שלא צריך להיכתב אחרי 1962. הרי אין יותר טרנדים בריקוד עממי, והטפטוף של הווגינג (Voguing) אל תוך התרבות הפופולרית מתרחש הודות לייצוגים שלו בטלוויזיה ובקולנוע. זה לא ז'אנר שצמח ברחובות ישראל ומצא את דרכו אל לב המיינסטרים, וברוב המועדונים בישראל לא תראו בליינים שפוצחים בקרב פוזות על הרחבה. כי ווגינג הוא לא באמת ריקוד. זאת אומרת, כן, טכנית מדובר בריקוד, אבל התופעה עצמה מקיפה יותר, גדולה מסך חלקיה המקוטעים.
"I'm so into vouging right now", הכריזה ונסה האדג'נס בינואר השנה, בפרק הפתיחה של עונת האולסטארס השלישית של "המרוץ לדראג של רופול". האדג'נס, כוכבת דיסני לשעבר ומישהי שלא לגמרי ברור מה היא עושה בהווה אבל זה כנראה קשור למשחק או שירה, הפכה במחי שורה אחת לבדיחה. הציטוט שלה עוות, סונתז והפך לסינגל EDM שלעג לשלל הביקורות והמשפטים המנותקים שפלטה באותו פרק בנסיונה לבקר את המתמודדות. האדג'נס צנפה, צהלה והתלהבה מהנאמבר שהוצג בפניה, ושילבה גם מונחים מקצועיים למחצה בביקורת שלה. היא רצתה להישמע מבינה, שהרי היא כל כך בקטע של ווגינג כרגע. בקליפ המלווה לסינגל הופיע חיקוי דראג של האדג'נס כשהיא מבצעת ריקוד ווג עצל ומרושל תוך נשנוש טוסט אבוקדו ושקדים. הסאטירה היתה ברורה: המילניאלז גילו את הווג, ואין בכוונתם להרפות.
וככל טרנד שפורח בארצות הברית, גם הווגינג הגיע לישראל באיחור. יכולתם לראות השנה צעדי ווגינג, כאמור, ב"דראג רייס", אבל גם ב"פוזה" של ריאן מרפי, שעלתה לשידור השבוע ביס. ב-Viceland, פלטפורמת התוכן הטלוויזיוני של מגזין Vice, תוכלו לצפות ב-"My House", ריאליטי תחרותי לבתֵי ווג, ובנטפליקס תוכלו להשלים את "פריז בוערת". מיטיבי הלכת ישלימו את הצפייה ב"קיקי", דוקו מ-2016 שעקב אחר סצנת הווגינג של ימינו. במוזיקה, תוכלו לשמוע ביטים מובהקים, שכאילו נוצרו במיוחד לרקדני ווג, בסינגל החדש של אריאנה גרנדה, "The Light Is Coming", או לצפות בכוראוגרפיות ווג מתוקתקות בערוצי יוטיוב ייעודיים. בישראל נערכו השנה סדנאות ווגינג ביוזמת הבית הפתוח בירושלים, ומסיבות ווגינג ראוותניות של ליין ה-Butch Queen בתל אביב, ובמערכת השעות של "סטודיו B" בתל אביב מציעים גם שיעורי ווגינג למתחילים.
אבל לא מדובר, כאמור, בתופעה חדשה בשום צורה. טכניקת הווג התפתחה במועדנים המחתרתיים ללהט"בקים בניו יורק, ושוכללה לשיאים אמנותיים בשנות השמונים. שמו של הריקוד לקוח ממגזין "ווג", ורקדני הווג התבססו על תנוחותיהן של הדוגמניות בהפקות האופנה של המגזין, ונדרשו לעבור באופן חלק, משכנע וסוחף מתנוחה לתנוחה. "פריז בוערת", סרטה הדוקומנטרי של ג'ני ליווינגסטון מ-1990, חשף לראשונה את הקהל הרחב אל אותה סצנה מחתרתית, ואל אירועי ה"נשפים" (Balls) שנערכו ונערכים במרכזים העירוניים של ארצות הברית משנות ה-60. הנשפים קיבצו אליהם מדי שבוע עשרות רקדנים ובליינים, בחלקם הגדול צעירים שחורים ולטינים שעזבו את בתיהם אחרי שנדחו על ידי משפחותיהם עקב נטייתם המינית או זהותם המגדרית, והעניקו להם מסגרת חברתית בה יכלו להירגע. טוב, בעצם אולי לא להירגע, כי הנשפים היוו בעצם מסגרת תחרותית לקבוצות רקדנים, שכונו "בתים" (Houses), בדומה לבתי אופנת העלית, מבלנסיאגה ועד סן לורן. חברי הבתים הציגו מראות אופנתיים ססגוניים, שביקשו לחקות סגנונות אופנתיים מסוימים - לבוש קיט, אופנת רנסאנס, לבוש רחוב, ועוד ועוד. הבתים, שבעצמם היו יותר ממסגרת מקצועית ובמקרים רבים סיפקו גם מגורים ותעסוקה יום-יומית לחבריהם, זכו לשמות נוצצים כמו לה בייז'ה, נינג'ה ואקסטרווגנזה.
אבל שימו לב לציוני הזמנים הללו - הנשפים נערכו במתכונות של תחרויות יופי ומסיבות החל משנות ה-60, הסצנה הניו יורקית הגיעה למעין פיק אמנותי בשנות ה-80, ומלאכת הווגינג נמשכת עד לימינו אנו, עם נשפים מודרניים שנערכים בכל עיר עם קהילה להטב"קית חזקה מספיק. "פריז בוערת" הוא סרט שיחגוג בקרוב 30, ואיתו גם הקליפ ל-"Vogue" של מדונה, שרק הרחיב את החשיפה לסגנון הריקוד הזה. "המלכה", סרט תיעודי נוסף אודות תרבות הנשפים, מציין השנה 40 שנים לצאתו. אלה כבר מזמן אבני דרך בתרבות הפופולרית, אז מה בעצם בוער לנו (מלבד פריז) להיזכר בהם עכשיו?
"קודם כל, התופעה של דראג ושל 'המירוץ לדראג' מאוד מקושרת לווגינג. לא רק בישראל, אלא בעולם כולו", מסביר גסטון אוסיריס (ריברה), רקדן ווג. "גם במדינה שלי - עליתי מארגנטינה - ווגינג הגיע מאוד בצמוד לרופול ו'המירוץ לדראג'. כשהסדרה התפרסמה, ויותר אנשים נחשפו אליה בנטפליקס, הריקוד נעשה ויראלי... רקדתי ווג בכמה מועדונים, ואנשים התחילו להתעניין - היו כאלה שלא ידעו בכלל מה זה, והיו אנשים שידעו ורצו לנסות, ושלחו לי הודעות וביקשו שיעורים. אני מחפש סטודיו כרגע. עוד לא התחלתי ללמד, אבל זה בתהליכים מתקדמים". אוסיריס, שמאמן גם רקדנים מקצועיים במלאכת הווג, חושב שמדובר ביותר מריקוד פר סה, אלא בתפיסה תרבותית. "התפקיד שלי זה לחנך אנשים. הרבה דברים מחלחלים לתוך התרבות הפופולרית ומאבדים מהערך שלהם".
"אני רואה הרבה סטרייטיות רוקדות ווג אבל לא הולכות למועדוני גייז", מסביר אוסיריס במעין הדהוד לא מכוון לוונסה האדג'נס שהזכרנו קודם. "אתה צריך להיות חלק מהסצנה הקווירית כדי להרגיש ולהבין את הווג. זה לא משהו שאפשר פשוט ללכת לסטודיו וללמוד אותו. אתה צריך ללמוד שפה, ולהיות בחברת גופים קוויריים אחרים. ליד הומואים וטרנסים - אתה מקבל מהם אנרגיה אחרת והם מלמדים אותך את השפה הזאת".
ולא במקרה זכה הריקוד לתהודת שיא בשנות השמונים, כי היה לו אז תפקיד אקוטי. הקהילה הגאה פשוט גוועה עקב משבר האיידס, וההדחקה של מערכות הבריאות הציבוריות, שהתעלמו מהתפשטות נגיף ה-HIV, עלתה לאלפים בחייהם. במקביל, היא תבעה מהם להמשיך להתנהג כרגיל. להמשיך לגלם את תפקיד האזרח הצייתן, המרוצה והסטרייטי. על הרקע הזה, ווגינג, ריקוד חד ומקוטע שנע בין תנוחה לתנוחה, היווה קריאה לעזרה או שאגת קרב: "הפסיקו לקפוא על מקומכם וחדלו להעמיד פנים שהכל בסדר. קומו ועשו משהו".
האם אפשר לראות בביאתו של הווג לישראל איזו הזמנה למחאה? כן ולא. כן, כי תמיד משמח לחשוב שאנחנו על סיפה של מהפכה, שהנה תיכף אנחנו עומדים למוטט את הפטריארכיה עם שתי בעיטות גבוהות והימרחות אחת על הרצפה. אבל התשובה האמיתית כנראה מבאסת ושגרתית יותר: פשוט נחשפנו לזה עכשיו. המאבק הלהטב"קי בישראל התעצב באופן שונה מזה של מקבילו בארצות הברית, ולווגינג לא היה מקום אצלנו עד עכשיו. אנחנו מקבלים אותו כמוצר תרבותי מוגמר, בעל ערך היסטורי שנצבר לאורך עשרות שנים. וזה גם כיף גדול ומצטלם מדהים, לא נכחיש.
אבל נניח לרגע את הציניות בצד. ווגינג הוא, בבסיסו, ניסיון של כינון זהות. המונח Passing, "לעבור כ-", הוא אחד ממונחי המפתח בהיסטוריה הלהטב"קית ומתייחס לנסיונות הפיזיים והתרבותיים של בנות ובני הקהילה להיראות הכי סטרייטים שאפשר. לעבור כאנשים "רגילים" ולא להחצין, חלילה, את המאפיינים החריגים שלהם. בהקשר הזה, ווגינג הוא סמל מרתק, יעיל ועצוב, שהרי הריקוד מושתת על המעבר מתנוחה מעושה אחת לשניה. מפְריז לפריז. זה הזרם השוצף מתחת לפני הנהר הקפואים, התנועה שפורצת ומתעקשת להרוס את העמדת הפנים. במובן הזה, אין בינלאומי ומכיל יותר מהווג, וגם אין פלא שהוא תופס פה, לאט ובעדינות לא אופיינית, אבל תופס.