על כתב הגנה עתידי שכזה בנימין נתניהו לא יכול היה אפילו לפנטז. ראש הממשלה עדיין מריץ את ה"לא יהיה כלום", אבל אם תשאלו את אחד מקודמיו – גם אם יהיה משהו, זה לא אומר כלום. "כשהמערכת מתגייסת כל כולה – החקירה, והתביעה, והפרקליטים, ופרקליט המדינה, והמשנים שלו, וכולם יחד מתגייסים כדי להרשיע אותך במשהו – הם ירשיעו אותך". ניר חפץ לא היה מנסח זאת טוב יותר.
אהוד אולמרט, לטענתו, לא השתנה בכלא. ואם הוא השתנה במשהו (ואם למדנו משהו אמש, זה שאולמרט הוא אדם שסותר את עצמו ללא הרף), זה רק בהבנה שמערכת האכיפה בישראל יכולה לטפול אישום פלילי על כל אדם.
הדברים שאמר אולמרט אמש לגיל ריבה בראיון הראשון מאז שחרורו מהכלא – לצד הדברים הדומים מתוך ספרו שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" – מגוללים נראטיב רדיפה שדומה לדף המסרים הנתניהואי עד שעולה חשש אמיתי כי החקירה הבאה נגד אולמרט תהיה בחשד לפלגיאט. משפט כמו "מאמץ מתוכנן, מאורגן, ממומן על ידי גורמים חורשי רעתי במגרש הפוליטי, יחד עם החלטה זדונית ומרושעת של גורמי פרקליטות שגמרו אומר להביא לסילוקי מהחיים הציבוריים", היה יכול להיאמר באותה מידה על ידי נתניהו. נכון, לאולמרט אין את הכישרון של נתניהו לסלוגנים קליטים, אבל הרציונל זהה. ביבי, אודי – אותה פרנויה.
אבל כשאולמרט מעומת (בעדינות גיל-ריבאית) עם העובדה שהוא משתמש בדיוק באותה רטוריקה שבה משתמש יורשו-יריבו, הוא דוחה את הדמיון מכל וכל. "ביבי חי כל חייו בתחושת נרדפות", אומר אולמרט בלעג, כאילו מסע השיקום הנוכחי שלו לא ניזון בדיוק מאותה תחושה כוזבת.
יש לו גם נימוק מגוחך כדי להסביר את השוני בין השניים; הוא נאחז בעובדה שאף אחת מהחקירות נגדו לא עסקה בתפקודו כראש ממשלה – כאילו שלהיות מורשע על עבירות שביצעת כראש עירייה (פרשת מעטפות הכסף) או כשר (פרשת מרכז ההשקעות ופרשת חברת הזרע) זה עניין זניח. ואלו רק ההרשעות; אם בחקירות עסקינן, הרי ששמו של אולמרט מופיע כחשוד במספר דו-ספרתי של תיקים במשטרת ישראל. אפשר שהעובדה שאף אחת מהחקירות לא עוסקת בכהונתו כראש ממשלה לא נזקפת לזכות המידה ההגונה שקפצה עליו עם כניסתו לבלפור, אלא לכך שזו היתה כהונה קצרה כל כך, שנגדעה באופן פתאומי כל כך – כן, בגלל חשדות לשחיתות.
"אני לא עוסק בראש הממשלה הנוכחי", אומר אולמרט לריבה רגע לפני שהוא פוצח בעיסוק אובססיבי בראש הממשלה הנוכחי. בסיפור ההיסטורי של אולמרט מתפקד נתניהו כאיש המרכזי שעומד מאחורי חיסולו הפוליטי (קרדיט שהוא לא חולק לאהוד ברק, למשל – האיש שגזר הלכה למעשה את גורלו כראש ממשלה). אבל חשוב מכך הוא ההווה, שבו מועיד אולמרט לנתניהו תפקיד מרכזי בשיקום תדמיתו הציבורית.
אולמרט מודע לחולשת טיעוניו העובדתיים ("זו היתה טעות טכנית", הוא מנמק את הכחשתו על קבלת מעטפות הכסף; "אני תמים", הוא מסביר את פרשת שולה זקן. ממש אהוד תמימי). לכן הוא זקוק לנתניהו כמי שישים בפרופורציה את עבריינותו. ביבי הוא הארכי-נבל שמעשיו הפליליים הלכאוריים מגמדים את פשעיו הנקובים בדין של אולמרט. אולמרט הורשע על עבירה כשר התעשייה והמסחר? נתניהו נחקר על מעשיו כראש ממשלה; אולמרט לקח 60 אלף שקל? בתיק 1000 מדברים על מיליון. וזה לא נעצר ברף הפלילי: אולמרט משווה עצמו לנתניהו ביחס לתקשורת, בנהנתנות, ואפילו בעיצוב השיער. "ההשוואות האלה לא מן העניין", אומר אולמרט, ואז יוצא במחול מסחרר של השוואות מעדות "כך עושים כולם". בתחרות השוואת הפינים המטונפים משחיתות הזאת – כולנו מפסידים.
כן, ישנם הבדלים מובהקים בין אולמרט ונתניהו, והם אינם שוליים. אין דין 60 אלף שקל כדין מיליון שקלים, ואפילו קבלת שוחד כשר אינה דומה לקבלת טובות הנאה בתמורה להטיית החלטות כראש ממשלה. אבל הקמפיין האולמרטי מלמד יותר מכל על הדמיון בין השניים: אנשים נהנתניים שעשו שימוש לרעה בכוחם, לטובתם; שמפמפמים עלילת רדיפה פוליטית-פקידותית-תקשורתית; ושלא מכים לרגע על חטא (אולמרט מודה כלאחר יד שחטא בחטא הגאווה – "כמו כולנו" – אבל חומק בנוחות מהסברים; בדיוק כמו שקורה כשהוא טוען שהוא לא עשה בספר הנחות לעצמו, או כשהוא בז לסיגרים של ביבי מבלי שיידרש להתייחס, נניח, לאוסף העטים המפורסם שלו).
הראיון עם אולמרט היה הצצה לעתיד אפשרי עם בנימין נתניהו. כך נראה ראש ממשלה שהורשע בפלילים עם צאתו מהכלא: יהיר, נטול חרטה פומבית, משוכנע שנעשה לו עוול שלא יתואר, נהנה מאהדת הרחוב ומנופף בצדקתו בתקשורת. וכמו שאולמרט הוכיח לאורך הראיון: את כל מה שהוא עושה, ביבי עושה גדול יותר.
"לך, תברח, תיעלם, שלא נראה אותך, שלא נשמע אותך". זו העצה שהיה משיא אולמרט לנתניהו. רק כך, הוא טוען, "אולי יש סיכוי שתצליח לשמר מינימום של כבוד לדברים הטובים שעשית – והוא עשה גם דברים טובים". זו עצה ראויה, אבל מוטב היה שאולמרט היה משיא אותה קודם כל לעצמו. 1,400 עמודים כתב אולמרט על עצמו. 1,400 עמודים, 386,524 מילים – ואפס חשבון נפש.