היה זה יום שלישי השחור. ב-2.6.20 התמלאו אלפי פידֵי אינסטגרם ברחבי העולם בריבועים שחורים, חסכוניים, אלגנטיים ובכל זאת מתריסים. בולטים לרעה בנוף הצבעוני והקדחתני של אינסטגרם. הם החלו כיוזמה של ג'מילה תומס ובריאנה אגיימנג, שתי אמריקאיות שחורות שעובדות בתעשיית המוזיקה, וקראו להשבתה בת 24 שעות של כל הפעילות בתאגידי התוכן - מחברות תקליטים לבתי הפקה לקולנוע וטלוויזיה ועד חשבונות סושיאל של מותגים. המטרה היתה להסב את תשומת הלב למאבק המתמשך של הקהילה האפרו-אמריקאית לשוויון, הכרה וייצוג, בעיקר על רקע אירועי המחאה שנערכו ונערכים בערים רבות בארצות הברית.

"המטרה שלנו היא להחזיק את התעשייה כבת ערובה", כתבו השתיים בהודעות שקידמו את האירוע. הן עודדו אנשים, בין אם מרגישים שהם מופלים לרעה על ידי מערכות החוק או לא, לצאת להפסקה מעשייתם התרבותית, ולנצל את הפגרה הזו להרהור במצב החברתי הקיים ובמאבק שנדרש כדי לשנות אותו. מי שבכל זאת הרגיש שלא די בשביתה, הוזמן גם לחתום על עצומות ולתרום לארגוני צדקה שפועלים לרווחת המפגינים או מעודדים קהילות שחורות מקומיות. משהו במיידיות של הריבועים השחורים קסם לכמה מובילי דעת קהל, בהם קווינסי ג'ונס ובילי אייליש, שפרסמו ריבועים שחורים בחשבונות האינסטגרם שלהם בליווי ההאשטגים שהוצעו על ידי תומס ואגיימנג, בהם ההאשטג "ההצגה חייבת להיפסק". ההאשטג BlackoutTuesday (שלישי המוחשך) הופיע, ככל הנראה, באותו גל שני של משפיענים שאימצו את הריבוע השחור ועזרו להפיץ את אירוע השביתה בחשבונות האינסטגרם הפופולריים שלהם.


ובעוד חברות תוכן רבות אימצו את פורמט השביתה באופנים שונים (ספוטיפיי, למשל, שילבה רצועה בת 8 דקות של דממה ברשימת השמעה מיוחדת שהועלתה לאפליקציה, ערוצי הטלוויזיה של תאגיד ויאקום, בהם MTV ו-VH1 הוחשכו לפרקי זמן ארוכים ועובדי מותג האופנה "לאקי" שוחררו לביתם ליום חופש על חשבון המעביד), מאות מותגים הסתפקו בפרסום של ריבוע שחור בחשבון הרשמי באינסטגרם בתוספת כיתוב סמלי ושורת האשטגים.

ואלה אפילו לא היו ההאשטגים הנכונים. כלומר, לא הכי נכונים. ככל שהריבועים השחורים פלשו אל עוד ועוד מעגלים חברתיים, הם עוטרו בעוד ועוד האשטגים יצירתיים, שנשמעו ונראו מספיק דומים ל-BlackoutTuesday, ומחאת הריבועים איבדה קצת מהאג'נדה שלה. זה אולי נשמע קטנוני להתדיין על מהו ההאשטאג המדויק להשתמש בו אבל כשמדובר בזרם מסוים בתוך מאבק רחב יותר (BlackoutTuesday הוא תת-ז'אנר במאבק של Black Lives Matter), זה קריטי. הריבועים השחורים נועדו במקור לסמל הפסקה זמנית של פעילות תרבותית, אבל התמסמסו קצת והפכו לסמל של כל המאבק הזה, כל ההפגנות האלה. גולשים קישרו מיד בין שְחור הריבועים למוות ולאלימות שבלב המאבק האפרו-אמריקאי, אבל זו היתה הבנה חלקית שהתעלמה מהרבה דקויות. בשעות שנקפו אחרי הופעת הריבועים הראשונים, החלו להופיע גם תגובות רבות נגד השימוש בסיסמה המוכרת Black Lives Matter כהאשטג מלווה לריבועים, כיוון ש-Black Lives Matter שימשה מפגינים וארגונים להפצת מידע חיוני למשתתפים בהפגנות, לפרסום אירועי מחאה שונים או כקריאה לתרומה - והריבועים השחורים רק הפריעו להפצה של המידע האקטיביסטי החשוב הזה ודחפו אותו מטה.

מה שהחל בגופים ציבוריים או בחשבונות של מובילי דעת קהל, הגיע תוך זמן קצר גם לאלפי חשבונות אינסטגרם פרטיים, שפרסמו את הריבועים השחורים בליווי ההאשטג הלא נכון, ולעתים גם בליווי הסיסמה All Lives Matter, שמזוהה דווקא עם תנועות הימין הקיצוניות בארה"ב ועם כל מי שחושב שגזענות במובנה הרחב והמערכתי היא המצאה של השמאל.


חוסר הוודאות לגבי המאבק התבטא גם בתגובות לפרסום הריבועים. בחשבונות אינסטגרם ישראליים התפתחו דיונים על ההזדהות הקלה יחסית עם המאבק האפרו-אמריקאי הרחוק יותר (גאוגרפית ומנטלית) בעוד מטרות מקומיות כמו מחאת הנכים, מצעד הנשים שנערך במקביל או הריגת איאד אל-חלאק על ידי שוטרים יהודים בסוף השבוע זכו לתהודה נמוכה בהרבה. שתי בוגרות "האח הגדול" תקוה גדעון וטהוניה רובל התבטאו בנושא, והצביעו על הפער שבין ההתקבלות של הריבועים השחורים לסולידריות החלקית עבור המאבק של הקהילה האתיופית בישראל. "אני לא צריכה להסתכל בחו"ל, אני יכולה להסתכל פה בארצנו הקטנטונת, שקרו מקרים שהם דומים ולא פחות קשים", אמרה גדעון בראיון, ורובל פרסמה פוסט זועם בנושא בפייסבוק, בו כתבה "לא זכור לי שמישהו מכם העלה איזו תמונה שחורה לפיד שלו כשחסמנו כבישים! כשקראתם לנו חוליגנים! כשניפצנו זכוכיות! כששרפנו צמיגים! כשצעקנו מבכי את השם יוסף סלמסה! סלומון טאקה! יהודה ביאדגה! ועוד הרבה אמהות שבוכות יום יום על הילדים שלהן".

הריבוע השחור נפגע גם מבחינה אסתטית - אינסטגרמרים פעילים הוסיפו לו כיתובים, אימוג'יז, סטיקרים ומסגרות (לעתים כתוצאה מצילום מסך ששיבש את הפרופורציות המושלמות של הריבוע בגלל התצוגה האנכית של רוב הטלפונים). אמה ווטסון, למשל, נאלצה להתנצל על הריבוע השחור שפרסמה בשלישי, כיוון שהוסיפה לו מסגרת לבנה שמצייתת לחוקי האסתטיקה שהיא מחילה על כל הפוסטים בחשבון האינסטגרם שלה. ווטסון התנצלה למחרת - אם כי המתינה עד לסיומו של אותו יום שלישי, ולא מחקה את הריבוע הממוסגר - וכתבה בפוסט נפרד "אני עדיין לומדת על הדרכים הרבות והלא מודעות להתנגד למערכת בעלת גזענות מובנית". בחשבונות אינסטגרם רבים פורסמו גם שלושה ריבועים שחורים ברצף, כדי לשמור על הנראוּת האחידה שבגריד האינסטגרם הקלאסי.

המראה שנוצר באותו יום שלישי היה בו זמנית מתמיה ואקפטיבי. הפיד השחור נראה תחילה כמו תקלה, אבל מרגע שברור שהוא מכוון, היה לו אפקט הפוך כמעט למה שג'מילה תומס ובריאנה אגיימנג ניסו לעשות. מחיקה וצמצום הן פעולות עוצמתיות, והן נמצאות בשימוש של תנועות מחאה (מהי שביתה אם לא הימנעות מכוונת מעבודה כדי להדגיש את חשיבותם של העובדים) ובתולדות האמנות כבר יותר ממאה שנים. הריבוע השחור היה אמור ויכול להיכנס למסורת של אמנים כמו מלביץ' וריבועי הענק השחורים שצייר, למלבנים הלבנים של רוברט ראושנברג, למשבצות הענק האפורות והכחולות של ריכטר וקליין, או לרישום המחוק של דה קונינג, שתלוי במוזאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו למרות שהוא, בגדול, נייר מוכתם שרק במבט סופר-קרוב נראים בו הדים לרישום שפעם עיטר אותו. יש לצעד הסגפני הזה, למונוליט השחור הזה, משמעות, והמשמעות הזו הלכה ונגרעה ככל שיותר ויותר אנשים נסחפו אחרי הקסם של אותו ריבוע.


וכמו ששטפו את הפיד, כך הריבועים השחורים גם נשטפו ממנו הלאה. מי שפספס יום של גלילה באינסטגרם כנראה לא שם לב בכלל להתפרצות האקטיביסטית הזו. אבל מי שאוזנו כרויה למה שקורה בחו"ל (כלומר כולנו) ומי שעינו נתונה כמעט תמיד לפיד, ראה מחזור חיים שלם של מחאה - מרגע כינונה, עבור בעלייתה לגדולה, דרך הסדקים שהתגלו בה והמאבקים הפנימיים שאיימו לחבל באפקטיביות שלה ועד לגוויעתה המוחלטת. הריבועים השחורים הם כבר קוריוז עכשיו, אירוע נקודתי שיועלה שוב בכתבות סוף השנה אבל לא הרבה מעבר. זאת למרות שב-2020, העלאת תמונה בולטת כל כך לפיד, בניגוד לפרסומה החולף בסטורי, היא אירוע הצהרתי. אפשר לקוות שעוד לפני כתבות סוף השנה האלה, אנשים יתקלו שוב בריבועים השחורים במהלך שיטוט אקראי, ושהשחור-שחור הזה ימשוך שוב את תשומת ליבם בדיוק בגלל שהוא מתריס כל כך. 

אולי זה היה הלוק האלגנטי שקסם ככה לציבור רחב כל כך. אולי זו היתה קלות הפעולה, שעודדה גם את מי שנמנע בדרך כלל מהצהרות פולטיות לבצע פעולה סמי-חתרנית אחת. אולי אחרי שבועיים של דיווחים בלתי פוסקים על ציוצים, הפגנות, עימותים אלימים ומעשי ביזה שהחלו אחרי מותו של ג'ורג' פלויד - נוצרה מין מועקה כללית ותחושה שהפעם גם אנחנו חייבים לעשות משהו, ולו ברמה הסמלית. ואולי בילי אייליש וריהאנה באמת כל כך ביגיות עד שכל פעולה שלהן מתניעה גל מיידי של חיקויים. אנשים רצו להיראות נאורים ומעודכנים על ידי פרסום הריבוע, הם רצו לגזור עליו קופון - אבל לא לגזור בדיוק לפי הקווים. ומרגע שנדרשו לקריאה נוספת, לדיוּק וללקיחת אחריות, הם זנחו את המחאה והותירו את עבודת הדברור שלה למי שגם ככה היה מושקע בה.

את מקומם של הפסיחה וההיעדר תפסו עוד ועוד ועוד ריבועים שחורים שמילאו את שדה הראייה עד כדי כאב עיניים. את הניקיון והפשטות של הריבוע השחור החליפו עיצובים משתנים. את ההרהור החליפו דיונים על מאבקים מצטלבים ואת ההשאטגים המקוריים ירשו האשטגים מגוונים וכלליים יותר. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הניצול הציני לעתים של הטרנד - שהרי כל מחאת אינסטגרם סופה לגווע בדיוק באותה המהירות בה פרחה - על ידי חברות ויחידים תאבי קידום. איש שיווק היה נותן למחאת הריבועים השחורים ציון 100, זה מה שבטוח, אבל זה לא אומר שהיא הצליחה.