הגרייטסט ניישן בכדור הארץ חוגגת יום הולדת, אבל ממש כמו בנג'מין באטן - נראה שכל שנה שעוברת היא לא מתבגרת, אלא רק הופכת ילדותית יותר ויותר. האינפנטיליות תמיד הייתה מאפיין מרכזי של האומה הצעירה, אומה של חולמים (כפי שנכתב כבר רבות) שעזבו את אירופה כדי להקים אוטופיה פוריטנית בעולם החדש. מאז עברו הרבה מים בנהר, הפוריטניות נזנחה (לפחות במידה מסוימת), העבדים השחורים שוחררו ונזרקו לגטאות והשמש הנצחית של לוס אנג'לס הצמיחה את תעשיית הקולנוע השולטת בעולם.

השנה האחרונה, עם בחירתו של טראמפ לנשיאות, מסמנת בעיני רבים את שקיעתה של האימפריה הגדולה בעולם. אם נניח לפרשני החוץ לנתח את דעיכת ההשפעה של ארצות הברית בזירה הדיפלומטית, נראה שהתרבות האמריקאית ממשיכה להכתיב את הטון לשאר העולם. הזיקוק האינפנטילי שהיא עוברת, בפוליטיקה, בשיח הציבורי ובתעשיית הבידור מאפיינת במידה רבה את העידן בו כולנו חיים. הריקנות והזוהר הנובורישי שמשתלטים על כל חלקה טובה, האינדיבידואליזם והאסקפיזם שמגדירים לפי המבקרים את "דור האינסטוש והפייסוש" הם לא דבר חדש לאמריקאים. איך אומר ביין לבאטמן בסרט "עלייתו של האביר האפל"? אנחנו התרגלנו לחשיכה הזאת, הם נולדו בתוכה.

אז לכבוד יום הולדתה ה-241, נרים כוסית לטמטום האמריקאי ונזכיר כמה מהדברים האידיוטיים ביותר שמגיעים מעבר לים ועושים לנו טוב על הלב:

רשתות חברתיות

הכניסה של הרשתות החברתיות לחיינו כבר נותחה לעייפה מכל זווית אפשרית. ההשפעה על השיח הציבורי, התפיסה העצמית ואפילו מבנה המוח, נחקרת ומנוסחת פעם אחר פעם על ידי מומחים מכל התחומים, וכמעט תמיד בנימה פסימית וביקורתית. יכול להיות שכל הפלטפורמות החדשות באמת משנות מהיסוד את טבע האדם, ויוצרות אנשים עם קשב פגום והפרעות חרדה נרקיסיסטיות. 

קחו לדוגמה תופעה שחוזרת על עצמה בטוויטר, בה מישהו יכתוב ציוץ ממש טיפשי או מכעיס, שיוביל לשרשור תגובות המורכב מעשרות גיפים וממים של פרצופים תמהים ומזועזעים. תגובה אחר תגובה אנשים יעלו את אותם האימג'ים השחוקים, שמבטאים את אותו הרגש כלפי הציוץ המקורי. מה גורם להם להעלות עוד ועוד גיפים דומים, מבלי לחדש או לתרום שום דבר לדיון? כנראה שזה אותו הדחף שמביא אותי לגלול בשרשור עד סופו ולצחוק מכל גיף מטופש שראיתי כבר אלף פעם.

למה? כי בעוד האימוג'יז "רידדו" את השפה והתקשורת בין בני האדם, הגיפים והממים, במובן מסוים, דווקא שידרגו את העצלות הטקסטואלית לאימג'ים ורפרנסים תרבותיים מוכרים שיעדיפו להצחיק את הצופים מהצד מאשר להתייחס ברצינות לכותב הפוסט. ובמילים אחרות: ברוכים הבאים לעידן הפוסט-ורבלי.

 

דונלד טראמפ

כשבדיחת הריאליטי הענקית בהיסטוריה הפכה לנשיא המעצמה הגדולה בעולם, חשבנו שמהר מאוד ימאס לנו מהשטיק חסר המודעות העצמית של טראמפ. זה היה מצחיק כשהוא ניהל את תכנית הריאליטי שלו כמו רודן סנילי, אבל כשהוא עבר מחדר הישיבות בתכנית "המתמחה" אל החדר הסגלגל, ההנחה הייתה שזה יפסיק להיות מצחיק ויתחיל להיות מפחיד באמת. הבדיחה אכן החלה להפוך להרסנית, כשהנשיא החדש מנסה בכל כוחו לחרב כל חלקה טובה עם הסתה, גזענות ורידוד השיח הציבורי. אבל מה שלמדנו מהחודשים הראשונים של כהונתו, זה שטראמפ יודע להיות מפחיד ומצחיק בו זמנית.

אני לא קונה את הטענות על גאונותו הנסתרת של האיש והפאה, צפיתי במספיק ראיונות איתו כדי להסיק חד משמעית שמדובר ברפה שכל אמיתי. אך דבר אחד ייאמר לזכותו, וזה שפעם אחר פעם הוא מצליח למשוך אליו את כל תשומת הלב, ולספק חומרים חדשים למופע הבידור הגדול בעולם. אין חוכמה גדולה מאחורי הווידאו שהעלה השבוע לטוויטר, בו הוא כביכול מכה את CNN עד אובדן הכרה. אבל כמו שליצן הכיתה לימד אותנו ביסודי כשהפליץ בקול רם וגרם לכולם להתפקע מצחוק: לא צריך להיות חכם גדול בשביל להצחיק, גם חוסר בושה והיעדר עכבות יכולים להספיק.

 

גיבורי על

תעשיית הקולנוע האמריקאית הפסיקה ליצור סרטים אמיתיים, האיכות עברה לטלוויזיה והמסך הגדול שמור לעלילות ילדותיות ותחפושות מטופשות. אפשר לבכות את מות האמנות הגדולה של המאה העשרים, אפשר להשתעמם כבר מהמיחזור האינסופי, מהפעם האלף שאיזה ענן CGI מאיים להחריב את ניו יורק. אבל אני עוד זוכר את הימים בהם גיבורי הקומיקס היו מוגבלים לסרטים מצוירים, ואיך שיחקתי בבובות האקשן של ספיידר-מן והענק הירוק, ודמיינתי אותם קורמים עור וגידים וקמים לתחייה. אבל היי, עכשיו כשהפנטזיה עברה למסך הגדול, כשהדמויות האהובות עליי כבר לא מצוירות אלא בשר ודם - מי אני שאתלונן על היעדר מקוריות וכניעה לשיקולים כלכליים.

 

21 סאבאג' (או: ראפ אמריקאי)

עם גופיית סבא (או בשמה האמריקאי "Wife Beater" - מכה נשים) ופוזה קשוחה בייבוא ישיר מהגנגסטה ראפ של שנות התשעים, 21 סאבאג' פולט בטון מנומנם שורות עילגות וחסרות השראה. הוא לא מנסה לחדש, להפגין להטוטנות מילולית או לספר סיפור דרך השירים שלו. המסר שלו פשוט וישיר, כל כך פשוט שהוא גובל באידיוטיות לשמה – אני קשוח, אני עשיר, אני מגניב. הוא אולי ממוחזר ועייף וגרוע, אבל למרות הטמטום של זה, משהו עובד שם. לא ברור מה ולמה, אבל זה פשוט עובד. אין לי גישה לחשבון הבנק של 21 סאבאג', או לגיליון המשטרתי שצבר בחייו, אבל בעיניים הלבנבנות שלי הוא עדיין נראה כמו האיש הכי מגניב בעולם. אחת השורות האהובות עליי בשיר היא "התיק שלי לואי וי ולואי וי על החגורה שלי" - כי מה יותר מיושן וחסר מודעות כמו לואי וי, ומה יותר קול מילד מהשכונות שמתגאה במותג הנובורישי שמרוח על כל הבגדים שלו?

הראפ האמריקאי הביא לנו אמנים מבריקים כמו ביגי סמולס, ג'יי זי, אמינם וקנדריק למאר, אשפי מילים וסיפור שהצליחו ברגעים הטובים שלהם להמריא לרמות של שירה מלאת עומק ועדיין להישאר קרובים לתרבות האותנטית ממנה צמחו. מצד שני, הוא גם הביא לנו ראפרים אוויליים כמו 21 סאבאג', ששר על כך שבמוסך שלו יש מקום ל-12 מכוניות.

פופ עם מילים מטומטמות זה ממש לא דבר חדש, מספיק להסתכל על המילים בלהיטים הגדולים של בריטני ספירס או הבקסטריט בויז. גם לא להיפ הופ. אבל הראפ המטומטם הוא סיפור שונה - לא מדובר בכותבי מילים ציניים ששותלים פזמונים סקסיים בראשם של בני נוער תמימים. זאת לא מסחטת כספים שמסתכלת מלמעלה על הקהל המטומטם. הטקסטים נכתבים בכנות, הם מייצגים תמונת מציאות אותנטית. אמנם מציאות של טמבל מוגבל יצירתית, כשמדברים על אמנים כמו 21 סאבאג', אבל עדיין מציאות. המילים השטחיות מצליחות לגעת בך דווקא בגלל הרגש שעומד מאחוריהן - הרצון להשגת סמלי סטטוס ולהפגנת הגבריות הוא נוגע ללב, והשיר נכתב ברצינות תהומית (כמו שמעיד הווידאו בו הוא מסביר את מילות השיר). זה לא נכתב כבדיחה, אבל הבדיחה היא גם לא עליו. לא מקשיבים לראפ מטומטם כדי לצחוק עליו, מקשיבים לו כדי להתחבר לתמימות הנאיבית שאיבדנו מזמן. 

mako תרבות בפייסבוק