אבל בתקשורת הישראלית: העיתונאי אורן נהרי הלך לעולמו בגיל 70

אבל בתקשורת הישראלית: העיתונאי אורן נהרי הלך היום (חמישי) לעולמו בגיל 70. נהרי, מבכירי עיתונאי חדשות החוץ בישראל, שימש במשך עשרות שנים ככתב, עורך ופרשן ברשות השידור. מוקדם יותר השנה חשף כי הוא מתמודד עם מחלת ניוון השרירים (ALS), וכי מצבו התדרדר במהירות. הוא הניח אחריו את אשתו ושני ילדים. הלווייתו תתקיים היום בשעה 18:00, בבית העלמין מנוחה נכונה בפתח תקווה.

רק לפני חמישה ימים הגיש נהרי את התוכנית האחרונה שלו ברשת ב' ונפרד מהמאזינים. "זו התוכנית האחרונה של 'שבת עם אורן נהרי' והפודקאסט 'שנה בשעה'", אמר בפתח השידור. "כידוע לרבים מכם, אני חולה בניוון שרירים. המחלה מתקדמת במהירות. היא כבר פוגעת במערכות הנשימה, הבליעה והדיבור, ולא אוכל להמשיך ולשדר".

אורן נהרי נולד באוקטובר 1955 בחיפה. הוא היה בנם של דוד נהרי (טייך), קצין קבע ולימים איש המוסד, ושל תמר, מורה לפסנתר, בת לקהילת הקרימצ'קים. הוא למד בבית הספר הריאלי העברי בעיר, שירת בצה"ל בתפקידי מודיעין, ובהמשך למד מדעי המדינה ויחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית. בין חבריו למחזור, שהתאפיין באקטיביזם פוליטי, נמנו בין היתר צחי הנגבי, אביגדור ליברמן, ישראל כ"ץ, אילן גילאון, אמנון ברקאי, דן מרגלית וטל בשן.

במהלך לימודיו עבד כקצין ביטחון בערוץ הראשון, ובהמשך גויס למחלקת הספורט על ידי חברו ירין קימור, אז בניהולו של אלכס גלעדי - צעד שסימן את תחילת דרכו בתקשורת. בשנת 1985 עבר למחלקת החדשות, שם החל לשמש ככתב חדשות חוץ תחת ניהולו של יאיר שטרן. שלוש שנים לאחר מכן היה ממייסדי התוכנית "רואים עולם", לצד דוד ויצטום, עמנואל הלפרין ומיכאל דורון - תוכנית שהפכה לאחת מאבני הדרך של סיקור חדשות החוץ בישראל.

בשנת 1993 מונה לעורך חדשות החוץ בערוץ הראשון, תפקיד שמיצב אותו כאחד הקולות המרכזיים בתחום. בשנת 2000 ייסד יחד עם דוד ויצטום את התוכנית "גלובוס" וערך אותה. במקביל היה ממגישי תוכנית חדשות הלילה "מהיום למחר" והוביל שורה של משדרים מיוחדים בנושאי חוץ ואקטואליה.

במהלך עבודתו סיקר מהשטח כמה מהרגעים הדרמטיים של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, בהם הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני בקוסובו ופיגועי 11 בספטמבר. במקביל, ראיין שורה של מנהיגים ודמויות מפתח בזירה הבין-לאומית, בהם נלסון מנדלה, הדלאי לאמה, ואצלב האוול ונשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש.

בין השנים 2007 ל-2013 הגיש את התוכנית "השעה הבין-לאומית" ברשת ב', תחילה לצד יצחק נוי ובהמשך עם ערן סיקורל. לאורך השנים הפך לפרשן מבוקש, והוזמן באופן קבוע לאולפני טלוויזיה ורדיו, כמו גם לאוניברסיטאות ומכוני מחקר בישראל ובעולם. לצד זאת כתב טורים בעיתונים ובכתבי עת, בהם "הארץ" ו"גלובס", לימד באוניברסיטת תל אביב והרצה במסגרות שונות. נהרי גם כתב וערך ספרי עיון שהפכו לרבי-מכר, וערך במשך שנים את סדרת המתח "עקבות" בהוצאת כתר.

בשנת 2013 זכה בפרס סמולר ג'וינט לעיתונות, בנימוק על תרומתו רבת השנים והמשמעותית לעיתונות ולשיח הציבורי. שלוש שנים לאחר מכן, עם סיום עבודתו ברשות השידור, עבר לשמש פרשן ב"וואלה!". בשנים האחרונות שב לרדיו הציבורי, ובמאי 2023 החל להגיש מדי שבת תוכנית שבועית בכאן ב', שכללה לצד דיוני אקטואליה גם את הפינה "שנה בשעה" - מסע היסטורי שבועי דרך אירועי המאה ה-20.

במרץ 2026 חשף בריאיון לתוכנית "פגישה עם רוני קובן" בכאן 11 כי הוא מתמודד עם מחלת ניוון השרירים (ALS), וכי מצבו התדרדר במהירות. "זו אחת המחלות האיומות ביותר שיש", אמר. "מחלה חשוכת מרפא, מה שזה אומר הוא שכל השרירים הרצוניים מתחילים להתנוון. במקרה שלי, ההידרדרות היא מהירה. יש אנשים, כמו משה נוסבאום, חברנו, שאצלם זה התחיל בדיבור, בשרירי הדיבור; אצלי זה התחיל מהגפיים. בכל מקרה, זה מוביל לאותו מקום".

נהרי המשיך: "התגובות של כולם אלה תגובות של הלם, תגובות של תדהמה, תגובות של 'לא יכול להיות'... ואז, 'מה אתה עושה?' ו'מה אתה חושב?'. הקרובים יותר מתחילים לשאול אותי על הצעד הבא - 'האם התחלת לחשוב מה אתה הולך לעשות במקרה ש...'. במקרה שבו אתה מסתכל על עתיד שבו אתה משותק, בקוגניציה מלאה, נמצא במיטה ולא יכול להזיז אף שריר חוץ מלמצמץ בעיניים במשך שלוש, ארבע, שש, עשר, 12 שנה - אין לי כוונה להגיע לזה".

ב-8 באוגוסט 2026 שידר נהרי את תוכנית הרדיו האחרונה שלו ברשת ב'. "בוקר טוב ושבת שלום לכם, המאזינות והמאזינים", פתח נהרי את התוכנית. "זו התוכנית האחרונה של 'שבת עם אורן נהרי' והפודקאסט 'שנה בשעה'", אמר בפתח השידור. "כידוע לרבים מכם, אני חולה בניוון שרירים. המחלה מתקדמת במהירות. היא כבר פוגעת במערכות הנשימה, הבליעה והדיבור, ולא אוכל להמשיך ולשדר...

"יש רגעים בחיים שאדם מדמיין מראש איך ייראו. מתברר שהמציאות תמיד שונה. חשבתי לא פעם על הרגע שבו אצטרך לומר שלום לבמה הזו. תמיד דמיינתי אותו רחוק, אי שם באופק, לא כאן, לא עכשיו. אבל המחלה לא שואלת אותנו מתי נוח לנו. הקול שלי הולך ודועך, הנשימה שהייתה פעם מובנת מאליה הפכה למאמץ, והדיבור, כלי העבודה שלי עשרות שנים, נעשה קשה יותר מיום ליום. ALS, המחלה הזו שרבים מכם שמעתם עליה, מעטים באמת מבינים אותה עד שהיא נוגעת במישהו קרוב, לוקחת ממני בהדרגה וללא רחם את היכולת לעשות את אחד הדברים שאני הכי אוהב - לספר לכם בקולי שלי מה קורה בעולם", סיכם.