אני לא יודע מי אני. אני גם מאפשר לעצמי לא לדעת, זה משאיר אותי ער

"אני כל כך פוחד שיעלו עליי, שלקחתי על עצמי יותר מדי, אני כל כך רוצה שיאהבו אותי", שר רן דנקר בשירו החדש "תמונת מצב". גם במפגש שלנו, שנערך על הספה בביתו כשהצעצועים של אור, בתו בת השנתיים וחצי מפוזרים מסביב, הוא חושף את הפחדים והקולות שמלווים אותו. "המון שנים ניסיתי להיות בסדר, להביא משהו מאוד תקשורתי, אבל בשנים האחרונות הורדתי את הקליפות. אני מנסה להיות יותר קרוב אליי, לתת לעצמי יותר חופש, אבל עדיין יש שאלות שצפות כמו מי אני ואיך אני בכלל אמור לסחוף אנשים".

די, רן, אתה מודע לזה שאתה סוחף אנשים.
"זה יהיה שקר להגיד שלא, ברור שאני מודע למה שאני עושה, ועדיין בכל פעם שאני עולה על הבמה אני שואל את עצמי, 'למה הם יצאו מהבית ובאו?'. אני תמיד בחרדה שאנשים עשו טעות, שהם שמו עליי את הז'יטונים שלהם, התלבשו יפה ולקחו בייביסיטר או נסעו רחוק ואומר לעצמי, 'אני לא יודע כמה אני מרגיש ראוי לזה'. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, אבל אני לא יודע אם זה מספיק".

נשמע כמו תסמינים של תסמונת המתחזה.
"אני לא חושב שאנשים יודעים כמה חסר ביטחון אני. אני בן אדם סיזיפי שמלקה את עצמו, אני לא חי חיים שלווים ביני לבין עצמי. יש לי מצד אחד המון ניסיון ואני מרגיש אותו ונשען עליו, אבל לא נוח לי בחדר החזרות, יכול להיות שזה גם עניין של דימוי. היום אני נמצא בתיאטרון הקאמרי, ונכון שעשיתי דברים ויש לי קבלות, אבל בסוף אני נמצא במעוז השחקנים. אולי זה קשור לזה שהתפרסמתי בגיל מאוד צעיר, זה נראה שהכל היה לי קל. באופן אובייקטיבי חובקתי, קיבלתי הזדמנויות ותפקידים ובגיל 20 כבר צעדתי על שטיחים אדומים בעולם, אבל זה אף פעם לא היה קל. זה לווה באיזו סערה פנימית, שאלות כמו האם אני ראוי, האם אני באמת האומן הזה או מתחזה".

ב"תמונת מצב" אתה שר, "אני כל כך רוצה שיאהבו אותי, שיישאר בי חלק אמיתי". אתה מרגיש שאהבת הקהל באה על חשבון האמת?
"השאלה מי ומה מונע מהאמת, ומה המחיר שאתה מוכן לשלם. יש ערך בלהיות נגיש לכולם כל הזמן, זה עונה על איזה צורך שיאהבו אותי, שיראו אותי ושיאשרו אותי, זה נעים, אבל יש גם רגע שאתה אומר לעצמך, אני מעדיף להיות קרוב אליי ולעשות דברים שמעניינים אותי, ואם מישהו יצטרף אליי, זה יהיה רווח הרבה יותר משמעותי עבורי. ומצד שני, 'בית משוגעים' שהצליח עשה לי כיף גדול מאוד בחיים, כי הוא בעצם הביא לי קשב".

הוא היה אמת מתובלת בפופ, ובהרבה הומור עצמי.
​"היה לי שם רצון לעורר שיח, כמו ב'השמלה החדשה שלי'. הגרעין של המחשבה היה לבדוק את הגבולות שלי, לשאול משהו על הישראליות, על השמרנות, על הליברליות שלנו, אבל בשלב מסוים הבנתי שדי, אני ממשיך הלאה. אחרי 'מלכת הרחבה' הרגשתי מיצוי".

כי?
"שאלתי, עשיתי, בדקתי, זהו, רק שאתה שוכח שתצטרך להמשיך להופיע עם זה כל החיים. יש משהו הזוי בשירים, הם הופכים לחותם על הדימוי שלך".

ואתה כבר השתנית.
"היום אני לא שר את 'השמלה' מאותו מקום, זה בטוח, גם לא את 'בית משוגעים', לא שואלים אותי אם 'אתה זה ההוא שהיה אז עם נינט', זה כאילו די. האם אפשר להוריד את הקטעים האלה מהשירים? לא, אי אפשר. זה כמו שהייתי בהופעה של אביתר בנאי והוא צנזר חלק מהדברים. בתור קהל זה לא היה לי נעים, כי מבחינתי השיר כבר לא קשור אליו, זה אני ששר 'יש לי סיכוי להינצל' או 'יש לי סרטים כחולים בראש'".

נראה שבזכות השירים הללו קיבלת את הקשב למוזיקאי שאתה, ועכשיו "תמונת מצב" הוא חזרה לכתיבה האישית, האינטימית, שליוותה גם את האלבום "משהו אחר" מ-2018. האלבום הזה היה אולי יותר קרוב אליך, אבל עם פחות הצלחה מסחרית.
"אני שמח על הפרופורציות שקיבלתי כשהאלבום לא הצליח, זה הכאיב לאללה, אבל זה גם היה חלק מהדרך. זה אלבום שאני ממש אוהב, אני רוצה לעשות הופעה שלו, מתחילתו עד סופו, והפנטזיה שלי היא לעשות את זה בבארבי, כי עוד לא הופעתי שם. אני רוצה שההופעה של 'משהו אחר' תהיה בבארבי לציון עשור לאלבום".

אני מרשה לעצמי להתפזר

כבר יותר מ-20 שנה שדנקר (42) הוא חלק מתעשיית הבידור הישראלית. כשהיה בן 20 לוהק לתפקיד המשחק הראשון שלו בתור זוהר להט בסדרה המצליחה "השיר שלנו", ומשם הדרך לפסגה הייתה קצרה. "לא למדתי שום דבר בחיים שלי, נזרקתי מבית הספר בגיל 14 כי התפזרתי, הייתי מתמסטל, אז נשלחתי לבית ספר מותאם. ​למדנו מכונאות, הייתה לי פז'ו בכיתה, והיינו שישה חבר'ה מנתניה, ואז בצבא שלחו אותי להיות מכונאי מטוסים. הייתי עם גיטרה ביד כל הנעורים שלי, מגיע על אופנוע ומשחק אותה שאני לא מפחד מהחבר'ה. זה היה בית הספר למשחק שלי, שום דבר לא היה בתוך מסגרת ברורה".

גם אחרי כל כך הרבה שנים, משהו בזהות שלו מצליח לשמור על מקומו ולא להתלכלך, למרות שהוא חושף בשיריו את הנעורים הפרועים וניסיונות הסמים. גם הנטייה המינית שלו עדיין מפתיעה את הקהל, אף שהוא בזוגיות עם הבמאי איתי וייזר כבר 14 שנים. השניים הורים לשלוש בנות: אסיה וליילה, בנותיו של וייזר בהורות משותפת, ואור, שנולדה בהליך פונדקאות שבוע וחצי אחרי 7 באוקטובר. "אולי בגלל שאני לא מוציא חץ אחד אלא מרשה לעצמי להתפזר, זה מגן עליי קצת. אני מסתכל על השנה האחרונה, הוצאתי שיר קטן כמו 'אור' או 'מה שיבוא' עם שי המבר, לצד 'מאבד את זה'. הרבה פעמים זה מבלבל את הקהל וגורם לדרך שלי להיות ארוכה יותר. אני לא מרגיש שאני המוזיקאי המחובק, השתתפתי עכשיו בפסטיבל הפסנתר ועשיתי הופעה של פרנק סינטרה פוגש את קברט וכמות האנשים שניגשו אליי ואמרו לי 'לא הכרתי אותך ככה' הייתה מדהימה. אני לא חושב שיגידו את זה לשלומי שבן, אבל זה בסדר, אני מבין, זה לא שאני מופתע מזה".

זה מעליב?
"לא, יש מחיר לריבוי הדברים, אם הייתי עושה רק הופעה אקוסטית עכשיו אז הקהל היה מתרגל, אבל ככה הנפש שלי פועלת ואני לא נלחם בזה יותר. לפעמים אני חוזר הביתה מתוסכל ואומר לעצמי, 'הלוואי שזה היה יותר פשוט', אבל זה לא שאני נתקל בחומות או בתקרות זכוכית. אני לא יודע מי אני ואני גם מאפשר לעצמי שלא לדעת, יש בזה משהו שמדליק ומסקרן אותי, ככה אני נשאר ער".

יש משהו בהתנהלות שלך שמאמת את הפחדים שלך, אולי אפילו מנוהל כמנגנון הגנה, אם בגלל הילדות והפרידות שחווית ואם מהפחד לאכזב את האחר. אתה אומר, "אני אאכזב קודם, אני אעזוב קודם ולא אתן לאחר לעזוב אותי". בשיא התהילה, עוזב ונוסע לניו יורק, מוציא אלבום שלא בדיוק עונה לסגנון הקהל, עובר לגברים ומאכזב את קהל הנשים. יש משהו שאתה שם את האחריות על האחר, "הנה תראו, כבר אכזבתי אתכם פעם אחת, אז עכשיו אם אתם באים, זה עליכם".
"זה נכון, עשיתי עם עילי בוטנר אלבום שמאוד הצליח, הופענו בכל הארץ, ופתאום אני חותך ונוסע לניו יורק. זה פגש אותי במלא תחומים בחיים, גם ביחסים ובזוגיות, אבל בסוף בניתי לי את הבית שלי. חגגתי יום הולדת 42, איתי ושלוש הבנות העירו אותי עם בלונים, ישבתי על הספה בדמעות בשבע בבוקר ואמרתי לעצמי, 'פאק, עשיתי את זה'. לא גדלתי ככה, אין לי את התא המשפחתי הזה, אין לי את התמונה הזאת בראש. אני בן לשני הורים מאוד הרפתקנים, אבא אומן בכל רמ"ח איבריו שלא גידל אותי ואמא שלי היא אישה מדהימה, אבל גם מפוזרת בהרבה מובנים. לא ראיתי זוגיות יציבה ועברתי מיליון בתים, מיליון".​

דנקר נולד בארצות הברית, הוריו התגרשו כשהיה ילד ואביו, השחקן אלי דנקר, נשאר מעבר לים. הוא ואמו חזרו לארץ ונעו בין ערים ובתים עד שהתמקמו בנתניה. לאורך שנים הוא לא היה בקשר טוב עם אביו. בשנים האחרונות יישרו השניים את ההדורים, ודנקר האב מלווה את בנו בניגון אקורדיון על הבמה. "היום אני מפצה על הרבה שנים שלא היינו בקשר טוב, תמיד תקשרנו באיזשהו אופן, לרוב דרך עולם האומנות, אבל הבנתי שאני לא מוותר עליו בגלגול הזה. אני אוהב אותו וסולח לו, הכעס כבר לא נמצא שם כי כעסתי מספיק שנים. צריך שניים לטנגו, והוא מוכיח את עצמו".

איך זה לארח אותו על הבמה?
"זה כבוד עצום עבורי כי אני רואה את ההתרגשות שלו, הוא כמו ילד. גם לראות אותו כסבא מופלא ומסור מאוד קירב בינינו. גם עם אמא שלי אני עובר את זה, גם אצלה היה לי על מה לסלוח ועל מה לגשר. אני כבר בגיל שאני רואה את ההורים שלי מבוגרים, אני מבין שזה השליש האחרון של החיים שלהם והם חשובים לי, אז אני מנצל כל שנייה איתם. אני נמצא באיזה מקום של הודיה, על הבן אדם שהפכתי להיות ועל החיים שיצרתי בזכותם, בזכות המכשולים, בזכות הדברים שלא ראיתי ושכן ראיתי. אני מרגיש שהמלחמה שלי להיות אבא ולא לוותר על זה היא חלק מזה".

היו שנים שחשבת שלא תרצה להיות אבא?
"היו שנים שחשבתי לוותר על זה בגלל איך שגדלתי, שלא היה לי הדבר הזה שכל כך הייתי כמה לו. הכרתי את איתי בגיל 28 כשאסיה הייתה כבר בת שנה, ליילה נולדה כשהייתי בן 34 ואור נולדה כשכבר הרגשתי בשל להורות מסוג אחר. היא שיעור רציני בחיי, היא ילדה מדהימה, מוזיקלית בצורה מחרידה אגב, זה עובר בגנים".

היה חשש שיהיה הבדל בגלל הגנים שלהן? זה שאור היא ביולוגית שלך, ואסיה וליילה של איתי בהורות משותפת?
"היו לי המון שאלות, וגם אותי היו שואלים, 'אתה מרגיש אבא שלהן?'. אני לא יודע משהו אחר, אני ההורה שלהן, ואז אור באה והביאה איזו קלות למקום הזה. הן אחיות לכל דבר ועניין, אין להן את השאלה בכלל שאנחנו שואלים. זה גם עשה משהו בין איתי לביני, זו בחירה של שנינו. זה לא 'אני הבאתי', שנינו ההורים בחוק ולא בחוק, בחרנו לעשות את זה ביחד ואיתי הוא אבא מופלא. לא שהיה לי איזשהו ספק, אבל זה רק העצים את האהבה שלי אליו. אני נפעם מהאיש הזה, המשפחה שלנו נהייתה מאוד מלוכדת. אור היא הדבק של הבית, היא הביאה סדר חדש לעולם שלנו. אנחנו משפחה גדולה עכשיו ואני בשוק מזה, כי אני גדלתי כבן יחיד, לבד".

מצאתי את עצמי הולך להלוויה וחוזר לתינוקת בת שבועיים

את בן הזוג, הבמאי איתי וייזר, הוא הכיר כשהגיע לצפות במחזמר "מייקל", ואילו היום הוא הבמאי של המופע שלו. "זה מאוד טבעי לי ולאיתי לעבוד ביחד, הכרתי אותו כבמאי והתאהבתי בראש שלו. הקשר בינינו התחיל מזה שהייתי מקליט לו הודעות ומקריא לו כל מיני שירים ופרוזה שאני כותב, וזאת הייתה הדרך שלי להתקרב אליו. באחת הפעמים היה לי אודישן לתיאטרון גשר ואמרתי לו שאני אשמח שהוא יעזור לי להתכונן, ואז נפגשנו והתאהבנו. אין בן אדם חכם, יצירתי ומדויק מאיתי, אין ב-14 השנים האחרונות משהו אומנותי שעשיתי והוא לא היה נוכח בו".

היה חשש מעבודה צמודה ביחד?
"כן, חששנו אם זה לא יעמיס עלינו ואיך היחסים שלנו ישרדו את זה. הייתה פעם אחת שאמרתי משהו בחדר החזרות וזה יצא קצת בוסי, ראיתי את העיניים שלו באותו רגע ואמרתי, 'אוקיי, זה לא יקרה יותר'. וזהו, למעט איזה שני לילות שהלכנו לישון גב אל גב כי לא יכולנו לראות אחד את השני יותר, מבחינתנו זה הדבר הכי טבעי בעולם. אני ממש מקנא בעצמי שיש לי את איתי, אני חושב שזאת אחת הזכיות הכי גדולות בחיים שלי ואני מאחל לעולם עוד איתי, אבל שאיתי הזה יהיה רק שלי".

אצל זוגות סטרייטים קיימת פנקסנות בעיקר סביב הלילות, שרק האישה המניקה מתעוררת. מה קורה אצלכם?
"זה מתיש וקשה, אבל איתי עושה לי הנחות אחרי הופעות. שני גברים זה באמת שונה, אבל מבחינת איזה ילד זה יהיה בעולם, אני לא חושב שזה הופך ילד לטוב יותר או פחות טוב אם יש לו אבא ואמא או אבא ואבא. אני גדלתי עם אמא לבד, יש כאלה שאין להם הורים בכלל והם גדלים להיות אנשים מדהימים. המחשבה הזאת יכולה להפחיד כי אתה חושב שחסר לילד משהו, אבל מהר מאוד מגלים שזה לא שם. אם חסר לאור משהו, זה אולי כי אני לא רואה אותה מספיק כשהיא חוזרת מהגן ואני בדיוק יוצא להופעה, לא כי המגדר שלי כזה או אחר".

אור נולדה לתוך המלחמה, איך זה היה?
"זה היה קשוח, כל כך הרבה הרג ומוות מסביב ובבית החיים הכי חזקים שיש. מצאתי את עצמי הולך להלוויה וחוזר לתינוקת בת שבועיים, והתמזל מזלי שזה קרה לי. אני מסתכל על המדינה ואני מפחד ממה שיהיה פה, לאן היא תלך אם לא יהיה טוב? אני לא רואה אופציה כזאת, אני מאמין שיהיה טוב, אבל החרדה קיימת".

איזו ישראל היית רוצה שתהיה פה?
"אני אשמח שראש הממשלה יפנה את מקומו ויבוא דם חדש ואנשים חדשים. המערכת נשחקה, המערכת מטושטשת, היא לא רואה את האזרח. אין שום קשר בין מה שהמערכת עושה כרגע לבין האזרחים, הדבר היחיד שלדעתי היא עושה זה לשמור על מקומה וזה דבר שצריך לזעזע כל אזרח, לא משנה מאיזה מחנה הוא".

במהלך השנתיים האחרונות השמיע דנקר את הביקורת שלו כנגד הממשלה בצורה נחרצת. בראיונות שהעניק אמר, "אנחנו חיים תחת מלך שכבר לא זוכר משהו אחר", ו"צריך להעיף את הממשלה הרעה הזאת, היא צריכה להתפייד לנו מהחיים, אז נוכל אנחנו להמציא שפה חדשה בינינו. כל עוד הם נמצאים הם גומרים אותנו מבפנים, כמו סרטן".

"אני מצר על כמה מההתבטאויות הבוטות שלי כי הן הרחיקו את המטרה, הן יצאו מכאב, פחד ותסכול גדול, וזה לא הוביל לשום מקום טוב", הוא אומר כעת. "אני מרגיש שזו המחויבות שלי, אבל התרחקתי מההתבטאויות הפוליטיות הנחרצות ברגע שהבנתי שלא מצאתי את הדרך שזה יהיה אפקטיבי. בשלב מסוים הכל עצבן ותסכל אותי, נכנסתי למצב של מאניה, אבל אז הבנתי שזה לא הכלי שלי. אני מטפח כלי של אומנות כל כך הרבה שנים בשביל להוציא בו תסכול וכאב, אז אמרתי, לך תכתוב שיר, לך תעשה קברט".

בקרוב יעלה בקאמרי המחזמר החדש בכיכובו, "קברט", ובו הוא נושא על כתפיו את דמות המנחה הראוותני, אם סי האמר. לצדו משחקות ליהי טולדנו וחני פירסטנברג (שחולקות תפקיד), נדב נייטס ואחרים. "קברט זה המחזמר שאני הכי אוהב, הוא משלב את המוזיקה הכי יפה בעולם. הוא מאוד קיצוני, כל הזמן קורה משהו מתחת לפני השטח, גלעד קמחי הבמאי ואביחי חכם הכוריאוגרף יצרו עולם מופרע ומלא רעיונות. המחזמר שואל אם אתה רוצה לראות בידור לשם בידור, או שאתה רוצה לשאול איזו שאלה. הדמות שלי מפתה את האנשים להיכנס לחדר, להרגיש בנוח, אבל בעצם בפנים היא מראה להם את הסטיות שלהם. אלה תמרורי אזהרה על מה שקורה לנו בחברה, לאן אנחנו יכולים להידרדר ואיפה אנחנו כבר נמצאים. אם היה עולה עכשיו מחזה על 7 באוקטובר או על הפיכה משטרית, היה קשה להכיל את זה, אבל כשאתה מדבר על שנות ה-30 בגרמניה, תקופה סופר-ליברלית, כשברלין הייתה האור של העולם, זה גורם לנו לשאול שאלות כמו עד כמה אנחנו רואים שמשהו לא בסדר, עד כמה אנחנו מודעים לעוולות סביבנו ובתוכנו, וגם עד כמה קשה לנו להאמין שהרע מכל עוד יקרה".

איך זה להיכנס לנעלי אם סי?
"התפקיד הזה הוא אתגר עצום בשבילי, כי מעבר לזה שעשו אותו גדולי השחקנים בארץ ובעולם, יש בו משהו חשוף. אני בן אדם תיאטרלי ודרמטי וקברט זה הדבר הכי פרובוקטיבי, מיני, סליזי, אפל ומוזר שעשיתי אי-פעם. החופש הוא בלתי נגמר בתפקיד הזה וזה גם מפחיד, כי זה מעלה שאלות כמו עד כמה אני באמת חופשי. יש בדמות הזאת גם סכנה".

​איתי ואני שני אנשים פרומים

בחודש שעבר חגג דנקר יום הולדת 42, והוא מבחינתו מחבק את הגיל ואת מה שהוא מביא איתו, פיזית ונפשית. "אין לי איזה עניין עם הגיל, להפך, אני אוהב אותו, חוץ מהרגעים בחזרות שאני מתנשף בזמן שכולם עדיין רוקדים. יש סימנים, אבל מבחינת המצב התודעתי, אני אוהב את זה. אני אוהב גם את השערות הלבנות, אני ממש מתרגש מזה ומקווה להיות לבן כמו אבא שלי. אני מרגיש את ההבדל בעיקר ברשתות החברתיות, אני לא מרגיש שאני יכול להביא את האותנטיות או את האומנות שלי באמת לידי ביטוי. אחד מהרגעים שהיו לי הכי מעוררים בנושא הזה היה בלייב של איתי ושלי. היה שם קצת חוסר הבנה שלנו".

הקטע המדובר, שעלה לאוויר בחודש מאי, נראה אותנטי לחלוטין: שיחה אינטימית בין שני בני זוג, כביכול שידור חי ספונטני באינסטגרם שנראה כאילו צולם בטעות. בקטע תהו דנקר ובן זוגו את מי היו מצרפים לזוגיות שלהם אם היו פותחים אותה, ושמה של ליהי טולדנו עלה. "בדיוק התארחתי אצל ליהי בבארבי אז זה לא היה תלוש, וגם הזכרנו את ששון גבאי, שהוא סוג של משפחה שלי, החבר הכי טוב של אבא. ​איתי ואני באמת שני אנשים פרומים, אין לנו כמעט גבול בהומור הפנימי. אנחנו מדברים על הכל וצוחקים על הכל, וגם נהנים להשתעשע במחשבה עם הכל", הוא מסביר את המהלך המתוכנן, שנועד לקדם את שירו, "מאבד את זה". "בין זה לבין החיים הדי חנוניים שאנחנו בסוף מנהלים יש פער, אבל בהומור ובדימויים, חשבתי שזה נורא יצחיק".

מה קרה שם?
"פתחנו את המצלמה, זרקתי אותה למטה, זו הייתה זווית מצחיקה והתחלנו שיחה ספונטנית. זה צחוק פנימי, אבל אז אתה מבין שרגע, אולי היה בזה משהו שנתפס לאנשים כמרושע. בתפיסה שלי לא היה בזה שום דבר מרושע, אבל אני יכול להבין שזה יכול להיות מחפיץ. זו חלילה לא הייתה הכוונה, התעסקנו בזה קצת כמו איזו פיסת אומנות".

אומנות?
"הרי אם זה היה בסדרה והיה דיאלוג כזה בין הדמויות, אנשים לא היו אומרים שזה מחפיץ, זה יכול היה לפתוח להם דיון בזוגיות שלהם. היו אומרים, 'איזה יופי, מעלים על המוקד, משהו שכולנו עושים'. אני אוהב לקחת את הנוחות לאזורים פחות נוחים, לגרום לבן אדם לחשוב, ואז הוא נדרש להפעיל את עצמו. לא נוח לי, מה אני מרגיש לגבי זה? ככה אני רואה אומנות".

וכשהגיעה ביקורת?
"זה היה מין רגע כזה של, 'אולי באמת קצת עשיתי לא נוח לאנשים? אולי באמת עשיתי משהו שהוא טאבו?', ואני לא מדבר על המונוגמיה. סקופ, איתי ואני לא חיים במערכת יחסים פתוחה. אולי יום אחד נהיה, אבל אנחנו לא. גם אנשים מאוד קרובים אליי, כמו אמא שלי, שאלו אותי כל מיני שאלות מוזרות באותו יום. זה ערער אנשים".

נשמעה ביקורת שאם זמרים או אומנים אחרים היו עושים זאת, זה היה מתקבל אחרת לגמרי.
"בדיוק, ואני מבין את הביקורת הזאת. אני לא אוהב לפגוע באנשים, זה יצא מפרופורציה ברמה של כתבות אופי באותו יום. חלק שאמרו שאנחנו פותחים את הזוגיות, אביב גפן חיקה אותנו ועשה לייב עם הלהקה שלו כבר באותו ערב. בסוף רוב האנשים אמרו לי, 'וואי, הגזמת', ואז בסוגריים, 'למה לא ציינת גם אותי?'. אם אני הייתי בסרטון כזה של אנשים זה היה מצחיק אותי, או לפחות מחמיא לי. זאת לפחות היתה המחשבה בראש שלי, והבנתי שזה לא בדיוק יצא או הובן ככה".

צילום: רותם לבל | סטיילינג: חיה וידר | איפור: גלעד חזקיהו | שיער: תומר נגר | ארט: חגי יפתח | הפקה: טל פוליטי | לוקיישן: הקאמרי