פסטיבל חיפה 2025: איזה סרטים אסור לפספס?

על כלבים ואנשים
2024, ישראל, 82 דקות

באוקטובר 2023 נקטע פסטיבל חיפה מהסיבות הברורות. בנובמבר 2023, חודש בלבד אחרי הטבח, יצא דני רוזנברג ("החייל הנעלם") לצלם את "על כלבים ואנשים" בקיבוצי העוטף ובפרט בניר עוז. באוקטובר 2024 הסרט אמור היה להציג בפסטיבל חיפה, אך האירוע נדחה בגלל החזית הצפונית ו"על כלבים ואנשים" נעדר מהמועד החדש. עצירת פסטיבלים קצרה מסביב לעולם - והנה אוקטובר 2025, ספציפית 9 באוקטובר, עם הקרנת בכורה מרגשת ונרגשת שעות לאחר ההסכם שאמור להביא לסיום המלחמה.

דר (זוכת פרס אופיר הטרייה אורי אבינועם, אבל על סרט אחר) היא נערה מאחד מקיבוצי העוטף שחוזרת אליו ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר, במטרה לאתר את הכלבה שלה. הכלבה היא לא הדבר היחיד שאיבדה באותה שבת. מלבד אבינועם, שאף שימשה כתסריטאית שותפה בסרט שחורג לא פעם מהמתוסרט והמתוכנן, כל המשתתפים המרכזיים ב"על כלבים ואנשים" מגלמים את עצמם - חברי ניר עוז, אנשי זק"א, נורה ליפשיץ שמצילה חיות שנותרו בשטח. גם הסיפורים שנשמעים בו אמיתיים, ובמבט לאחור הבחירה בהם מצמררת, שכן הסרט צולם בימים של חוסר ודאות אדירה. אפילו החולצה שדר לובשת לאורך הסרט, ושעליה ציור של אבטיח, קיבלה בחלוף שנתיים משמעות חדשה.

האותנטיות של "על כלבים ואנשים" מגיעה לשיאה באופן היצירתי שבו רוזנברג משלב בסרט סרטוני זוועות מקוריים - ומשני צידי הגבול - גימיק גאוני שהבעיה היחידה בו היא שחוזרים עליו פעמיים. והסרט הזה הוא בפירוש יותר אומנותי ואישי מאשר עלילתי ומקיף: "על כלבים ואנשים" לא נועד להסביר את כל מה שקרה, ובטח שלא את הלמה. אבל עם יוצר כמו רוזנברג ותגלית כמו אבינועם, הוא כן מעורר אופטימיות גדולה לקראת מה ומי שיפעלו בעתיד בתעשיית הקולנוע. מומלץ ככל שיהיה, אף הקרנה עתידית שלו לא תוכל לשחזר את התרוממות הרוח מהבכורה הסמלית של השנה. (רועי אבן)

הסוכן החשאי (The Secret Agent)
2025, ברזיל, צרפת, גרמניה, הולנד, 158 דקות

בשנה שעברה זכה הביופיק הברזילאי "אני עדיין כאן" בפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. השנה, לא יהיה מופרך להמר שגם "הסוכן החשאי" עשוי לקטוף את הפסלון הזהוב. סרטו החדש של קלבר מנדונסה-פיליו גרף שבחים רבים כבר בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן, שם זכה בפרס הבימוי ובפרס השחקן הראשי.

העלילה מתרחשת בברזיל של שנת 1977, בעיצומו של שלטון צבאי דיקטטורי, כשהרחובות מלאים באלימות ופשע. במרכז הסיפור עומד מרסלו (וואגנר מורה, "נרקוס") - טיפוס מסתורי שעברו הסבוך מתגלה ככל שהסרט מתקדם. כשהשלטונות רודפים אחריו, הוא נאלץ לשוב לעיר הולדתו, להתמזג עם קהילה של רדופים, ולנסות להתאחד עם בנו היחיד - לפחות עד יעבור זעם.

כדאי להאמין לשמועות: "הסוכן החשאי" הוא סרט מרשים, איטי ועוצמתי - אך גם מצריך סבלנות. אורכו, 158 דקות, מרגיש מעט מוגזם, והוא סובל מאותן תקלות חוזרות שמאפיינות לא מעט סרטים בשנים האחרונות: יוצריהם פשוט מתקשים לשים קאט בסופם. 20-30 דקות פחות ויש מצב שהיה מדובר ביצירה מהודקת ומדויקת הרבה יותר. ובכל זאת, גם בגרסה הנוכחית מדובר בסרט מעולה, שמוכיח שהקולנוע הברזילאי בפרט והדרום אמריקאי בכלל הוא משובח לא פחות. רק אל תבואו אליו עייפים. (לירן יושעי)

לבנות מחדש (Rebuilding)
2025, ארה"ב, 95 דקות

שריפה אדירת ממדים מחריבה את החווה של דאסטי - קאובוי מופנם וגרוש (ג'וש אוקונור, "מתחרים") - ומאלצת אותו להתחיל הכל מחדש: לבנות את הבית, את החווה ואת חייו. הוא מנסה למצוא דרכים חדשות להרוויח כסף כדי להתחיל את תהליך השיקום, ונאלץ להסתפק במגורים זמניים בחוות קרוואנים מאולתרת, לצד תושבים נוספים שאיבדו את ביתם. במקביל, דאסטי עובד על בנייה מחודשת של מערכת היחסים שלו עם בתו הקטנה.

את הסרט ביים מקס ווקר-סילברמן ("שיר אהבה"), וניכר שהוא לקח השראה רבה מסרטי ערוץ הולמרק. "לבנות מחדש" הוא דרמה איטית להחריד, כזו שלא קורה בה הרבה (אם בכלל), וצריך ממש (אבל ממש) להתמסר אליה כדי שלא להרגיש שכל דקה נמתחת לנצח. מצד אחד, זה לא סרט גרוע; יש בו רוך ורגישות, אוקונור בתפקיד טוב ויש גם שוטים יפהפיים של ערבות ארצות הברית. מצד שני, הקצב המתיש והאורך המוגזם גורמים לו להרגיש כמו סרט סטרימינג קלאסי שרחוק מלהצדיק הקרנה על מסך גדול. (לירן יושעי)

הדבר עם הנוצות (The Thing with Feathers)
2025, בריטניה, 98 דקות

הנה סיפור שנדמה שסופר כבר עשרות פעמים ובכל פעם בגרסה מעט שונה: קומיקסאי שמתאלמן מאשתו, מנסה לגדל לבדו את שני ילדיהם ובדרך יוצא מדעתו. כמיטב הקלישאה, הוא מסרב להכיר באבל, מדחיק, מצייר, ובמקום להתמודד - האבל בא לו בהפוכה בדמות עורב ענק, שנראה כאילו יצא הישר מאיוריו.

בנדיקט קמברבאץ' מוביל את "הדבר עם הנוצות", מעין פרק ארוך מאוד של "אזור הדמדומים", שביים דילן סאות'רן על פי ספרו של מקס פורטר. זה מסוג הסרטים שאפשר ליהנות מהם - בעיקר בזכות האווירה והמשחק המדויק - אבל גם קשה להתעלם מהעובדה שהוא נוגע בכל קלישאה אפשרית ומתאמץ לסמן וי על כולן.

קמברבאץ' עצמו מצוין כרגיל. את העורב - אולי הדמות הכי מעניינת בסרט - מדבב דייוויד ת'יוליס, שמגיש עבודה ווקלית מעולה המזכירה את הופעתו כ“מכשף הבושה” ב"פה גדול" הנטפליקסית. בסופו של דבר,  "הדבר עם הנוצות" הוא סרט מוזר ומסוגנן בצורה פיוטית, אבל הוא לא מחדש הרבה בנישת האבל, ההכחשה ואיבוד השפיות תוך כדי. (לירן יושעי) 

המרגל האחרון (The Last Spy)
2025, גרמניה וארה"ב, 106 דקות

פטר זישל ניהל את שלוחת ה-CIA בברלין בשיאה של המלחמה הקרה, ולמעשה היה הראשון שהתריע בפני וושינגטון כי פניה של ברית המועצות לאימפריאליזם ולנתק מהמערב. זה לבדו הופך את סיפור החיים של זישל למשהו ששווה תיעוד, אבל ב"המרגל האחרון" יש משהו אקסטרה: מדובר בתקציר זיכרונותיו של יהודי בן 100 (בעת צילומי הסרט; השנה הוא נפטר בגיל 102) שנמלט מגרמניה רגע לפני עליית הנאצים וחזר אליה כמרגל-על. סגירת המעגל עם מולדתו, הפרספקטיבה האישית שלו על ההיסטוריה - חתיכת אוצר מביאה כאן הבמאית קתרינה אוטו-ברנשטיין.

ייאמר מיד, אין כאן איזו עשייה דוקומנטרית יוצאת דופן. "המרגל האחרון" נראה, נשמע ונערך כמעט טלוויזיוני, בלי שום יומרה להמציא מחדש את הדוקו ההיסטורי. זה כאילו לגנותו, אבל התחושה היא שזה מכוון, שאוטו-ברנשטיין הלכה על פשוט ומינימליסטי כדי לפנות את הבמה לאיש, לסיפורו ולמרואיינים שמרחיבים עליו (בין היתר העיתונאי קארל ברנסטין, מחושפי פרשת ווטרגייט, שפשוט לא יודע לשעמם). בהינתן שזישל חווה בין השאר את שחרור מחנות המוות כחייל בצבא ארה"ב, ושנים ספורות אחר כך גייס בעצמו נאצים כסוכני CIA, אפשר לומר שהבמאית בחרה נכון. (תומר קמרלינג)

חשבונות שמיים
2025, ישראל וגרמניה, 88 דקות

במרכז הסרט של אסתי ביטון שושן, מהקולות החרדיים הבולטים והייחודיים שפועלים היום, ניצבים רות ושמואל (משי קלינשטיין ואורי אלבי) - זוג חרדי צעיר שמתמודד עם טרגדיה משפחתית מטלטלת. בעוד ששמואל מוצא נחמה באמונה, רות הולכת לכיוון הנגדי ומתרחקת ממנו. לצד קלינשטיין ואלבי משחקים גם ריימונד אמסלם, ישי גולן ומיקי לאון.

"חשבונות שמיים" מצטרף לשורה של סרטים בבימוי נשים חרדיות, שמביאות למסך נקודת מבט נשית ביקורתית על החברה שממנה באו. וביטון שושן לא חוסכת בביקורת על העסקנות שבאבל, אבל עושה את זה באמצעות כלים דרמטיים שהופכים לפעמים למלודרמטיים. כדאי לקחת בחשבון שהצפייה בסרט מחייבת רכישה מסיבית של קלינקס, מה גם שמשהו ב"חשבונות שמיים" מרגיש לא אפוי עד הסוף - במיוחד הדמויות הראשיות, שנשארות אניגמטיות ובלתי מפותחות. הסיום, בתורו, משאיר תחושת החמצה. (לירן יושעי) 

אומהה (Omaha)
2025, ארה"ב, 83 דקות

אבא צעיר מעיר את ילדיו, צ'ארלי בן ה-6 ואלה בת ה-9, בשעה מוקדמת בבוקר. הוא מודיע להם ש"יוצאים לטיול" ושעליהם לקחת איתם את החפצים החשובים להם ביותר. כשהילדים שואלים לאן נוסעים, אביהם מתחמק ממתן תשובה מלאה, ואלה - ילדה חכמה ובוגרת לגילה - מבינה שלא מדובר בעוד טיול רגיל. הסרט עוקב אחרי הטיול המסתורי הזה (שמטרתו המצמררת מתבררת בסיום הסרט): מתחנת דלק אחת לאחרת, מנוף אחד לאחר, ממשבר אחד לאחר. השלושה נהנים מזמן איכות משפחתי, אבל גם מתגעגעים לאם המנוחה; הם צוברים חוויות בדרכים, אבל גם מתווכחים - וכן נאלצים לוותר על תפנוקים שונים בשל מצוקה כלכלית. ככל שעובר הזמן, ככל שמצטברים הרמזים, וככל שהעצב של האב מתגבר, אלה - והצופים יחד איתה - מתחילה להרגיש שמשהו רע עומד לקרות.

"אומהה" הוא סרט הביכורים של קול ובלי, והוא הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס השנה - שם זכה לביקורות חיוביות. במקרה הזה, הביקורות צודקות: מדובר בדרמה משפחתית עדינה, רגישה ומרגשת, ובה בעת גם מכאיבה להפליא. הסרט מתאר את הדינמיקה המשפחתית בסצנות קטנות אך אפקטיביות, כשהמתח סביב שאלת יעדו של המסע נוכח תמיד באוויר המכונית. רוברט מק'הויאן, שכתב את התסריט, בהחלט יודע איך מתנהגים ומדברים ילדים, אבל החוזקה הכי משמעותית של הסרט היא דווקא בהופעות המשחק. וואייט סוליס ומולי בל רייט, שמגלמים את צ'ארלי ואלה, עושים עבודה לא פחות ממצוינת - וכמובן, אי אפשר שלא לומר מילה טובה (או כמה) על ג'ון מגארו ("חיים שלמים"), שמגלם את האבא הפגום והמיוסר, ומספק הופעת משחק עוצמתית שאי אפשר להישאר אדישים אליה. (שרון גולן מאירי) 

המסע של דנדליון (Dandelion's Odyssey)
2025, צרפת ובלגיה, 76 דקות

בשנה שעברה היה זה חתול שחור ואילם שגנב את ההצגה וזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר. "עם הזרם" דל התקציב הוכיח שאפשר לרגש קהל שלם גם בלי מילה אחת. השנה מגיע אלינו "המסע של דנדליון", סרטה של מומוקו סטו היפנית, שגם הוא דוגל בביטוי "פריים אחד שווה אלף מילים". וסטו כבר הספיקה לגרוף פרסים בקאן ובאנסי בזכות שילוב יפהפה ומרהיב בין אנימציה ממוחשבת, לייב אקשן וצילום אמנותי.

העלילה פשוטה: לאחר שואה גרעינית שהחריבה את כדור הארץ, ארבעה זרעי שן הארי עפים בין הכוכבים בחיפוש אחר הנחלה האולטימטיבית. בכל פעם שהם חושבים שהגיעו הביתה - צצה מולם סכנה חדשה. האנימציה ממנה מורכב "המסע של דנדליון" באמת מרשימה וקשה לקחת ממנו את זה. אבל הבעיה העיקרית שלו היא האורך: שעה וחצי של זרעים מתעופפים וחוזרים על אותו הקטע שוב ושוב. מעייף. בשנה שעברה זה עבד לחתול השחור. הפעם השטיק פחות מחזיק. (לירן יושעי)

אוליביה ורעידת האדמה הסודית (Olivia and the Invisible Earthquake)
2025, ספרד, צרפת, בלגיה, צ'ילה, שווייץ, 71 דקות

אינגריד פורטה היא שחקנית מבוגרת שימי תהילתה עברו מזמן. היא לא מצליחה להשיג עבודה, גם לא בפרסומות, ומתדרדרת לעוני; המצב מחמיר כשהמשטרה דורשת ממנה ומשני ילדיה, אוליביה וטים, להתפנות מביתם באופן מיידי. בתה בת ה-12 רוצה להגן על אחיה הקטן מהמציאות הקשה שאליה נקלע, ומספרת לו שאלה הם לא החיים האמיתיים, שהם בעצם משחקים בסרט. יחד עם אימם, הילדים עוברים להתגורר באחת משכונות המצוקה של ברצלונה, ומוצאים חברים חדשים שעוזרים להם להתאקלם במקום החדש ולהתמודד עם הקשיים שנקרים בדרכם. אוליביה מנסה להישאר חזקה בשביל טים, וכן בשביל אימה הדיכאונית, אבל גם היא סובלת: היא חווה התקפי חרדה חוזרים ונשנים, שמופיעים כרעידות אדמה.

"אוליביה ורעידת האדמה הסודית" מבוסס על ספרה של מייטה קראנסה. זהו סרט הביכורים של אירנה איבורה ריזו, והוא מגיע לפסטיבל חיפה מהבכורה בפסטיבל אנסי, שם זכה בפרס. אפשר היה לטעות ולהאמין שמדובר באנימציה מצוירת, אבל לא - הסרט, למעשה, נעשה בטכניקת סטופ-מושן, מה שהופך את הנראות המוקפדת שלו למרשימה עוד יותר. לאורכו, ניכרת תשומת הלב שהושקעה בכל פרט ופרט: החל מהתלבושות, דרך החפצים המרופטים ועד כתובות הגרפיטי המרוססות ברחובות.

זוהי דרמה משפחתית מעוררת הזדהות ונוגעת ללב, שמצטיינת הן בזירה המטפורית והן בזירה הריאליסטית; הסרט לא מפחד להתעמת עם השדים (הפנימיים והחיצוניים כאחד), אבל גם דואג לשמור על אווירה אופטימית. לפי אתר הפסטיבל, הסרט מיועד לגיל 8 ומעלה, ובהחלט מתבקש - ומומלץ - לצפות בו יחד עם המשפחה. (שרון גולן מאירי)

אמא (Mother)
2025, בלגיה וצפון מקדוניה, 131 דקות

בכלכותה של 1948, אגנס גונג'ה בויאג'יו, אם המנזר של האחיות של לורטו, מקבלת ביקור ידידותי מהשכינה ומגיעה להחלטה כי על מנת לייצר שינוי אמיתי, עליה לעזוב את המנזר ולהקים אחד חדש משלה ובדמותה. אבל רגע לפני שהיא מקבלת פס מהוותיקן, מתרחש דבר בלתי צפוי שמאיים לתקוע לה מקל בגלגלים ולרמוס לה את החלום. לימים, אגנס תקים את המנזר עליו חלמה ותשנה את שמה לאמא תרזה.

בסרטה "אמא", מבקשת הבמאית טאונה סטרוגר מיטבסקה להתחקות במשך שבוע אחר עלילותיה של מי שעתידה להפוך לאחת מדמויות המפתח בהיסטוריה המודרנית ואפילו בתרבות הפופ. את תרזה המקדונית מגלמת נומי ראפאס השוודית עם מנעד מצומצם של הבעות פנים בתוספת קרירות אירופאית מוכרת, מה שמתכתב עם המסר שמיטבסקה רוצה למסור: גם הקדושים ביותר הם בסך הכל בני אדם - לטוב ולרע.

"אמא" הוא אומנם סרט ביוגרפי, אבל כזה שרחוק שנות אור מהפומפוזיות שמאפיינת ביופיקס הוליוודיים. להפך - עם פסקול רוקנרולי אנכרוניסטי, הסרט בוחר להיות מנוכר ומרוחק, וחושף סדקים בדמות זוכת פרס הנובל לשלום שכולם אהבו לאהוב, וגם לא מעט לבקר. וכמו הדמות שבמרכזו, אפשר להתאהב בסגנון של "אמא" ואפשר לדחות אותו - אבל העיסוק בפרסונה הזו ובמניעיה תמיד יישאר מסקרן. (לירן יושעי)

ספיינל טאפ (This Is Spinal Tap)
1984, ארה"ב, 82 דקות

השורות שאתם קוראים נכתבות לפני שאיזשהו מבקר ישראלי זכה לצפות ב"ספיינאל טאפ 2", ההמשכון הסופר-מסקרן של הבמאי רוב ריינר לסרט הקאלט של עצמו מ-1984. בפסטיבל תוכלו לראות מה יצא מהאיחוד של ריינר עם השחקנים-תסריטאים כריסטופר גסט, מייקל מקיין והארי שירר, אבל עוד קודם - וגם בלי קשר - תוכלו לצפות מחדש (או לראשונה, אם קוללתם בנעורים) ב"ספיינל טאפ" המקורי. המוקומנטרי המכונן, הסרט שהיה פרודיה על דוקו-מוזיקה עוד לפני שידענו שצריך לצחוק על הדבר הזה.

ספיינל טאפ היא להקה בריטית ותיקה שחבריה מאפשרים לבמאי דוקומנטרי (ריינר בעצמו) להיכנס לה לקרביים. זו להקה בדיונית, המבטאים הבריטיים מזויפים וכל מה שקורה נראה כמו קופי-פייסט מההיסטוריה של הביטלס ו/או הרולינג סטונס, אבל איכשהו זה כל כך אמין בדרכו המטורללת שאתה מוצא את עצמך "צוחק כי זה אמיתי" (טוב, או צוחק כי זה מצחיק. לא במקרה יצאו מהסרט הזה פאנצ'י-פולחן כמו "זה מגיע ל-11" ו"הוא נחנק למוות מקיא. זה היה הקיא של מישהו אחר").

הקריירה של רוב ריינר התחילה עם הרצף הבלתי נתפס של "ספיינל טאפ", "רומן על בטוח", "אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה" ו"כשהארי פגש את סאלי". אחר כך באו גם "מיזרי" ו"בחורים טובים", אלא שבעשורים הבאים הוא יצר אך ורק סרטים זניחים עד איומים, ואולי-אולי "ספיינאל טאפ 2" הוא הגאולה שלו. כך או כך, המקור הוא משהו לראות על מסך גדול - בפעם העשירית או הראשונה. (תומר קמרלינג)

בחזרה לעתיד (Back to the Future)
1985, ארה"ב, 116 דקות

תסביך אדיפוס, קיטש נוסטלגי של שנות החמישים ודלוריאן שהפכה למכונת זמן: מה עוד אפשר לומר על "בחזרה לעתיד" שלא נאמר כבר מיליון פעמים? כנראה שלא הרבה. אז מה שנשאר הוא פשוט לצפות שוב, הפעם במסגרת חגיגות שנת ה-40, בסרט שהפך את מייקל ג’יי פוקס לכוכב ענק ואת הדלוריאן למכונית מבוקשת. ובאמת שקשה להפריז בחשיבותו - הן לתקופה שבה הוא נוצר והן לאופן שבו הוא הצליח לבטא ולייצג את הגעגועים לאמריקה הישנה והטובה של שנות ה-50 (מי ביקש טראמפיזם ולא קיבל?).

בעידן שבו רונלד רייגן ניסה להחזיר את ארצות הברית לימיה הגדולים, הוליווד, כמו תמיד, התאימה את עצמה לרוח התקופה. "בחזרה לעתיד" הוא ההתגלמות המדויקת של התפיסה הרייגניסטית השמרנית, ובמקביל גם מסע קולנועי מהנה, מעצב אישיות ומלא פאן טהור, הומור וטונות של נוסטלגיה. ולחשוב שאולפני יוניברסל בכלל לא רצו להפיק אותו מלכתחילה. (לירן יושעי)

ואחד שלא:

בעקבות הכמהין האבוד (Trifole)
2024, איטליה, דרום אפריקה וארה"ב, 100 דקות

זה מתחיל כל כך יפה. במחוז פיימונטה שבאיטליה גר לו ישיש בשם איגור עם כלבה שהיא גם חברה וגם מקור פרנסה: החוטם שלה יודע לאתר פטריות כמהין יקרות ערך מתחת לאדמה, ולפחות במקרה אחד גם מתחת למים. אבל איגור כבר מאבד את זה גופנית וקוגניטיבית, אז הנכדה שלו, דליה, מגיעה מלונדון כדי לטפל בו. מה רע?

אז זהו, שבהתחלה זה באמת לא רע, אבל "בעקבות הכמהין האבוד" הוא סרט שהולך ומתדרדר ככל שהוא מתקדם. הבמאית גבריאלה פאברו מספרת כאן סיפור נורא פשוט: צעירה באה לעזור לישיש שלא מעוניין בעזרתה או בנוכחותה, היא עצמה נמצאת שם רק כי אמא שלה הכריחה אותה, ואתם בטח כבר מבינים ששניהם משנים את דעתם בהמשך. אלא שעריכת סיפור ביזארית, הופעה אומללה ממש של ידאלי טורק בתפקיד הראשי ואינספור סצנות סרק הופכים את הפשוט למעיק ואת היפה לנמרח. זה לא טוטאל לוס - איך זה יכול להיות, יש בזה את הנופים של פיימונטה - אבל במצטבר זו חוויית צפייה מתישה ומתסכלת. (תומר קמרלינג)