ב-18 באוקטובר 2011, אחרי חמש שנים וארבעה חודשים בשבי, חזר גלעד שליט לביתו. דמעות נמחו, ימי שידור שלמים בטלוויזיה ליוו כל צעד שלו. פשוטו כמשמעו, כן? כל פסיעה פיזית, כל דריכה של שליט על אדמת ישראל דווחה בזמן אמת. ונראה שיחסינו כלפיו לא באמת השתנה מאז, לפחות לא באופן בו שליט ממשיך להעסיק את הציבור הישראלי. עקבנו אחריו כשעשה צעדים מקצועיים ראשונים - מפרשן ספורט ב"ידיעות אחרונות" ועד עובד בבנק דיסקונט - והתעניינו בהתפתחויות הרומנטיות בחייו, שכללו מערכת יחסים ארוכה עם עדי סיגלר, וזוגיות שנגמרה והוצתה מחדש עם כתבת הבידור רוני שיינר.
ובלי ששמתם לב, הדיבור על שליט נדד, שלא לומר נחטף (טו סון? תתמודדו) ממדורי הצבא והביטחון למדור הסלבס. מעשיו הפכו ל"מעלליו". הידיעות החדשותיות על מה שעשה, מי שפגש והמקומות שהלך אליהם, הפכו לידיעות רכילותיות: עם מי הוא יוצא, לאיזו השקה הגיע ולאן טס לחופשה. ובעצם, בטח שמתם לב, שהרי גלעד שליט הוא אדם חופשי כבר יותר משש וחצי שנים, ושמו מופיע באותם מדורי רכילות כבר מאז 2014. יש לנו תגית "גלעד שליט" ב-mako - אם תלחצו עליה תוכלו להרכיב ציר זמן סקרני של החטוף לשעבר, ולזכות בהצצות אל נדבכים מאוד איזוטריים בחייו כמו אימון כושר זוגי או כניסה למכונית בתל אביב. כי גלעד שליט מעניין, אין מה לעשות.
במהלך תקופת השבי שלו נוצרה מאסה של עניין ציבורי בו, ואחרי השחרור היה צריך לתעל אותה לאפיקים אחרים, שהרי סקרנות - כמו חומר או אנרגיה - לא באמת נעלמת, היא רק מוצאת לעצמה מופעים חדשים. האנשים סביב שליט למדו להזין את מערכת היחסים הזו עם התקשורת. הם הדליפו סיפורים, התראיינו במקומו כששליט סירב להתראיין, חלקו פרטים אינטימיים עליו ועל עברו, אבל דאגו להשתמש בהם במשורה, כתבלין למה שהלך ונתפס כסיפור האמיתי שמתרחש בין שליט והתקשורת בשנים האחרונות. אל תטעו, זה לא סיפור של חטיפה ושחרור - זה סיפור של תהילה. שליט הוא כבר לא הילד של כולנו, אלא הסלב של כולנו. ואתם יודעים מה? אפילו לא סלב איכותי במיוחד. לא כזה ששמו נכתב בערגה והדרת כבוד, אלא משהו נגיש יותר. כמעט צ'יפי.
***
פחות משבוע אחרי השחרור, פרסם בן כספית טור דעה ב"מעריב" שזכה לכותרת "גיבור הוא לא". כספית כתב, בין השאר, "גלעד שליט הוא הרבה דברים, חוץ מגיבור. הוא חייל צעיר שנחל כישלון מבצעי-קרבי, נחטף בעודו לבוש סרבל טנקיסטים וחמוש מתוך הטנק שלו על ידי מחבלים. מאותו רגע, לא עשה דבר". בתחילת 2012 המליצה ועדת שמגר לשחרר אסירים בטחוניים בודדים בעבור שחרור חייל חטוף. אהוד ברק, שכיהן אז כשר ביטחון, אמר שצריך "לעצור את המדרון החלקלק שאנו מוצאים את עצמנו עליו בהדרגה עוד מעסקת ג'יבריל הראשונה, דרך עסקת ג'יבריל השנייה וטננבוים ועד גלעד עצמו". שזה כמו להגיד "אנחנו לא אומרים שעשינו דיל גרוע עם המוצר הזה, שבמקרה הוא בן אדם, אבל בואו נגיד שבפעם הבאה נעשה לפני זה השוואת מחירים בזאפ".
אהוד אולמרט, שבמהלך כהונתו כראש ממשלה נחטף שליט ושהליכי המשא ומתן שניהל עם חמאס לא הובילו לשחרורו, צוטט ב-2011 כאומר "אני שמח כמו כל עם ישראל בשביל גלעד ומשפחתו על שובו הביתה", אולם חמש שנים לאחר מכן הביע דיעה שונה למדי. בראיון לערוץ עשר, אמר אולמרט שאינו בטוח אם נפילת שליט בשבי היתה "חטיפה או המתסרות", והוסיף "אני מסכים עם התיאור שהיה מצופה ממנו כלוחם לעשות יותר ממה שעשה". בספר שפרסם אחרי שחרורו מהכלא ב-2018 וכן בראיונות טלוויזיוניים שנערכו השנה, חזר אולמרט על אותה העמדה: "גלעד שליט חי ושניים מחבריו לטנק קבורים באדמה. הוא צפה בטלוויזיה, במשחקי המונדיאל. גלעד שליט הוא אינו גיבור ואינו דוגמה - לא ללחימה, לא לגילוי אומץ לב, לא להקרבה".
ככל מפורסם, שליט מייצר סביבו לא מעט באז חיובי, ומעריצים ותיקים ימשיכו להגיב בהתרגשות לכתבות אודותיו, ולפרגן לו ברשתות החברתיות, אבל אי אפשר גם להתעלם מהשיח השלילי אודותיו. מפתיע אולי לגלות שדווקא פוליטיקאים ועיתונאי צבא וביטחון היו הראשונים להשתלח, אבל שוב: בעצם לא מפתיע בכלל. הרי יש להם את הלוקסוס שאין לנו בעיתונות התרבות והבידור - יש להם גושפנקה מקצועית. אם mako סלבס היו כותבים על שליט שהוא סלב רעב לתשומת לב זה היה עובר כהשתלחות רעה ולא מכובדת, אבל בן כספית הוא לגיטימי ומנומק, הדעות שלו מבוססות על שיקולים שנראים כבדי דעת.
נעשה קשה "לשלוט" בדעות השליליות על שליט, והן החלו להתפרץ גם מפיהם של מקורות פחות רשמיים. באוגוסט 2016, למשל, התפרסם אייטם ב-mako על מסיבת בריכה שנערכה לשליט לרגל יום הולדתו, בהשתתפות משפחה וחברים ובניצוחה של בת הזוג עדי סיגלר. התגובות לידיעה ההיא היו אלימות כל כך, שהן הפכו כשלעצמן לנושא שיחה וזכו לאייטם וידאו נפרד בתוכנית "חי בלילה", שם ניסו סוציולוגים וכתבי רכילות להבין איך הפך שליט לאדם לא אהוב ולמה הפסקנו לפרגן לו. המומחים טענו שהתיוג שלו כמפורסם הוא זה שפוגע בו, באיזו מין טבעת השלכות שאי אפשר לצאת ממנה: שליט אהוב ולכן הוא מפורסם, והפרסום שלו גורם לאנשים לסלוד ממנו.
טוקבקים אלימים עוד יותר נכתבו בתגובה לידיעה של "התכנית הכלכלית עם קרן מרציאנו", שם פורסם שרוני שיינר ניהלה בשמו של משאים ומתנים עם שתי חברות נדל"ן, והציעה להם לשלב את בן זוגה ביחסי הציבור של פרויקטי מגורים בתמורה להנחות של מאות אלפי שקלים על רכישת דירות. זו ידיעה שאם היינו שומעים עליה בתוך הקשר בידורי נטו, היינו מגלגלים מולה עיניים וממשיכים הלאה, אבל הדרת הכבוד בה נדרשנו עד כה להתייחס אל שליט הסתיימה. נגמר הבית מלון, אחי, אתה כבר בן 31 ומזמן לא החייל יפה העיניים שהצליח לרגש מדינה שלמה. כלומר, אתה כן ותמיד תהיה, אבל כמו אמא שלא יכולה יותר לראות את הבן המובטל שלה מרים רגליים בזמן שהיא שוטפת את הרצפה, מדינת ישראל הפכה את האהבה שלה לשליט לתסכול, לזעם.
***
גלעד שליט נידון, כנראה, לחיים שלמים של עניין וסקרנות בישראל. הוא תמיד יעורר בנו אמוציות, אבל אנחנו, כצופים מהצד, לא תמיד מודעים לאיכות הרגשות האלה ולסיווג שלהם. ולא נעים לומר, אבל יותר מכל, גלעד שליט מפחיד אותנו. התדמית של שליט בתקופת השבי היתה תמיד דואלית: הוא היה גיבור מערכות ישראל, אבל גם הילד של כולנו, זה שיש לגונן עליו ולהציל אותו. זה שמסר את חייו בהגנה על המולדת, אבל גם קורבן, חלל חי במובן מסוים - זה שזכרו תמיד איתנו, אבל הוא עצמו נמצא באיזו סְפֶרָה עליונה יותר, בעולמות אחרים. ואלה מונחים הגיוניים כיוון שבעת שהיה בשבי, נדרשה משפחת שליט ליצור דימויים יציבים של בנם. הם היו צריכים שהציבור יתפוס אותו באופן חיובי, ולכן הוא מותג ותואר כאחד מהשניים: גיבור או ילד.
ההיתקלות בו בחזרה, באותו יום שידורים באוקטובר 2011, שימחה אותנו אבל גם הבעיתה אותנו: הנה האיש שעד עכשיו רק דמיינו והנה הוא קם והולך בחולשה, לא בגאווה של מנצח. לא ילד ולא גבר אלא איזה מת בארץ, זומבי, מוזלמן - התרבות הפופולרית מלאה בכינויים למי שחייו נשללו ממנו ואז הוחזרו לו באופן מלאכותי, על-טבעי, וכל אלה הלמו את שליט. חשנו גאווה והתרוממות רוח, אבל הפחד והרתיעה מפני שליט כבר החלו להכות שורשים. מהו גלעד שליט אם לא המחשה תמידית של הפחד הכי ישראלי שיש - שהילד שלך יעלם ולא תראה אותו יותר? שאתה עצמך תאבד כל אחיזה בחייך ותימוג? כל מפגש איתו וכל ידיעה עליו בתקשורת מזכירים לנו שאנחנו חיים על תהום. שעוד רגע הכל יכול להיגמר.
לכן גם הסיקור הרכילותי של שליט מלווה תמיד באיזו אי-נעימות. ברור לנו באינסטינקט ציבורי חומל שצריך לפרגן לו. למה? כי ככה. כי הוא חווה סבל שאי אפשר ולא צריך לדמיין. אבל אין קו מנחה שאומר בדיוק איך עלינו להתנהג בתרחיש הזה. אין פרוטוקול להתקבלות של חייל שחזר משבי פשוט משום ששלושים שנים בערך מדינת ישראל לא הצטרכה להתמודד עם מקרה כזה. מה עושים עם חייל שבוי שחזר ועוד מעז לחיות כרגיל? לא ברור וגם לא נעים לשאול. ואי הנעימות הזאת הלכה ונצברה בשנים האחרונות, עד שנראה שיותר אנחנו לא יכולים להחזיק אותה בבטן.
זה נשמע כמו מאבק אבוד מראש, נכון? כאילו לא משנה מה שליט היה עושה - נעלם לחלוטין מהזירה הציבורית, מתעקש לחזור ולשרת את המדינה או, חלילה, יורד מהארץ - הוא היה נתקל באיבה הזאת. שום דבר לא היה מספיק טוב לנו. גם אם היה פותח כל משפט שלו מעתה ועד יומו האחרון ב"קודם כל, אני רוצה להגיד תודה למי שפעל למען שחרורי" עדיין היינו כועסים עליו. אבל זה מחיר לא הוגן לתבוע מאדם אחד, משקל כבד מדי לכתפיים של נער בן 19 או גבר בן 31. האשמה שלו היא האשמה של כולנו, משתתפים אקטיביים יותר או פחות במצב שהביא מלכתחילה לחטיפתו, והנוכחות שלו בחיים שלנו מזכירה לנו את זה כל הזמן. אלה אנחנו, הוא אנחנו. אנחנו נחטפנו ואנחנו עדיין שבויים של המצב הפוליטי. ואף אחד מלבדנו לא ישחרר אותנו.