התומכים, המחרימים, המסירים. מי בהוליווד בעדנו, ומי ממש לא

בשנים האחרונות הפכה תרבות הביטול לאחד מהכוחות המשפיעים ביותר על עולם התרבות, ולאחרונה נראה שהמבטלים סימנו לעצמם יעד חדש: מדינה בת 77 מהמזרח התיכון. החרם התרבותי על ישראל הגיע לנקודת רתיחה בשבועות האחרונים עם פרסומן של שתי עצומות, האחת מאגדת אלפי שמות מעולם הקולנוע והטלוויזיה, והשנייה מאות אומנים מעולם המוזיקה. חותמי העצומה של עולם הקולנוע והטלוויזיה ("Film Workers For Palestine") הודיעו שלא ישתפו פעולה עם מוסדות קולנוע ישראליים, כולל פסטיבלים, בתי קולנוע, גופי שידור וחברות הפקה, וכן גם לא יקרינו יצירה ישראלית. במסגרת העצומה השנייה, התחייבו האומנים להסיר את כל קטלוג המוזיקה שלהם משירותי הסטרימינג בישראל.

גם אם זה מעט נאיבי לחשוב שנתניהו ושותפיו מושפעים ממה חושבת הזמרת האיסלנדית ביורק על ישראל (רמז: היא לא ממש מחבבת אותנו), אי אפשר להתעלם מהעובדה שלחרם התרבותי על ישראל יש משמעויות מרחיקות לכת. בשנים האחרונות הצליחה היצירה הישראלית לפרוץ את הגבולות המקומיים עם השתתפות בפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם, עיבוד לסדרות ישראליות בחו"ל והצלחה של אומנים ישראליים מעבר לים. המלחמה מאיימת להרוס את כל ההישגים הללו, ולא רק לבודד את ישראל מבחינה תרבותית, אלא גם לפגוע בפרנסה של שורה של שחקנים, בימאים, מפיקים, תסריטאים ועוד. 

זה כבר לא תהליך שמתרחש רק באגף הפרוגרסיבי של השמאל הליברלי בארצות הברית, אלא בתנועה רחבה יותר שמבקשת להדיר את ישראל מבחינה תרבותית, לסמן אותה כפרסונה נון-גראטה ולהפעיל לחץ על קובעי המדיניות. מול המחרימים מתייצבים אחרים, מעטים יותר, שמגדירים את החרם הזה כלא לגיטימי וקושרים אותו לאנטישמיות העולמית הגואה. חרמות על יצירה ישראלית היו גם קודם, אבל נדמה שמצב כמו הנוכחי, שבו הקולות הללו חזקים וברורים מאי פעם, עוד לא היה.

המצטרפת האחרונה למחנה היא ג'ניפר לורנס, אחת מהשחקניות האהובות והמצליחות ביותר כיום בהוליווד, שאומנם לא חתמה בעצמה על העצומה המדוברת, אבל סיפקה אמירות שלא משתמעות לשני פנים. לורנס כינתה את המתרחש בעזה "ג'נוסייד" במסיבת עיתונאים לקידום סרטה החדש "תמות, אהובי" והגיבה לשאלות עיתונאים בנוגע לנושאים פוליטיים טעונים, על אף שמנחה הפסטיבל ניסה להשתיק אותם. "מה שקורה הוא לא פחות מרצח עם, וזה נורא", אמרה לורנס, אבל באותה נשימה, יצאה כנגד עצומת החרם וקראה "להישאר ממוקדים במי שאחראים בפועל למצב" במקום לכוון את הכעס כלפי שחקנים ואומנים.

אז לורנס אולי נגד חרמות, אבל לא מעט כוכבים הוליוודיים אחרים דווקא כן. ניסינו לשרטט תמונה עכשווית של המחרימים ומתנגדיהם, אלה שמצדדים בישראל מאז 7 באוקטובר ואחריו, אלה ששומרים על שתיקה ואלה שיוצאים בגלוי נגדנו ומציגים באופן בלתי מסויג תפיסת עולם חד-צדדית.

המזדהים והתומכים

הוליווד לא בדיוק אוהבת לנקוט עמדה פומבית בסכסוכים בין-לאומיים, והסיבה לכך לאו דווקא פוליטית, אלא בעיקר פרגמטית. תעשיית הסרטים מעוניינת בכך שהיצירות שלה יגיעו לכל קהל בעולם, מבלי לפגוע במכירות או בהפצה במדינות שונות. בנוסף, האומנים עצמם לעתים חוששים להיכנס לוויכוחים שעלולים לפגוע בקריירה שלהם או לעורר תגובות קשות. בקיצור, תרבות הניטרליות הכה-אמריקאית.

חרגו מהשתיקה שאופפת את הוליווד אמירות ההזדהות אחרי אירועי 7 באוקטובר עצמם, וכוכבים שגינו את מעשי הטבח והחטיפה ההמוניים. אחד מהקולות הנחרצים ביותר היה של דוויין "דה רוק" ג'ונסון, האדם החמישי הכי נעקב באינסטגרם ששיתף ארבעה ימים אחרי השבת השחורה פוסט ארוך שבו חיזק את ישראל וסיפר שהוא חש בחילה מ"הרצח האכזרי והחטיפה של יהודים". דה רוק נחשב לטיפוס אקטיביסטי יחסית ביחס להוליווד השמרנית שמתנגד באופן נחרץ לתרבות ה-Cancel Culture. אלא שמאז 7 באוקטובר שמר ג'ונסון על שתיקה יחסית, וכמוהו גם בנות משפחת קרדשיאן, ובראשן קים, שימים ספורים אחרי 7 באוקטובר השוותה בין הטבח לשואת העם הארמני. גם אחיותיה קורטני וקלואי שיתפו אז מסרי תמיכה בישראל.

לג'ונסון וקרדשיאן הצטרפו קולות נוספים, רובם של שחקנים יהודים מוכרים – כולל איימי שומר, שפרסמה עשרות פוסטים על המצב בארץ שבהם היא הדגישה את המורכבות שבסכסוך, אבל נקטה עמדה ברורה בעד ישראל ונגד החמאס. בהמשך טענה שומר שספגה תגובות קשות על התייצבותה לצד ישראל: "הגענו למצב שבו אי אפשר לדבר בשם יהודים אחרים בלי שאנשים ירגישו שזה מזלזל בתנאים בעזה", אמרה השחקנית בריאיון במאי 2024, והוסיפה שסבלה מבריונות כנערה בשל היותה יהודייה. "אני לא מסכימה עם שום דבר שנתניהו עושה, וגם לא הישראלים שאני מכירה. כמובן שמה שקורה בעזה הוא מחליא, מחריד ובלתי נתפס… אבל אני לא חושבת שזה בסדר לשנוא מישהו רק בגלל שהוא נולד יהודי".

כמו שומר, גם דיוויד שווימר פרסם ברשתות החברתיות שלו אמירות חד-משמעיות בעד ישראל; נטלי פורטמן, שנמנעת לרוב מהבעת עמדה פוליטית פרו-ישראלית, שיתפה: "ליבי נשבר על האנשים בישראל. ילדים, נשים וקשישים נרצחו ונחטפו מבתיהם. אני נחרדת מהמעשים הברבריים האלו וליבי פועם מאהבה ומתפילה לכל המשפחות של הנפגעים". ג'רי סיינפלד, שהתגורר בקיבוץ בנעוריו, שיתף דברים דומים.

מה נותר מאותה תמיכה בלתי מסויגת אחרי 7 באוקטובר? עם הזמן ושחיקת הלגיטימציה הישראלית בעולם, התחלפו קריאות התמיכה במסרים עמומים יותר. מי שנותר נאמן לעמדה הישראלית חתם לאחרונה על עצומת נגד לעצומת החרם, שפורסמה מטעם ארגון Creative Community For Peace.  

1,200 אנשי תרבות ובידור, חלקם הגדול יהודים (עשרות מתוכם נושאים שמות משפחה כמו "כהן" ו"לוין"), מגדירים את קריאות החרם כ"ניסיון דה-פקטו להשתיק סיפורים יהודיים ולהדיר יוצרי קולנוע ישראלים". באתר שלו מגדיר הארגון את איזון השיח בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני כאחת ממטרות העל שלו, כאמור, איזון; לא הטיית הכף לטובת ישראל או תמיכה מובהקת.

מבין השמות המוכרים ביותר שחתמו על העצומה שחקנים כמו דברה מסינג ("וויל וגרייס"), שגם הגיעה לביקור בישראל בדצמבר 2023 ופגשה ניצולים, פצועים ובני משפחות של חטופים. מים ביאליק ("המפץ הגדול"), ליב שרייבר ("ריי דונובן"), ג'ניפר ג'ייסון לי ("שמונת השנואים" של טרנטינו), ליסה אדלשטיין ("האוס"), סולן להקת "קיס" ג'ין סימונס (שנולד בטירת הכרמל), הזמרת רג'ינה ספקטור, וכן שרון אוסבורן, התסריטאית ארין פוסטר ואחרים.

הקול המשפיע ביותר שחתום על עצומה הוא של חיים סבן, איל המדיה הישראלי-אמריקאי שנחשב לאורך שנים לאחד מתומכיה הבולטים של ישראל בהוליווד ובזירה הפוליטית בארצות הברית. "הדרת יוצרי קולנוע ישראלים בגלל זהותם פוגעת במאמצים לשלום. התקדמות אמיתית מגיעה כשאנחנו מקשיבים זה לזה, ישראלים ופלסטינים כאחד, ומאפשרים לאומנות לפתוח דלתות שהפוליטיקה סוגרת לעתים קרובות מדי", כתב סבן בפתיח העצומה.

העצומה של Creative Community For Peace מגובה על ידי אחד מהאנשים החזקים ביותר כיום בהוליווד, שאומנם לא חתם עליה בעצמו, אבל עמד מאחורי פרסום הצהרה שיצאה באופן נחרץ נגד החרם. מדובר בדיוויד אליסון, הבעלים החדשים של אולפני "פרמאונט" ובנו של לארי אליסון, מייסד חברת "אורקל" שהוכתר לרגע לאיש העשיר בעולם (עד שהודח למקום השני). אליסון האב מקפיד להצהיר על תמיכתו בישראל, והוא ידוע בקשריו הפוליטיים במחנה הרפובליקני, כולל עם הנשיא טראמפ.

באופן רשמי אליסון אינו מעורב בהתייצבות של "פרמאונט" נגד החרם על ישראל, אבל מקורות יודעי דבר דיווחו לכלי התקשורת בארה"ב שמנכ"ל החברה הוא הכוח המניע מאחורי ההצהרה. על הדברים הייתה חתומה בפועל מליסה צוקרמן, מנהלת התקשורת הראשית של התאגיד: "תעשיית הבידור העולמית צריכה לעודד אומנים לספר את סיפוריהם ולשתף את רעיונותיהם עם קהלים ברחבי העולם. אנו זקוקים ליותר מעורבות ותקשורת - לא פחות", נכתב. 

אי אפשר לדבר על תמיכה בישראל בלי להזכיר את גל גדות כמובן, שלמרות הביקורת כלפיה, קיבלה בפסטיבל ירושלים האחרון פרס הוקרה על עמידתה לצד ישראל "באומץ ובנחישות". מלבדה יש גם גם את מי שהפכו בשנתיים האחרונות לכבר חצי אזרחים ישראליים בעצמם – השחקן מייקל רפפורט, שגם כיכב במערכון של "ארץ נהדרת", השחקן האוסטרלי נת'ניאל בוזוליץ', שהיה בזוגיות במשך יותר משנה עם כוכבת הרשת הישראלית ליה נגה והטיקטוקרית היהודייה מונטנה טאקר, שצעדה על השטיח האדום של טקס הגראמי עם שמלה מעוטרת בסמל החטופים.

המחרימים והמתנגדים

אלא שהתמיכה בישראל נתקלת בקיר מבוצר היטב שמורכב מכמה מהשמות המובילים בהוליווד. אחד מהם הוא אמה סטון, שאומנם לא התבטאה באופן פרטיקולרי בעצמה ביחס לישראל או לסכסוך הישראלי-פלסטיני מחוץ להקשר החרם, אבל שמה ניצב ברשימת חותמי עצומת Film Workers For Palestine. בעבר התבטאה סטון במספר נושאים פוליטיים וחברתיים, אולם אלו נגעו בעיקר לפערי שכר בין גברים ונשים בתעשיית הבידור וכן קידום שיח פתוח אודות בריאות הנפש, ולא בסכסוך.

חותם נוסף בפרופיל גבוה הוא חואקין פיניקס, שהתבטא בנושא גם בפודקאסט לפני מספר חודשים והתייחס למצב ההומניטרי בעזה: "אין לי את הפתרון, אבל מלחמה זה תמיד חרא. הסכסוך הזה חרא, אבל מה שקורה עכשיו זה מטורף בעיניי". אנדרו גארפילד, בן לאב יהודי, חתם בעבר על מכתב של תנועת Artists4Ceasefire שדרש מנשיא ארצות הברית לשעבר ג'ו ביידן לעצור את אספקת הנשק לישראל ולכונן הפסקת אש מיידית וקבועה בעזה. גארפילד תמך בפומבי בתנועה והביע סולידריות עם הפלסטינים בעזה: "לבבותינו צריכים להיות עם הפלסטינים בעזה, הסובלים בצורה בלתי נתפסת ברגע זה", אמר בריאיון. עוד חתומה על העצומה השחקנית היהודייה האנה איינבינדר ("האקס"), זוכת פרס האמי שניצלה את רגעיה הספורים על הבמה בנאום התודה שלה למספר אמירות אקטואליות, כולל קריאת "שחררו את פלסטין". 

שם שמוכר כבר שנים בתור מבקר קולני של ישראל הוא מארק רופלו, שבמבצע שומר החומות בשנת 2021 פרסם בטוויטר שלו אמירות לפיהן ישראל מבצעת רצח עם – ולאחר מכן התנצל. כעת רופלו הצטרף ליוזמת החרם ואמר בסרטון שפורסם בחשבון האינסטגרם שלו: "זה לא אסון טבע. זו לא בצורת. זהו אסון מעשה ידי אדם. זוהי פעולה פלילית מעשה ידי אדם שמטרתה להרוג אוכלוסיות אזרחיות, וזה מבוצע על ידי ישראל וצה"ל". שמות בולטים נוספים בעצומה הם של השחקניות הבריטיות איימי לו ווד ("הלוטוס הלבן") ואוליביה קולמן ("הכתר"); והשחקן הספרדי חאווייר ברדם, שעורר סערה כשהגיע לשטיח האדום של טקס האמי בכאפייה. בין השמות שחתמו על העצומה יש אפילו שני ישראלים לשעבר – במאי הדוקומנטרי אייל סיוון, והבמאית המרוקאית-צרפתית סימון ביטון, שהתגוררה בצעירותה בישראל. 

מלבד חותמי העצומות, יש את מי שכבר שנים משמעים קול ברור נגד ישראל: הזמרת דואה ליפה, שנחשדה לאחרונה בכך שפיטרה את המנהל היהודי שלה, דיוויד לוי. "היא פרו-פלסטינית בגלוי וזה לא מתיישב עם עמדותיו של דיוויד", טען מקור בתעשיית המוזיקה, אולם הזמרת הכחישה את הדברים. השחקנית ג'נה אורטגה ("וונסדיי"), התבטאה נגד ישראל גם בתחילתה של המערכה נגד איראן בחודש יוני כשכתבה: "העולם בוכה בכל מקום… אזרחים באיראן מוצאים את עצמם במרכזה של מלחמה", וכמובן סוזן סרנדון, שכבר שנים מאשימה את ישראל בפשעי מלחמה, ואף טענה כי "טבח 7 באוקטובר התרחש בהקשר מסוים של 75 שנה של עוולות כלפי הפלסטינים".

וכמובן שאי אפשר בלי משפחת חדיד, האב מוחמד והבנות בלה וג'יג'י. בחודש ינואר כינה חדיד האב את עסקת החטופים "כניעה ישראלית", ולפני כשלושה חודשים הוא שיתף בחשבון האינסטגרם שלו פוסט שבו נראה נתניהו כמבוקש על ידי בית המשפט הבינלאומי הפלילי בהאג בגין "פשעים נגד האנושות".

המסירים

עבור מי שהתבגר בעשור הראשון של שנות האלפיים להקת פאראמור הייתה חלק בלתי נפרד מהפלייליסט. להקת הפופ-רוק, שכיכבה גם בפסקול של הסרט החם של התקופה, "דמדומים", הצליחה לכבוש את לבבות בני הנוער בעיקר בזכות הסולנית היילי וויליאמס, שעם שיער בצבע אדום אש וגישה מרדנית הפכה לאלילה של הרגע. הנוער הישראלי, שהתבגר בשני עשורים מאז, נתקל בשבוע שעבר שוב בוויליאמס – הפעם בהקשר אחר לגמרי, כשהיא הודיעה על כוונתה להסיר את כל קטלוג המוזיקה שלה משירותי הסטרימינג בישראל.

וויליאמס היא אחת ממאות המוזיקאים שחתמו על עצומת No Music For Genocide, שקוראת לאומנים להחרים את ישראל בשל מה שהם מכנים "רצח העם בעזה, הטיהור האתני בגדה המערבית הכבושה, האפרטהייד בתוך ישראל והדיכוי הפוליטי של מאמצים פרו-פלסטיניים בכל מקום". כשההסרה התעכבה וחבריה לחרם פקפקו בנכונות שלה להסיר את המוזיקה, היא מיהרה לפרסם הבהרה בסטורי שלה: "חיכיתי לאישור שכל האלבומים שלנו בחברת 'אטלנטיק' הוסרו... לדבר לפני הזמן גורם רק לעוד בלבול. אני לא יודע למה הם הפכו לזמינים שוב", הסבירה.

לצד וויליאמס ופאראמור, להקת מאסיב אטאק (Massive Attack) והזמרת האיסלנדית ביורק הם כנראה המוזיקאים המוכרים ביותר שחתמו על העצומה. לביורק יש היסטוריה של אמירות פוליטיות נחרצות: כבר בנובמבר 2023, זמן קצר אחרי השבת השחורה, היא פרסמה באינסטגרם שלה מפה הממחישה את השינויים הטריטוריאליים בין ישראל לפלסטין מאז 1946 לצד הכיתוב "האם זה מה שאתם קוראים שיתוף?". לאורך השנים היא התבטאה פומבית גם בנושא סכסוכים בין-לאומיים אחרים, כמו למשל הדרישה לעצמאות קוסובו, מה שגרם לביטול הופעותיה בסרביה; תמיכתה בעצמאות טיבט מסין וקטלוניה מספרד.

עם הסערות, החרמות והקולות הצורמים, קל לשכוח שתרבות היא גם גשר ולא רק חיץ, רק שבמקרה של ישראל, נראה שהגשר בוער. אנשי תרבות ובידור ישראליים מעבר לים מרגישים נבגדים על ידי הקולגות שלהם, וייתכן שפרנסתם תיפגע בפועל. עד שדברים יזוזו בשטח, נותר רק לקוות שהקול שקורא לדיאלוג ולהתנגדות לחרמות מכל סוג ילך וייגבר, ובעיקר יזכיר לעולם שהסיפור שלנו, הוא, איך נאמר, מורכב.