אני לא מחקה אף אחד, אני לא במשבצת של אף אחד. אני עושה את אור

בשנת 2006, בדיוק לפני 20 שנה, זכה אור כחלון בתוכנית הריאליטי "נולד לרקוד". יחד איתו בעונה השתתפו גם שתי רקדניות שהפכו לשחקניות מצליחות – דנה פרידר ורונה-לי שמעון. כחלון לעומתן החליט שלא לנצל את המקפצה שניתנה לו לעולם הבידור, ועל אף הזכייה בתוכנית עזב את ישראל זמן קצר אחרי הגמר.

"לא רציתי ללכת לתוכנית, התביישתי, הרגשתי שרקדנים מקצועיים לא עושים את זה. הברזתי מכמה אודישנים עד שדוד (דביר, שהיה המורה והמנטור שלו מהתיכון לאומנויות תלמה ילין – יה"א) ממש הסיע אותי לאודישן. זכיתי בעונה הראשונה של התוכנית ושם התחלתי גם לחוות את עולם התקשורת והפרסום. היה לי מאוד קשה עם זה".

למה זה היה לך קשה?
"בעיקר בגלל איך שחונכתי וגדלתי, גישה כזו של 'אל תחלוק, אל תספר, אל תשתף, לא צריכים לדעת, תהיה צנוע'. אז לא התראיינתי, הייתי סוג-של סוד כזה. לזכות בתוכנית היה לי נחמד, אבל גם לא ידעתי איך להתמודד עם כל תשומת הלב שקיבלתי. הרגשתי שעושים לי רע, שחודרים לי לפרטיות, שמנסים להוציא אותי מהארון, לא ידעתי איך להתמודד עם זה. כמעט כל דבר שקרה סביבי הוצא מהקשרו ולי ולמשפחה שלי זה היה לא נעים. לא הרבה זמן אחרי הזכייה כבר עזבתי את הארץ למדריד, קיבלתי חוזה מאוד אטרקטיבי ולא הייתה לי שום התלבטות".

הצלחת ליהנות קצת מהפירות של הזכייה?
"לא. ישר אחרי הזכייה הייתי הסולן בהופעה של ריטה ואחרי חודש, בלילה של ההופעה האחרונה, טסתי לרקוד בלהקה הלאומית של ספרד. מבחינתי זה היה חלק טבעי מהקריירה, לא היה סיכוי שהייתי נשאר בארץ לעשות פסטיגלים. החזון שלי היה להיות אחד מעשרת הרקדנים הכי טובים בעולם".

אז למה בעצם היית צריך ללכת לתוכנית ריאליטי?
"התוכנית הייתה דבר מאוד נחוץ, חכם, טוב, מדהים ומבורך שקרה לי. היא נתנה לי התנסות מקצועית בעולם הטלוויזיה וחיברה אותי לטאלנטים, תסריטאים וצלמים, נכנסתי יותר לעומק לעולם הבמה. עד אז הייתי רק בתיאטרון, שזה שונה לגמרי. התוכנית חשפה אותי לכל ישראל עם פאנל שופטים שהיה מקצועי ושדעתו מאוד חשובה לי. שם גם הבנתי שאני לא רק רקדן, אני הרבה מעבר. התוכנית הייתה מדהימה עבורי, הקושי היה סביב הצורך לחשוף את עצמי. וזה לא שאני לא רוצה לחלוק, אני מאוד רוצה לשתף, אבל אני כן חושש מהתקשורת, למרות שהיא הייתה מאוד טובה אליי, מאוד מפרגנת. הייתי צריך אוויר, אז עזבתי".

אמרו לי שאני משוגע שאני מוותר על חוזים כאלה

כחלון (37) נולד וגדל בחדרה. כבר מילדות הוא הרגיש שונה בנוף, ובגיל 14 החליט על דעת עצמו להירשם ללימודים בבית הספר לאומנויות תלמה ילין ולנסוע אליו לבד ברכבת מדי יום. "הייתה לי ילדות לא קלה, למדתי בבית ספר שלא התאים למי שאני ועשו עליי פעמיים חרם, בגיל 11 ובגיל 12. אני מגנט של פידבק בגלל מי שאני, איך שאני זז ואיך שאני נראה, וזה גרם לילדים, עכשיו אני מבין את זה, להרגיש לא בנוח. בכלל, להיות ילד למשפחה שומרת מסורת, בקהילה שומרת מסורת, שרוקד בטייצים וזז כמוני עם ביטחון עצמי, יכול לגרום לאנשים להרגיש לא בנוח. כשהחלטתי לעבור ללמוד בתלמה ילין, הכל השתנה לטובה. עשיתי אודישן, התקבלתי ודוד דביר לקח אותי תחת חסותו. אחרי ארבעה חודשים כבר הייתי בתחרויות בלט ובגיל 16 דוד שלח אותי לקורסי קיץ בג'וליארד (קונסרבטוריון ללימוד אומנויות הבמה בניו יורק – יה"א)".

עוד לפני סוף התיכון הגיעה הזכייה ב"נולד לרקוד", ואחריה שנים ארוכות בחו"ל, כסולן בספרד ובלהקת המחול המלכותית של הולנד. "הקריירה שלי הייתה מאוד אינטנסיבית, הכל קרה לי מהר ובגיל מאוד צעיר, לא כולם משיגים את הדברים שהשגתי. בשלב מסוים, סביב גיל 25, כבר התחלתי להרגיש שאני חוזר על עצמי. לא היה לי טוב, הרגשתי לבד, הרגשתי שנמאס לי לרקוד".

מה גרם לך לתחושה הזו?
"נמאס לי להיות חייל של הלהקות ולעשות להן כסף, כי כל פעם שאני על הבמה, אני בעצם זה שמוכר להן את הכרטיסים. חוץ מזה, רציתי חיים אישיים וכרקדן זה לא אפשרי, זה אומר להתעורר כל בוקר ללוח זמנים מטורף של חזרות, הופעות וסיורים. זו עבודה מסביב לשעון, ואם אתה סולן, גם אין לך חברים. זה מקום מאוד לא נעים להיות בו בלהקה כי אתה לא חולק חדר עם אף אחד, כשאתה עולה לבמה השאר יורדים ויש טענות כמו, 'למה הכוריאוגרף אוהב רק אותו? למה בונים רק עליו תפקידים?'. זה יוצר סביבה מאוד עוינת. עזבתי בגיל שנחשב למאוד צעיר, אמרו לי שאני משוגע שאני מוותר על חוזים כאלה".

כי מרוויחים הרבה כסף?
"לא מרוויחים הרבה כסף, אבל חוזה כזה מתפנה רק אחת לכמה שנים כי רקדנים לא עוזבים. הרגשתי שאני צריך לקחת את האומנות שלי ולעשות לה חיבור לעולם העסקים, שאני צריך ליצור לעצמי את הבמה שלי. ברגע שקיבלתי את ההחלטה לעזוב את הריקוד, זה הרגיש שלם. העפתי את כל בגדי המחול, את נעלי הבלט, חתכתי כל קשר לעולם הזה, התנתקתי ממנו לגמרי. זה בדיוק כמו שקיילי ג'נר אמרה לאמא שלה, 'אני סיימתי לפרסם לאחרים את הליפסטיק שלהם, אני אעשה ליפסטיק משלי ואפרסם אותו'. זה בדיוק זה".

אז אתה לא רוקד יותר מאז?
"לא רוקד יותר, אבל אני זז, אני נע. כל הפילאטיס שלי בנוי על בלט, אבל אני לא רוקד מרגע שעזבתי את הלהקה ועברתי ללוס אנג'לס. לא הרבה זמן אחרי שעזבתי וחישבתי מסלול מחדש כבר הכרתי את בעלי איתן, שהוא בדיוק ההפך ממני. הוא פרופסור מיושב, מהנדס כימי וביומולקולר, הוא בונה מטוסים ולוויינים, הוא עובד עם אילון מאסק. אחרי שנה שחיינו ביחד בלוס אנג'לס החלטנו לעבור לסנטה ברברה כי רצינו לגור ליד הים ולצאת קצת מהעיר. ואז התחילה הקורונה".

אנשים צפו באינסטגרם שלי כאילו זו סדרה בנטפליקס

כשהוא במקום חדש, ללא עיסוק או חברים, נקלע כחלון לבדידות גדולה. "בעלי ראה שאני מאבד את הצפון והוא ידע שאני בן אדם מאוד פיזי, אז הוא קנה לי מיטת פילאטיס וביקש ממני לנעול את עצמי בחדר, להוציא את כל האנרגיות ולעשות מה שהופך אותי לבן אדם מאושר. בגלל שאני רקדן התאמנתי בפילאטיס מגיל 15, זה היה חלק מהאימונים הסיזיפיים שלי, בעיקר אחרי פציעות. נכנסתי לחדר כל יום למשך שמונה שעות, רק אני והמיטה, והתחלתי לרקוד, פשוט התחלתי לבנות כוריאוגרפיה ולנוע. בעצם עשיתי גשר מעולם הבלט לפילאטיס. צילמתי את זה פעם-פעמיים בשביל עצמי, העליתי לאינסטגרם וזה פשוט התפוצץ".

"מהר מאוד התחלתי לקבל פניות מאנשים שרצו שיעורים, פרטיים וככה זה התחיל. בהתחלה עשיתי שיעורים פרטיים על המיטה בבית, אחר כך הבאתי עוד מיטה ועברנו לחדר גדול יותר בבית. מהר מאוד עברתי לסטודיו מקצועי וגדול עם שש מיטות, הייתי שם שנתיים ועברתי לסטודיו של 18 מיטות. במקביל האינטרנט פשוט הגיב לסרטונים שהעליתי, האינסטגרם שלי הלך וגדל, אנשים צפו ברילס שלי כאילו זו סדרה בנטפליקס".

מה סוד ההצלחה שלך?
"אני לא מחקה אף אחד, אני לא במשבצת של אף אחד. זה נקרא פילאטיס כי אני משתמש במיטת פילאטיס, אבל אני עושה את אור על המיטה, ולכן זה נקרא Pilates and Or, פילאטיס ואור".

כמה זה דומה לפילאטיס שאנחנו מכירים פה בארץ? או אפילו לפילאטיס של ג'וזף פילאטיס, אבי שיטת פילאטיס המקורית?
"כלום ושום דבר. יש שם תנועה וטכניקה פונדמנטלית של עולם הפילאטיס, אבל הכוריאוגרפיה והיצירתיות של התנועה באו מהמוח שלי, מדובר בעצם בבלט על המכשיר. כמו שגדלתי וחונכתי, ילד קטן מחדרה שפגש את דוד דביר בתלמה ילין, ככה אני מחנך ומלמד אנשים רגילים שבאים אליי מהרחוב, לא רקדנים. אני מפתח אותם ומביא אותם לרמה שהם נראים כמו רקדנים".

כיום יש בבעלותו של כחלון ובן זוגו כמה מכונים, שניים בסנטה ברברה, אחד במקסיקו סיטי, אחד נוסף בפלורידה והיד עוד נטויה. תחתיו יש כ-40 מדריכים שמאמנים בשיטה שלו, ובין הלקוחות שלו שמות בפרופיל גבוה כמו ליידי גאגא. הוא עצמו כבר כמעט שלא מלמד, וכעת הוא חושף לראשונה את הסיבה לכך. "הייתי עובד כל יום כמו חמור, אבל כרגע אני מלמד פעמיים בשבוע בלבד. אף אחד לא יודע כי אני לא משתף, אבל יש לי שני תינוקות בני 11 חודשים בבית והחלטתי שבא לי להיות קצת אמא. כשהם נולדו עדיין סיירתי בכל העולם והשארתי אותם לבד, אבל היום החלטתי שאני משנה את זה ומפנה להם את היום שלי".

מה זה אומר, סיירתי בעולם?
"סטודיואים גדולים מכל העולם הזמינו אותי לאמן את הצוותים שלהם בסגנון התנועה שלי ובהדרכה שלי כדי שהם יוכלו להביא את הסגנון הזה לסטודיו שלהם. לפעמים יש גם שיעורים פתוחים לציבור".

בראייה לאחור, היציאה שלך לדרך עצמאית הוכיחה את עצמה?
"תעני על זה את. את רואה אותי עם לקוחות מכל העולם, עושה סיורים ומלמד, אני עם חצי מיליון עוקבים באינסטגרם ועשרות מיליוני צפיות וחשיפות. ברור שזה הוכיח את עצמו, מלהיות מוצר של להקת בלט, עברתי ללעבוד לבד ולפתח לעצמי את הפרנסה של עצמי. כשסיימתי לרקוד ניסיתי לעבוד בנדל"ן ובדברים שלא קשורים למהות שלי, אבל זה כמובן לא צלח. היום אני מדבר איתך מהבית שלי, וזו ההוכחה שזה עובד. מה היה עדיף, שאהיה בדירה עם ארבעה שותפים, לבוש בבגדים חצי קרועים של רקדנים, שורד את החיים? את צוחקת?".

אני לא מגדיר את עצמי גורו. לא אוהב את המילה הזו

כחלון מעיד שתמיד האמין בעצמו, גם אם היו קולות ספקניים בדרך. "האמנתי שיש לי את רמת הטאלנט להיות מישהו כזה, שהוא לידר ברמה כזאת. אני מרגיש שבאתי לפה כדי להעניק סוג של שפה חדשה של תנועה לאנשים, כמו שיש גורואים ביוגה, אומנם אני לא מגדיר את עצמי גורו כי אני לא אוהב את המילה הזו, אבל אני מרגיש כלידר אוף קומיוניטי. לאורך השנים היו לי גם קולות פנימיים שחורים יותר שגרמו לי לפקפק בעצמי, לא רציתי להיות באינטרנט, לא רציתי לחשוף כלום, שלא יידעו על בעלי, שלא יידעו על הילדים שלי, איך ואיפה אני חי, אם אני עשיר, לא רציתי שיידעו עליי כלום".

למה?
"הספיק לי שיש לי סטודיואים מצליחים ולא חשבתי שאני צריך להכניס את כולם לחיים שלי. אני מאמין בעין הרע, אני אדם מאוד פרטי, אני לא חולק, אני לא משתף. זו בחירה שלי לשמור ולהגן על מה שטוב, על מה שקיים ועל מה שלא צריך את אור הזרקורים. אני לא צריך שבעלי יהיה הפוקוס של האינסטגרם שלי, אני לא צריך שהילדים יהיו באינסטגרם שלי".

אבל אנחנו חיים היום בעולם אחר, שיתוף וחשיפה זה דבר בסיסי.
"כי אולי לאחרים אין את מה שלי יש. אני לא רוצה שזה ייצא מתנשא, אבל כשיש לך טאלנט, אתה לא צריך את כל הדברים האחרים. אני עובד קשה בשביל זה, אני לא יושב ומצפה שיגיעו אליי דברים בקלות. אני יוצר, אבל לא כדי לקבל תשומת לב, אני יוצר כי אני יוצר, כי יש לי עסקים, כי יש לי קהל, אחריות ולקוחות. פיתחתי שיטה, ואני ממשיך לפתח אותה".

יש געגועים לריקוד?
"יש געגועים לריקוד, אבל לא למקצוע. בגלל זה עשיתי את הגשר הזה בין עולם הבלט לפילאטיס, כי פה יצרתי לעצמי את הבמה שלי, בלי לחצים, בלי תפאורה, בלי תלבושות וכל ההפקה של עולם הבלט".

ולישראל אתה מתגעגע לפעמים?
"מאוד, ובגלל שיש לי פרויקטים באירופה בתקופה הקרובה, אני אהיה המון על הקו וייצא לי להיות לפחות שישה חודשים בישראל בשנה הקרובה".

בביקוריו בישראל פותח כחלון שיעורי מאסטר קלאס מיוחדים שמיועדים בעיקר למאמנים. המחיר לשיעור נע סביב 500 שקל, אבל האמת היא שיש סולד-אאוט עוד הרבה לפני שמכירת הכרטיסים בכלל נפתחת. מבחינת כחלון הוא אומן, השיעורים הם חלק מהאומנות שלו ולא אימון פילאטיס רגיל כמו שאנחנו מכירים, ומכאן ההצדקה למחיר. "יש אנשים שאוהבים לנסוע על הונדה ויש אנשים שאוהבים לנסוע על בנטלי, יש לכל דבר קהל. הוכחתי שלמה שאני עושה יש המון הערכה וקהל, ועם הקהל הזה אני עובד וממשיך לגדול".

אז אם אני מסכמת, ג'וזף פילאטיס אאוט, פילאטיס ואור אין.
"אני לא משווה את עצמי לג'וזף פילאטיס, אני מאוד מעריך את מה שהוא עשה, בן אדם גאון וגדול, אבל אני אור, אני מציג את עצמי כאור וחשוב שיידעו שאני אור. אני לא אור פילאטיס, אני אור כחלון ואני חושב שאני כבר שם, שפיתחתי קהילה".

יש לך תכנון לפתוח סטודיו גם כאן, בישראל?
"זה יהיה חלום אדיר וגדול להגשים, לפתוח אקדמיה של פילאטיס ואור בישראל. זה יהיה הכבוד הכי גדול בעולם לחזור הביתה".

אתה רואה את עצמך חוזר לחיות בישראל?
"בוודאי, אני מת על ישראל. ישראל זה חלק גדול ממני, זה מקור ההשראה שלי. בן הזוג שלי הוא אמריקאי יהודי מניו יורק, הוא מאוד מחובר ליהדות והוא היה בישראל המון פעמים. הוא מאוד אוהב את הארץ והוא גם עובד עם המון חברות תעופה והגנה ארטילרית בישראל. ברגע שהילדים הגיעו לעולם שיניתי את כל צורת ההסתכלות שלי, ועכשיו אני רוצה להיות קרוב יותר לשפה, לשורשים, לתרבות, שיתחברו למי שהם באמת, שידברו עברית. גם בשבילי, חשוב לי להיות בסביבה של המשפחה והחברים שלי ולא להרגיש לבד. אני רוצה לחלוק רגעי שמחה קטנים, נגיד הנה, הילדים שלי עברו לאכול מוצקים ולא בא לי כל דקה לעשות שיחת זום עם אמא שלי, אני רוצה להיות לידה כשזה קורה".

גם השנתיים האחרונות, מאז 7 באוקטובר, עשו את חלקן ברצון שלך לחזור ארצה? חוויתם פגיעה בפרנסה, או נתקלתם באנטישמיות?
"נפשית אין לי מילים לתאר כמה שזה פגע, אני בן אדם של אמונה ואני מאוד קשור ומחובר לישראל גם כשאני לא שם. אני מאוד גאה בזה שאני ישראלי, כשהופעתי בעולם מיד אמרתי שאני מישראל ולא נתקלתי אף פעם באנטישמיות או הרגשתי שאני נפגע מזה. אולי היו תגובות שליליות באינסטגרם לפעמים, בעיקר כשהייתי מעלה תוכני תמיכה בישראל, אבל מיד הייתי חוסם. מעבר לזה כלום, יש לי המון לקוחות מערב הסעודית, דובאי, לבנון, מצרים, טורקיה, סעודיה, אבו דאבי, מאיפה שאת לא רוצה. הם תמיד אומרים לי שאני הגשר שלהם לשלום, שדרכי הם מבינים את האנשים בישראל. בכל במה שיש לי אני אומר, 'היי, אני אור כחלון ואני מישראל'".

מאז שעזבת את הארץ בגיל 17, הגעת להרבה ביקורים, אבל מעולם לא חזרת באמת. לא הציעו לך הצעות מקצועיות לאורך השנים שגרמו לך לשקול אולי לחזור?
"לא, ומאוד רציתי. רציתי סיבה לחזור לארץ ושתהיה לי תעסוקה, אבל רציתי שזה יהיה מדויק. חוויתי קצת 'לא' אבל זה עשה לי רק טוב, זה גרם לי קצת להתעצבן, להתחיל לחשוב ובום, ליצור משהו".

מה היה מעניין אותך לעשות בארץ?
"להיות שופט ב'רוקדים עם כוכבים'. זה משהו שאני אגיד לו כן".

ומה יכול היה לעניין את אור הילד, שנהיה אימפריה היום?
"לא בא לי להגיד, אבל אני אגיד. הייתי רוצה שיעשו תוכנית טלוויזיה שהיא עליי. על הדרך שלי, על מה שאני עושה, על איך שאני חי, על מי שאני".

אתה מודע לזה שבתוכנית מהסוג הזה אתה תצטרך לחשוף ולהיחשף? גם כשופט ב"רוקדים עם כוכבים" מגיעה חשיפה גדולה.
"נכון, אני מבין את זה ואני הולך לעשות את השינוי הזה. אני הולך להתחיל לחלוק יותר, לחשוף טיפה יותר. לא את הילדים, אני עדיין לא שם, אבל אני כן הולך להכניס אנשים יותר לחיים שלי ולדבר לפאקינג טלפון".

להגיע לישראל מרגש אותך יותר ממקומות אחרים? זו הגשמה מבחינתך?
"כשאני מגיע לישראל אני בשיא האנרגיה שלי, משהו בישראל פשוט מחיה בי יצירתיות ברמה אחרת. בישראל אני מרגיש בטוח, אני מרגיש את ההערכה והאהבה מהקהל, והן גורמות לי להרגיש בבית ומזכירות לי מה זה בית וכמה זה דבר חשוב".

יש גם תחושה של "הנה, הוכחתי לכם"?
"אני לעולם לא חושב ברמה כזאת שלילית, אני אף פעם לא עושה דברים ממקום של להוכיח משהו למישהו. אני עובד ויוצר בקופסה שלי, בשקט שלי".

מה דוד דביר אומר על מה שקורה איתך היום?
"דוד מאוד גאה בי, הולך כמו טווס".