במשרדי המערכת של אתר כלשהו, שלא נזכיר את שמו אבל נגיד שזה מתחרז קצת עם "עד כה", נערכו צילומי חג המולד המסורתיים. ציבור העובדים, כולם יהודים בדרגות שונות של חילוניות, עטו על עצמם מלבושי כריסמס בדרגות שונות של נצנוץ, התיישבו על ספה, חייכו ואז גם העלו לעשרות חשבונות האינסטגרם שלהם ותייגו את כל הקולגות. אוקיי, עליתם עלינו, זה קרה כאן ב-mako - אבל לא רק.
כשם שהנסיעה לאירועי "החג של החגים" בחיפה הפכה למסורת מורטת עצבים אך בלתי נמנעת גם למי שלא חוגג את הרמאדן או את חג המולד מטעמים דתיים, הסוודרים המכוערים של חג המולד אומצו בחום מאחינו (המדומיינים) בארצות הברית ונהיו דבר ישראלי מובהק. וכך גם קשתות השיער עטויות קרני האיילים, רכישת מנורות צבעוניות ואירוח חברים לסעודות ששואבות השראה מארוחות החג שראינו בסרטים ובסדרות מחו"ל. קמפיינים של רשתות שיווק ומותגי פארם הבינו את זה גם הם, ופונים עכשיו ללקוחות הישראליים לחלוטין שלהם בהצעות, שפה ודימויים שמזכירים את חג הנובי גוד.
יונתן דובוב, יושב ראש צעירי הבית היהודי, ארגון שלא ידענו שקיים ועכשיו לא נוכל לעשות דבר מלבד לרפרש את המייל עד שנקבל חזרה אישור שהתקבלנו אליו, פרסם היום טור דעה ב"ישראל היום", וקרא בו לשלב את הנובי גוד בלוח השנה - גם אם לא באופן רשמי, כי בכל זאת, מי בישראל יעז באמת להעלות הצעה כזו בכנסת ועוד לקוות שתעבור באמת. "בעידן של זהויות מרובות מגלים (את הנובי גוד) מחדש", כתב דובוב בצעד שבאמת לא ציפינו לו מפעיל הבית היהודי, "ומסתבר שאפשר לחגוג גם את חנוכה וגם את נובי גוד, בדיוק כשם שחוגגים פה את הסיגד האתיופי, חג ההודיה האמריקני והמימונה המרוקאית. כולם הפכו לחגים כלל־ישראליים, ובצדק. אולי לא כל המנהגים מתאימים (כמו היולקה - עץ האשוח), אבל רוחו של נובי גוד צריכה לקבל את המקום הראוי לה".
ושווה להתעכב על האינקלוסיביות הבררנית הזו. או במונחים שלא נשמעים כאילו באו משיעור ביולוגיה בגיהנום, בואו נדבר שניה על איך ולמה הפכו המימונה, הנובי גוד והכריסמס לחגים כלל-ישראליים: כי הם מרימים. כי כיף בהם. ולא שלא כיף בחגים היהודיים המיינסטרימיים, אבל הם תמיד מלווים באיזו תחושת אשם נוראית. החגים היהודיים המסורתיים הם כל כך בלתי נמנעים, וכרוכים בכל כך הרבה מאמץ רגשי (מפגשים משפחתיים כפויים, מישהו? לא? לא תודה? אוקיי) - שההנאה בהם קצת מעוקרת. לחגים הסקסיים והחדשים יחסית האלה - "חדשים" רק במובן הישראלי הצר, כן? - אין עדיין את המטען הזה, והם נתפסים כפאן טהור. המימונה היא מקרה בוחן מעולה בהקשר הזה, בדיוק משום שהיא הוותיקה מהחגים "החדשים".
המימונה נחגגת בצורה זו או אחרת כבר מאות שנים בקרב אוכלוסיה מסוימת, אבל ב-30 השנים האחרונות הפכה לכלי שיווקי מעולה בקרב פוליטיקאים שרוצים להיראות עממיים יותר, וברגע שהשמש שוקעת ביום האחרון של פסח ממהרים ללטף איזה סיגר ולנגוס בשקיקה מופלטה בסירופ. תשאלו אותם על מנהגי החג ושורשיו - ולא בטוח שתקבלו תשובה. תשאלו אותם על מקור השם 'מימונה' - ותזכו בגמגום. החברים שלכם, אולי גם אתם, לאו דווקא מכירים את החג אינסייד אאוט. הוא לא מקביל במעמדו לפסח ולחנוכה, שהם חלק אינטגרלי גם ממערכת החינוך ואוי לילד הישראלי - ולא משנה מאיזו עדה או דת - שלא יכיר אותם. המימונה כרגע היא עדיין חג צבעוני ושמח כי הוא צבעוני ושמח. הוא קרוב להיות מובן מאליו, אבל עוד לא לגמרי שם - ונראה שהנובי גוד יעשה מהלך דומה, וילך ויתקעקע בזהות הישראלית המודרנית בתקופה הקרובה. הסיגד אפילו עוד לא שם, אם כי תנו לו זמן וזה כנראה יקרה. על חג ההודיה שדובוב ציין אין בכלל מה להרחיב את הדיבור - זה לא זה.
המבט החוצה (ושוב - מדובר בהחוצה רק מנקודת המבט הישראלית-היהודית-שהוריה-נולדו-בארץ-ולא-כזה-הקפידו-להנחיל-להם-מנהגי-עבר) מובן. אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כעל אזרחי העולם, אבל לא באמת מעניין אותנו לחקור לעומק תרבות מסוימת. אנחנו רוצים את המופלטה והיולקה משום שאלו סמלים נגישים, לא מסובכים ובעיקר מהנים. איזה כיף זה לחגוג את כריסמס - נצנצים, עוגיות, דברים. העובדה שעבור מאות מיליוני נוצרים זהו יום קדוש שחוגג את לידת המשיח... נו, זה כבר פחות מתאים לנו. ראיתם מה קרה לקורל סימנוביץ', שגם ככה נחשדת בחטא הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת בישראל בת זמננו - התבוללות. אנחנו לא רוצים, חלילה, את המהות הדתית של חג המולד, יש לנו משיחים משלנו, תודה רבה. אבל המסחריות בה מנגישים לנו את החגים הזרים, והעובדה שהם מגיעים אלינו כשהם חסרים לחלוטין את האלמנטים הדתיים שלהם הופכים אותם לתחביב נחמד. למשהו כיפי שאפשר לעשות עם חברים וקולגות. לחג מבחינת ההשקעה, ההגזמה והפורח בו אנחנו מציינים גם את פסח וחנוכה, אבל בלי כל הטרחה הזו של, יו נואו, תוכן.