אם ציר הזמן היה תוכנית ריאליטי, ובסופו שלושה מנטורים שיושבים ומעניקים ציונים לשנים, תשע"ד היתה נינט. יותר טוב - היא היתה נטע ברזילי. היא היתה מה שאולי שמעת בעבר, אבל אף פעם לא שמעת אותו ככה. היא היתה מגיעה למיקרופון, וכבר מהתו הראשון היה ברור לך, למנטורים ולה שזה זה. תשע"ד, השנה העברית שהשתרעה מתחילת ספטמבר 2013 ועד סוף אותו החודש ב-2014 היתה כוכב שביט שהבזיק והאיר ואולי גם שרף את כל מה שנקרה בדרכו.

במהלך 385 ימיה, קרו בתשע"ד דברים שהיו יכולים לפרנס גם שלוש וארבע שנות יצירה בישראל, ועם זאת, הם רוכזו יחד, כמעט ברצף, במהלך שנה עברית אחת שהיא לא פחות משנת העשור. כאילו, ה-שנה של העשור כולו. כי לא רק שקרו בה המון דברים, אלא שבדיעבד אפשר לאבחן בה סט שלם של מגמות רוחב שהתרגשו והתרחשו בבידור הישראלי מתש"ע ועד סוף תשע"ט.

קודם כל, זאת פשוט היתה השנה הכי מעניינת בעולם, וזה ניכר ברגעיה הראשונים. כבר בחשוון (אוקטובר, למניינם) הלך לעולמו הרב עובדיה יוסף, ומסע הלווייתו היה לאירוע רב משתתפים שסוקר בתקשורת בנימות שבין פליאה ואימה. אף אחד לא ערער על הפופולריות של הרב יוסף, אבל משהו בנחיל האנושי שצולם בדיווחי החדשות כאילו הרתיע את השדרנים והפרשנים הפוליטיים, שלא הבינו למה, בעצם, אנשים יוצאים לרחובות. על מה ולשם מה הם - איזה "הם" כזה ששמו וצורתו לא היו נעימים להגייה - צועדים לירושלים כדי לעבור על פני ארון הקבורה, למה חשוב להם להשתתף באירוע. היתה הבנה מעט מאוחרת של סדרי גודלו של האירוע, והתעקשות למתג אותו כ"לוויה הגדולה ביותר בתולדות ישראל" כאילו בלי הטייטל הזה אין צידוק לסיקור התקשורתי שלה.

העיסוק הנוקדני במספר האנשים שפקדו את מסע הלוויה (המשטרה טענה תחילה שהיו 800,000 משתתפים, הערכות מאוחרות יותר גורסות ש-450,000 וישנה גם סברה אודות 273,000 אלף צועדים. בש"ס, אגב, קראו לזה "צעדת המיליון") הנכיח איזה אי נחת ציבורי, ואיזה נתק בין התקשורת לבין מושאי הסיקור שלה. ידענו יפה מאוד איך מדברים בכובד ראש על שחקן מכובד כמו אסי דיין או האייקון המוזיקלי אריק אינשטיין, אבל מה אומרים על מי שאיננו מז'אנר ה"למד בכדורי, ביקר לראשונה בשוק התקווה כחלק ממסע בחירות"? ואגב כן, גם אסי דיין ואריק אינשטיין הלכו לעולמם בתשע"ד, ואת הלוויות שלהם היה קל בהרבה לסקר.

מזרחים בפריים טיים, נשים בקולנוע

לאורך העשור האחרון, התרבות הישראלית נמשכה לשני כיוונים משלימים ומנוגדים. זה היה העשור התרבותי שבו ישראל נעשתה מפוכחת ומוארת יותר משהיתה אי פעם. המחאה החברתית של קיץ 2011 גרמה לנו לחשוב על עצמנו במונחים חדשים - הנה, היינו חלק מהדיבור העולמי. היינו נאורים ומעודכנים, ולאורך העשור הזה למדנו לשלב מילים כמו "ייצוג", "נראות" ו"תיקון" בשיחות היומיום שלנו. הפנמנו את העוול שנעשה באופן די שיטתי לפלחים רבים באוכלוסיה, והבנו שהדבר הנכון לעשות הוא לכפר על העוולות האלה, או לפחות להעמיד פנים שזה מה שאנחנו רוצים לעשות.

זה נשמע מאוד אקטיביסטי, אבל אפשר להבחין בזה גם בחילופי הדורות התרבותיים שהתרחשו בעשור הזה בכלל, ובתשע"ד בפרט. תשע"ד היתה, למשל, השנה שבה נפרדנו מ"רמזור" אבל התחדשנו ב"זגורי אימפריה"; המרנו את הסדרה שאבחנה בצורה הכי מדויקת את תוגתו של הגבר האשכנזי והאמיד ומשפחתו הניג'סית ממרכז הארץ, וקיבלנו במקומה את זעמו הכבוש של הגבר המזרחי ומשפחתו הניג'סית לא פחות מהפריפריה. דיונים על טיולים עם הכלבה בפארק הוחלפו בדיונים על זכותו (או חוסר זכותו) של אזרח ישראלי להתעלם מהצפירה ביום השואה. מי שבכל זאת חסרו לו אשכנזים עם בעיות זעירות יכלו ליהנות בתשע"ד מהעונה הראשונה של "איש חשוב מאוד", ומי ש"זגורי" לא מספיק הצחיקה אותו יכול היה לשאוג בצחוק מול "הפרלמנט", שהיתה ניסוי כמעט אנטי-סיטקומי, אבל גם הצלחה גדולה ברייטינג. וכמובן, כר פורה לעשרות ציטוטים ורפרנסים שמלווים אותנו עד היום.

גם בריאליטי אפשר היה לראות את תשע"ד כאיזה קו פרשת מים, בעיקר הודות לעונה השישית והטעונה של "האח הגדול" שהעניקה לנו בו זמנית עלילות טלנובליות משובחות במשולש דנית גרינברג-אליאב אוזן-נופר מור, ואיכשהו גם דיון חדשני (בטח בהיקף החשיפה שהוא קיבל) בפמיניזם ובהסללה של מזרחים הודות להשתתפותה של אורטל בן דיין בעונה, ודיון בטבעונות ואקולוגיה הודות להשתתפותה וזכייתה של טל גלבוע בעונה. לא שלא ידענו קודם מהי טבעונות או שיש חוסר שוויון מערכתי בין גברים ונשים. גם ידענו יפה מאוד מהם מזרחים ואיפה הם מסתתרים (תשובה: מחוץ לפריים-טיים), אבל היינו צריכים איזה פוש, איזה מוצר תרבותי אחד שינגיש לנו את הסוגיות האלה ויקל עלינו לעכל אותם. איזו פצצת רייטינג שתהפוך אותם מסוגיות שמפרנסות סמינרים לסוגיות שמפרנסות שיחות משפחתיות בשישי בערב.

ואם הטלוויזיה הלכה ונהייתה woke, מה נגיד על הקולנוע הישראלי בתשע"ד? קודם כל נגיד שזו היתה אחת השנים הטובות ביותר שלו. כאילו, אי פעם. אחר כך נגיד שקשה להיזכר בשנתון קולנועי נוסף שהתעסק במגוון רחב כל כך של נושאים חברתיים.

זו היתה השנה שבה "אפס ביחסי אנוש" לקח מיקס של נושאים שהקולנוע הישראלי לא מת עליהם - נשים, חיילים לא קרביים, קומדיה - והפך אותו להצלחה ענקית. זו השנה בה "גט - המשפט של ויויאן אמסלם" שידר לעולם את הנעשה באחד החדרים הכי ישראליים והכי מצמיתים שאפשר להעלות על הדעת: בית דין רבני שאמור להכריע אם לאישה יש בכלל את הזכות להתגרש מבן זוגה. זו היתה השנה שבה "את לי לילה" עימת את צופיו עם הקשיים הרגשיים, הלוגיסטיים והכלכליים שהחברה מערימה על מי שמטפל בבעלי צרכים מיוחדים והשנה שבה "מיתה טובה" הישיר מבט אל תוך מקום לא סקסי בעליל (בית אבות), והפך את דייריו לרוקסטארים. וזה עוד לפני שציינו את הקולנועניות שמשלו לרגע בכיפה - רונית אלקבץ, טליה לביא, לירון בן שלוש - ואת השחקניות שפרצו באותה שנה והפכו לפנים של הקולנוע המקומי מאז: שירה האס ("פרינסס"), שני קליין, נלי תגר (שתיהן ב"אפס ביחסי אנוש") ונעמי לבוב ("יונה").

השמרנות הרימה ראשה ונינט התחתנה

אל מול תצוגת הכוח הנאורה הזו, מבאס אך בלתי נמנע לציין שזו היתה גם חתיכת שנה שמרנית וריאקציונרית בישראל, והתרבות שיקפה את זה יפה-יפה. בנובמבר 2013 (כסלו התשע"ד) פורסם שאייל גולן הוא הזמר המפורסם שנחשד בקיום יחסי מין בהסכמה עם קטינות. פרשת "משחקי חברה" - תודה למשטרה על השם הכי דוחה ומקטין שאפשר לתת לסיפור כזה - הכריחה את ישראל לשקול מחדש לא רק את יחסיה עם הזמר הלאומי, אלא גם ובעיקר את היחס שלה לנשים צעירות.

יותר מש"משחקי חברה" חשפה את המקרה היחידני שקרה בפמליה של גולן, היא שפכה אור על הקלות שבה מיניות של נשים נסחרת ומתומרנת על ידי גברים באינספור מקומות ומקרים, וחשפה את נטייתן של מערכות אכיפת החוק לסרב ולהאמין למתלוננות. אלה דברים שאנחנו ערים להם יותר היום, אבל אז זה היה לא פחות ממפץ גדול. ושעה שמפתה לקרוא את "משחקי חברה" כסיפור עלייתו ונפילתו של גולן, המקרה הזה גדול ממנו. זה חשבון הנפש שישראל היתה חייבת לנשותיה, ואם להתנסח בעדינות, נראה שהיא רחוקה מהשלמתו.

הפרקליטות לא תפתח מחדש את תיק אייל גולן  (צילום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", שידורי קשת)
אייל גולן. המקרה הזה גדול ממנו | צילום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", שידורי קשת

אגב זמרים לאומיים, סיפור רכילותי נוסף (וקל בהרבה להתמודדות) מאותה השנה הוא החתונה של נינט טייב. בתשע"ג המעאפנה, הפרידה של טייב ויהודה לוי טלטלה אלפי נפשות ברחבי הארץ. ספרנו ואנחנו יודעים. שנה לאחר מכן, טייב כבר עמדה מתחת לחופה בשמלה שכיסתה 307% מגופה, כשהיא - אז עוד לא ידענו - בחודשים הראשונים להריונה. במובן התקשורתי, החתונה של נינט ויוסי מזרחי היתה יותר מהצהרת אהבה בין שני מוזיקאים מדובללי שיער, היא היתה ההתקבלות המחודשת של הילדה הרעה הכי מפורסמת בארץ לחיק המיינסטרים. המקרה של גולן הוכיח שזה די חרא להיות נערה בישראל והמקרה של טייב, לאלף אלפי הבדלות, הוכיח שגם לחצות את גיל 25 זה לא פיקניק. כלומר, התרבות הישראלית עדיין שפטה (ושופטת) את מפורסמותיה ומסמנת אותן כחוטאות ברגע שהן מעזות לפרק מסגרת מונוגמית, וכשזה קורה - מוטב שיפצו אותנו תוך שנה מיום ביצוע העסקה.

מתנות קטנות ומלחמות גדולות 

אבל דבר לא מדגים את כוח המשיכה שיש לבייסיקיות התרבותית בישראל טוב יותר מהפופ המקומי בתשע"ד, בדגש על שניים מהלהיטים הכל גדולים באותה שנה: "ילד של אבא" של מוקי ו"מתנות קטנות" של רמי קלינשטיין. "ילד של אבא" (מקום ראשון במצעד השנתי של גלגלצ, מקום שלישי במצעד של רשת ג') הוא המנון הטרו-נורמטיבי עם מילים שנשמעות כמו פוסט מעצים וארוך מדי באינסטגרם. זהו שיר שבע רצון וסופר-מידבק על אב ששולח את בנו לעבר העתיד בלי באמת ללמד אותו דבר, והוא הושמע לעתים קרובות כל כך בתחנות הרדיו עד שהפך לבדיחה. למם. לפארודיה על להיט ישראלי.

"מתנות קטנות" (מקום שלישי במצעד של גלצגלצ, היעדרות מחפירה מהמצעד של רשת ג') הוא בכלל שואו שלם של ישראליאנה. זה שיר שכולו מראי מקום תמימים לכאורה (קריאת עיתון על המרפסת בערב שישי, למשל), שטומנים בחובם אזהרה. אלה - המאפיינים היהודיים, הציוניים, הגבריים והלאומניים האלה הם המתנות, וכל מה שנמצא מחוץ להם איננו מתנה. כמו כן, זה גם שיר קליט בצורה מתסכלת כמעט. משהו שילדים יכולים לשיר עם הגננת, ומבוגרים יכולים לזמר עם גיטרה בחוף הים. כאילו, אם זה דבר שאנשים בוגרים היו אמורים לעשות שלא במסגרת פרסומת לאל על.

ילד של אבא: הילדים של מוקי עולים על הבמה (צילום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", קשת 12)
מוקי וילדיו. "ילד של אבא" הוא שיר שנשמע כמו פוסט מעצים יתר על המידה | צילום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", קשת 12

אין מה להתפלא על הצלחתם של השירים האלה במצעדי הפזמונים ואין מה להתפלא על כך שהם התוצרים הכי זכירים באותה שנה, עם כל הכבוד ל"תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן וחווה אלברשטיין, שהגיע איכשהו למקום הראשון במצעד השנתי של רשת ג'. המצעדים האלה נערכו בספטמבר 2014, רגע לפני סיום תשע"ד ורגע אחרי סיום צוק איתן. כן, הלכנו סחור-סחור סביב האירוע המכונן של תשע"ד, אבל אין ממנו מנוס. קיץ תשע"ד הוא קיץ של מלחמה, אובדן ושסע. הוא קיץ שהתחיל בחטיפתם ורציחתם של גיל-עד מיכאל שער, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח, המשיך בחטיפתו ורציחתו של מוחמד אבו ח'דיר וגלש לתוך מערכה ביטחונית ארוכה ומייאשת בין צה"ל וחמאס.

במשך חודשיים, שרטו שובלי עשן רקטות את שמי הארץ, מעוטף עזה עד תל אביב ובאר שבע. לפתע, מיליוני אזרחים הפכו לחיילים זעירים. הם ארזו חבילות אספקה, גייסו כספים ונסעו לתמוך בכוחות בחזית. הם ניקו את המקלטים, ונאלצו להתיידד לראשונה עם השכנים כשהבינו שלאף אחד בבניין אין מרחב מוגן בתוך הדירה. הם נבהלו ונרתעו, ופרקו את הזעם והפחד שלהם זה על זו ברחוב וברשתות החברתיות. הפסקת האש נכנסה לתוקפה ב-26 באוגוסט, ראש חודש אלול, וישראל היתה חייבת לסלוח. לא היתה ברירה. הדומיננטיות של הפופ המנומס במצעדי סוף השנה הדהדה בדיוק את מה שיכולנו לשאת באותו רגע: מסרים פשוטים של אהבה והשלמה. המכנה המשותף הנמוך והדביק ביותר שאפשר להעלות על הדעת. משיכת החבל בין החדשנות והשמרנות הוכרעה, ולו לרגע, והשמרנות ניצחה בענק. כל מה שקרה מאז (ואולי כל מה שקרה גם עד אז) הוא תנודות קטנות לכאן ולכאן. פעם לצדו האחד של החבל, ופעם לשני.

גדוד 101 בצוק איתן  (צילום: דובר צה"ל)
צוק איתן. קיץ של מלחמה, אובדן ושסע | צילום: דובר צה"ל