אני מעריך עכשיו הרבה יותר את המתנה שנקראת נירו לוי

ניר (נירו) לוי ניסה עד לאחרונה להימנע מהרשתות החברתיות, אבל לפני כשנה וחצי הבין השחקן בן ה-58 שאין מנוס, נכנע ונפל לטיקטוק. "מאסתי בלשמוע כל הזמן כמה אני לא רלוונטי יותר, כי אני לא יוצר תוכן ברשתות ואין לי עוקבים", הוא מספר. "לא משנה כמה רפיוטיישן יש לך וכמה דברים חשובים עשית, העולם השתנה. כל פישר עוקף אותך, קוטף קמפיינים ומשאיר לך עשן. אמרתי לעצמי, 'נירו, תתעורר! זהו, אני ממציא את עצמי מחדש'".

זה עבד, ובתוך ארבעה חודשים היו ללוי 30 אלף עוקבים. "הפכתי את הלימון ללימונדה, לפני יומיים העליתי סרטון שהתפוצץ עם 150 אלף צפיות", הוא אומר. "פרנסיס פורד קופולה אמר ב-1990 שביום שבו כל אחד יחזיק מצלמה ביד הוא יהיה גם הבמאי וגם השחקן, ובעצם יוכל לעשות הכל לבד. הוא ראה את הנולד".

"רמזור" הייתה כדורגל, ורציתי להביא גביע

לוי סוגר שלושה עשורים של עבודה בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון. חשוב לו מאוד להיות שחקן פעיל ועובד, במיוחד אחרי שנפצע קשה בתאונת דרכים בקיץ 2022. "אני עובד פול טיים", הוא אומר. "אני מאוד אוהב את המקצוע שלי ואני גם לא רע בו בכלל, ככה שאני חושב שזה סוג של ציווי וייעוד. אני נמצא במקצוע שבחר אותי, אני לא יכול לעשות משהו אחר".

הרקורד הטלוויזיוני שלו הולך אחורה לסדרות שהפכו לאיקוניות עוד בניינטיז, כמו "הפוך", "משחק החיים", "מיכאלה", ו"האלופה" – אבל כמובן שהתפקיד הגדול והזכור ביותר של לוי הוא חפר, "גיסנו" מ"רמזור" של אדיר מילר, ששודרה בקשת 12 (אז בערוץ 2) בשנים 2014-2008. "מה שיפה הוא שכל הסדרה הזו הייתה ארבע עונות, אבל ברחוב עדיין מדברים עליה", אומר לוי. "הקהל לא תמיד יודע לשים את האצבע על מה עובד לו, אבל עם עובדות לא מתווכחים, והעובדה היא שהרחוב מתגעגע ל'רמזור'".

מה היה שם אחרת?
"זה היה מכלול של דברים שעבדו בסינרגיה מופתית. כמו בכדורגל, כשרואים במשחק שהכל עובד, גם סדרה היא משחק קבוצתי. לעונה הרביעית התייחסתי כאל ליגת האלופות, הגעתי אליה מסופק מאוד, כי התפקיד גדל משמעותית. בפעם הראשונה אחרי שלוש עונות גם התפרנסתי בכבוד. בעונה הזו רציתי להביא את הגביע".

למרות ההצלחה, לוי לא חזר לשחק בסדרות הבאות שיצר מילר, "צומת מילר" והדרמה הקומית "ריסט" ששודרה השנה בקשת 12 – ושבה כן השתתף ליאור כלפון, הצלע השלישית של מילר ולוי מ"רמזור".

מתי בפעם האחרונה דיברת עם אדיר?
"אנחנו לא חברים על תקן של לדבר יום יומי, אנחנו חברים לעבודה ומאוד מכבדים אחד את השני. הפעם האחרונה שדיברתי איתו הייתה לפני מעל חצי שנה, היה לי רעיון למשהו והתקשרתי אליו לבדוק אופציות. זה לא הבשיל, ואז יצאה הסדרה שלו 'ריסט'".

צפית בסדרה?
"ראיתי פרק אחד, הוא היה ממש טוב ומצחיק בעיניי".

הופתעת שלא הוזמנת להשתתף?
"לא. ואין לי גם הסבר לזה, כי אני לא הכתובת לשאלה".

ליאור כלפון כן היה שם. זה עורר אצלך תחושת החמצה?
"לא. אני מפרגן, אני אוהב גם את ליאור וגם את אדיר".

ועד כמה אתה בקשר עם ליאור כלפון היום?
"אנחנו לא בקשר. אין לי הרבה חברים שחקנים".

שאלת את אדיר פעם למה אתה לא שם?
"לא".

אם מחר אדיר מתקשר ומספר לך שכתב לך תפקיד, אתה אומר מיד כן?
"כן, זה יהיה מצוין".

כשהוא נשאל אם התעשייה יודעת לשמור על השחקנים הוותיקים שלה, לוי כבר פחות סלחן: "יצא לי לעבוד עם הכי גדולים שגדלנו עליהם, וראיתי איך המערכת מתייחסת אליהם. בשורה התחתונה, אם לא תדאג לעצמך – לא יהיה לך איך לחיות. אחרי ששחקן נפטר כולם שמים עטרת על ראשו, אבל זה לא אומר שהיה לו ממה לחיות אם לא דאג לעצמו. דוגמאות לא חסר: זאב רווח, יוסף שילוח ועוד. לכולם יש פיקים, לשרוד במקצוע זה כבר משהו אחר. אולי בגלל זה אני כבר לא מתרגש מפיקים כמו פעם, וגם לא מתרגש מנפילות. למדתי להכיל את זה".

כולי ברזלים, כמו איירון מן

בכל הכבוד ל"רמזור", האירוע שהשפיע על לוי יותר מכל, שאותו הוא מכנה "הגיים-צ'יינג'ר של חיי", היה תאונת הדרכים שעבר לפני ארבע שנים. הוא רכב אז על אופנוע ברחוב נמיר בתל אביב כשטנדר שעבר באור אדום פגע בו ופצע אותו קשה; לוי פונה לאיכילוב עם פגיעה רב-מערכתית, נותח, ומצבו התייצב. לדבריו הוא עדיין מתמודד עם הפגיעה עד היום, אבל מסרב להיכנע לה. "אני ההגדרה של נס רפואי. מהרגע שהבנתי את גודל הפציעה, התכחשתי אליה בשביל להבריא".

איך הגוף שלך מרגיש היום?
"התאונה הזו זיינה אותי, אבל יש פער גדול בין מה שקורה לי ברמה הפיזית לבין מה שאני משדר. פיזית אני אדם נכה, ולפני התאונה הייתי מאה ממאה".

לוי מפשיל את המכנס הימני של המכנסיים הקצרים שהוא לובש, וחושף צלקת ענקית לאורך כל הירך שלו. "נפגע לי העורק הראשי", הוא מסביר. "יש לי ברזלים בירך, באגן. כולי ברזלים, כמו איירון מן. פעמיים בשבוע אני בפיזיותרפיה, השיקום אף פעם לא נגמר. לפני עשרה חודשים הייתה לי רגרסיה בפציעה, הייתי לגמרי משותק שוב. היום אני מבין כמה הבריאות חשובה. אנחנו כלום בלעדיה".

אבל כשצעדנו לבית הקפה היה נדמה שאתה הולך רגיל ושהכל בסדר.
"אני מושך רגל, אבל לא שמת לב כי אני שחקן טוב. אני הולך עם מודעות גבוהה מאוד. אבל זה לא משנה את העובדה שפגעו לי בכלי העבודה".

איך היה לשחקן עם גוף מרוסק?
"בהתחלה הלכתי לחזרות עם קביים כדי לראות אם המוח עובד, כי היה לי ערפל מוחי טוטאלי. אני מעדיף לא לדבר על הנפילות כי זה גורם לי ליפול נמוך יותר, ולכן אני משדר חוזק כל הזמן. יום אחד חסיד ברסלב אמר לי בצומת: 'אתה צדיק אתה, אתה מר עולם'. שאלתי, 'למה?'. הוא הצביע על הלסת שלי ואמר, 'מר עולם זה מי שמצליח להרים את השרירים האלו של החיוך'. ככה אני, מחייך גם כשכואב".

היו רגעים שפחדת שלא תחזיק מעמד שוב כשחקן, שלא תחזור לבמה?
"איזו שאלה. זו אחת הסיבות שמיהרתי לחזור עם הקביים לבמה. היום, עם כל הכאבים שיש לי, אני נוסע שעתיים בהסעה להופעה. זה המקצוע, אני מאחל לעצמי להזדקן בהסעה להופעה. ככה, עד גיל 90, בכיף".

קיבלת סיוע מהמדינה?
"זבביר המדינה עוזרת. התהליכים מולה איטיים מאוד, ואסור לשכוח שהתאונה שלי קרתה במקביל לתאונה שקרתה למדינה".

צפית בסרטונים שמתעדים את התאונה?
"לא, וזה לא מעניין אותי. אני לא מוכן להתמודד עם הטראומה. אני מתעקש להיות בריא, לחשוב בריא ולהראות בריא. בכלל, אני מעריך עכשיו הרבה יותר את המתנה שנקראת נירו לוי. שום דבר לא מובן מאליו, ותודה לאמא ואבא על הגנים המופלאים".

התאונה שינתה גם את האופי שלך?
"גם. אני יותר סבלני, יותר אוהב בני אדם. הרבה שואלים אותי מה הרגשתי כשהייתי מורדם ומונשם בטיפול נמרץ במשך שבועיים. אני עונה להם: המתים מתים, ומי שנשאר סובל. יש לי הרבה שאלות והרבה עניינים ללא תשובה בנושא הזה, אבל גם זה בסדר. לא על הכל יש תשובה".

אני שחקן שמבין עניין

בחודשים האחרונים משתתף לוי בכמה פרויקטים במקביל: הוא מצטלם לשני סרטים חדשים, ובעוד כמה שבועות יעלה בהבימה 4 המחזה "הברווז" בהשתתפותו. "הברווז" היא קומדיה שכתב וביים אופק לוי (שהשתתף לפני שלוש שנים ב"האח הגדול" – אפ"ב); במרכזה שני חיילים נאצים ואסיר יהודי, אותו מגלם לוי, שמנסה לברוח מהם תוך כדי שהוא מתעקש שהוא בכלל ברווז.

אופק לוי רק בן 25, וכבר מחזאי עטור פרסים. אבל אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע, לוי ממילא לא נבהל מהעבודה עם במאי צעיר. "נכון, יש לי מלא שעות טיסה כשחקן והמון ניסיון, אבל זה כיף לעבוד גם עם במאים צעירים ופחות מנוסים", הוא מרגיע. "קל להם איתי כי אני שחקן שמבין עניין, וברוב המקרים זה מסתדר כמו כפפה ליד".

בכל זאת, אופק צעיר ממך ביותר משלושה עשורים. איך נראות חזרות עם במאי בן 25?
"את מאמינה לי שעד שציינת את זה עכשיו בכלל לא התייחסתי לזה? נהפוך הוא, זה שילוב מנצח בעיניי. הצעירים ממציאים את עצמם כל הזמן מחדש, לעומתם אני בא עם הניסיון שלי ועם כל הרקורד העשיר. אני שמח שמישהו מביא את רוח הנעורים והאמביציה הטרייה. למדתי גם מגדולים ממני, אבל חלק מההתקדמות של בן אדם היא לא לדרוך במקום ולא לחזור אחורה – מה שאומר לעבוד גם עם צעירים, טובים ומוכשרים ממני".

עם פערי גיל כאלה אין אגו?
"אני משתדל למתן אותו ולהבין את הסיטואציה. גם כשמעירים לי אני מקבל את זה באהבה, הרי תמיד יש לי מה ללמוד".

היו רגעים שבהם אמרת לאופק שאתה היית עושה דברים אחרת?
"אני לגמרי משתף אותו אם אני חושב שמשהו צריך להיות אחרת. ליתר דיוק, אני מציע או אומר את דעתי. לפעמים היא במקום, ולפעמים דעתו קובעת. אני רואה את הגיל שלו כיתרון. יש בו משהו בועט מאוד, חדשני ואחר. לדוגמה, במחזה נכנס השיר 'חי' של עופרה חזה, רק ששרים אותו במחזה 'פריי פריי פריי' (בגרמנית: חופשי, חופשי, חופשי). זה מחזה סוריאליסטי וקומי, וגם עכשווי מאוד, למרות שהוא מתרחש במלחמת העולם השנייה. אומנם מדובר על חיילים נאצים, אבל הצופה יכול לעשות הקבלה לימינו ולראות אותם גם כחיילים בעזה. בסופו של דבר, המחזה מתעסק בשאלה 'מה זה להיות בן אדם', כשהמדים הם רק נדבך שבוחן איזה בן אדם זה עושה אותך. זה ממש בולט במחזה, כי שני החיילים הנאצים שונים באופי לגמרי אחד מהשני, למרות ששניהם לבושים באותם מדים".

זו הצגה קטנה ביחס לממדי השחקן שאתה.
"זה לא משנה. אני רעב לעבודה כל הזמן, אני לא אוהב להתבטל. התיאטרון הוא הלחם והחמאה של השחקן. זה כל כך חשוב לי, שלא מזמן שיחקתי בתרגיל של חברה שסיימה תואר שני בבימוי באוניברסיטת תל אביב. זה היה רק תרגיל והקהל היה בשוק שזה אני על הבמה, אבל מדובר בסצנה מאוד מרשימה ועשיתי את זה בכיף ומאהבה טהורה למקצוע".

ירין באה להשתעשע קצת עם החבר בארץ

לוי ידוע טיפוס סוער, וחייו האישיים היו תמיד תחת סיקור נרחב. יש לו שני ילדים מנישואיו הראשונים (בנו נפצע בטבח במסיבת הנובה, אבל לוי מבקש שלא להרחיב בנושא: "דיברתי על זה מספיק וזה עושה לי רע. הוא תותח על, הוא צעיר והוא השתקם, אבל ברור שהוא סוחב איתו משהו לכל החיים"), אבל מערכת היחסים המוכרת והזכורה ביותר שלו היא זו עם הדוגמנית קארין כהן, לה היה נשוי כמעט שנתיים.

על פי מדורי הרכילות, לאחרונה חזר לוי לאקסית שלו, ירין הבי, סטודנטית לרפואה שצעירה ממנו ב-30 שנה. השניים הכירו בבית החולים כשהיה מאושפז, ונפרדו לפני פחות משנה אחרי שלוש שנות זוגיות.

זה נכון שחזרתם?
"ירין לומדת רפואה בליטא והיא כרגע בחופשה, אז היא באה קצת להשתעשע עם החבר בארץ. אחר כך היא חוזרת ללימודים".

מה זאת אומרת? היא מתארחת אצלך?
"כן".

זה אומר שאתם ביחד?
"כל עוד ירין בארץ, היא אצלי ואנחנו ביחד".

אתה אוהב אותה?
"אני חולה עליה. היא אישה מיוחדת מאוד עם אופי מיוחד מאוד".

מה גרם לכם לתת לקשר הזדמנות נוספת?
"אני אוהב אותה. היו לי לא מעט חברות מהממות שפספסתי אותן, כי לא הייתי במקום המתאים. היום אני מעריך אישה טובה. כשאחת כזו נופלת עליך, אתה מבין כמה היא מיוחדת ונדירה".

פער הגילים ביניכם מעסיק גם אתכם, או בעיקר את הסביבה?
"רק את הסביבה, בינינו זה לא מורגש. במקרה הספציפי הזה פער הגילים לא בא לידי ביטוי בפן האינטלקטואלי, אבל אני לגמרי מבין שאהבה של גיל 28 היא לא אותה אהבה של גיל 40".

במה זה בא לידי ביטוי, היא רוצה לצאת כל ערב ולך אין כוח?
"במקרה שלנו זה הפוך. דווקא אני רוצה לצאת והיא פחות".

נשים תמיד אהבו אותי

כמו הרבה שחקנים ישראלים אחרים, בעברו הרחוק ביקש גם לוי להגשים את החלום ההוליוודי, אבל התקפל וחזר ארצה די מהר. "הייתי לוחם משוחרר, גולנצ'יק, שירתי ברצועת הביטחון בלבנון, איפה שלא מפסיקים ליפול חיילים גם היום", הוא אומר בכעס. "עברתי מחיפה לתל אביב, כולם אמרו שאני ילד יפה ואני ידעתי דבר אחד: אני רוצה להתפרסם".

לוי עשה את הדבר היחיד, אולי, שהוא יודע לעשות טוב יותר מלשחק: להכיר בנות. "נשים תמיד אהבו אותי ולכן הסתדרתי בזכותן תמיד. הכרתי סטודנטית למשחק והלכתי לראות הצגה בבית צבי. זו הייתה הבוהמה האמיתית, הבנתי שאני שייך לשם. שאלתי מה צריך לעשות כדי להתקבל, כי לא הייתה לי בגרות. למזלי, הייתי צריך להכין רק שני קטעים ושיר, וככה קיבלו אותי לבית צבי. אבל אז, שוב, הכרתי מישהי חדשה, אמריקאית, וחשבתי לעצמי: 'אם שחקן, למה לא בהוליווד?'".

וכך נחת לוי בניו יורק. "השנה הייתה 1990, וכל מי שהיה יפה ועם כריזמה, עבד. נפלתי שוב על מישהי אמריקאית וטסתי אתה להוליווד. אבל אחרי שנתיים הבנתי את הבלוף: זה בעצם אגם הניקוז של כל העולם. הבנתי שהוליווד לא בשבילי. נכון, אני דובר אנגלית מצוינת, אבל תמיד אהיה עבורם זר וסביר שאגלם מחבל או גופה. חזרתי ארצה לבית צבי, ידעתי בוודאות שאצליח בישראל, ואם ירצה הגורל – אז גם יהיה סרט ישראלי טוב שיפתח לי שערים להוליווד. זה עדיין יכול לקרות".

אתה מרגיש היום מוערך כמו שהרגשת בשיא הקריירה?
"מאוד. במיוחד מאז התאונה, אני מרגיש ברחוב מהעם את שיא ההערכה. אפילו בשיא ההצלחה של 'מיכאלה' או 'אהבה קולומביאנית' לא קיבלתי כזו הערכה ברחוב, אבל ידעתי בתוכי שדורות שלמים גדלים על זה".

כשאתה מסתכל קדימה, מה עדיין לא עשית ואתה מרגיש שחייב לקרות?
"מלא דברים, נגיד סרט בהוליווד. תמיד אמרתי שבגלל שסרט בהוליווד זה תשלום בדולרים, כשזה יקרה אני אקנה לי בית יפה מול הים בבית ינאי".

צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בר פרידמן | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי