המחשבה הכי כואבת שמלווה אותי היא אם אבא לחץ על ההדק, והתחרט בלי שהייתה לו דרך חזרה

תת-ניצב אפרים ברכה נמצא מת ברכבו ב-5 ביולי 2015. מי שהיה ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה – האיש שחקר בין השאר את אהוד אולמרט, את השרים גונן שגב ואברהם הירשזון ואת רצח רבין – שם קץ לחייו בירייה בלבו לא הרחק מביתו שבמודיעין.

ב-2012 דיווח ברכה למפקדיו כי הרב יאשיהו פינטו, ראש מוסדות "שובה ישראל", הציע לו שוחד בתמורה למידע על חקירה בעניינו. ברכה הכיר אישית את פינטו ונהג לבקש את ברכותיו, אבל מול הצעת השוחד פעל כמצופה מאיש משטרה: הוא ואשתו איילה תיעדו העברה של כ-100 אלף פרנקים שווייצריים במזומן מרעייתו של פינטו לאיילה, מה שהוביל להרשעתו של פינטו בשוחד ובשיבוש הליכי משפט.

בהתנהלותו של ברכה לא התגלה כל דופי, אבל מיום חשיפת הפרשה הוא החל לסבול מהצקות בלתי פוסקות, שיוחסו למקורבי הרב. לאחר שלוש שנים של הטרדות ותחושה שהוא לא מקבל גיבוי, נטל ברכה את חייו והוא בן 55. מיד לאחר מותו הודיעה פרקליטות המדינה כי פעל ללא רבב וכי לא נמצא בסיס לחשד לעבירות פליליות מצדו. משרד המשפטים הכחיש שהתקבלה החלטה לחקור אותו ושיבח את הגינותו ואת מסירותו לשלטון החוק.

בתו של ברכה, מורן (30), במקצועה מאמנת מנטלית ומטפלת ברייקי ובריברסינג (נשימה מעגלית), הוציאה השבוע לאור את ספר הביכורים שלה, "אם למחשבות שלי היה קול"; לבקשתנו היא משתפת כעת את המחשבות שלה, במילים שלה.

אבא לא השאיר מכתב. באותו בוקר ישנתי בקומה העליונה של הבית והתעוררתי מהצעקות של אמא, שקלטה שהוא לא בבית וצרחה, "אבא לא חזר, אבא לא חזר!", אחי ואני עמדנו במדרגות והחזקנו אותה, ניסינו להרגיע אותה.

התחלתי להתקשר לבתי חולים. חשבנו שאולי הוא עשה תאונה, חשבנו על כל דבר, רק לא על האפשרות שהוא התאבד. על מה שקרה נודע לנו כשניידת חנתה למטה ונציגת משטרה, מלווה בתנ"צ אבי נוימן, נכנסה לבית ואמרה שמצאו את אבא.

אני לא כועסת שהוא לא השאיר מכתב. גם בחייו הוא אמר הכל בלי להגיד, רק במבט. הוא לא היה מדבר הרבה, והמילים הבודדות שלו היו כמו חצים. אחי אורי כתב אחרי מותו את השיר "תמיד איתך", שמספר על המכתב שאבא כאילו היה משאיר, אבל אני חושבת שהוא לא באמת היה צריך להגיד או לכתוב משהו.

הרבה אנשים שאלו אותנו, "מה, לא הרגשתם?". התשובה היא שכולנו חכמים בדיעבד, אבל אף אחד לא חושב שמישהו אהוב ויקר באמת יקום ויעשה לעצמו משהו. עטפנו וחיבקנו אותו כל הזמן הזה, ניסינו כל הזמן להזכיר לו מי הוא בשבילנו וכמה העולם בחוץ רע. העובדה שהתאבד לא גרמה לי לפקפק לשנייה בידיעה שהוא לא אשם בכלום, להפך: היא רק חיזקה את מי שתמיד חשבתי שהוא.

הוא החליט להתאבד כשהרגיש שגם אנחנו עלולים להתבייש בו. כשזה איים להגיע אלינו, שם הוא נשבר. הוא היה כל כך טהור ורגיש, שאני בטוחה שהוא חשב עלינו גם בסוף שלו. לפני מותו הוא היה אומר, "כל שבוע עושים לי שבת שלום עם איזו כתבה אחרת". אבא הקדיש את כל חייו למדינה, וברגעים שהיה צריך, איש לא עמד לצדו. הרי ברור לנו שאותם אלו שלא גיבו אותו ידעו שהוא לא אשם בכלום. פשוט היה להם מה להפסיד והם פחדו שזה יגיע גם אליהם.

אבא היה כמו מת מהלך. הפגיעה בו הייתה אכזרית, הכאב היה בלתי נסבל. הוא היה האדם הכי חזק בעולם, התעסק עם העבריינים הכי גדולים, אבל שלוש שנים ראינו אותו נובל לנו מול העיניים. העלילו עליו עלילות, היו אין-ספור כתבות. המפקד שלו הציע לו לצאת לחופשה והוא לא רצה, כי הוא ידע שהוא לא עשה כלום, אבל ההכפשות לא נפסקו.

אני זוכרת שפורסמה בעיתון תמונה מההלוויה שבה אני והאחים שלי ממררים בבכי. תמיד שואלים אם אנחנו כועסים עליו, והתשובה היא לא. אנחנו לא כועסים, אנחנו בטוחים בו ומכירים אותו. אני זוכרת שישבתי במטבח וחשבתי כמה הוא סבל גם בחייו וגם במותו עד שזה קרה, כמה הוא בעצם מת כבר כשהיה בחיים.

המחשבה הכי כואבת שמלווה אותי היא אם הוא לחץ על ההדק והתחרט בלי שהייתה לו דרך חזרה. מי כמוני מבינה שחיים שלמים נחלקים לרגעים בודדים, ושום רגע בהם לא נראה כמו הקודם.

אחרי שאבא מת היו לי מחשבות אובדניות. עד היום אני לא מעכלת שהוא הלך נגד הטבע ונגד האינסטינקט ההישרדותי, ומבחינתי הוא נרצח. עשו לו רצח אופי שהביא אותו להתאבד, וכאילו לראיה, קברו אותו בבית קברות רגיל ולא בחלקת המתאבדים. אבל אחרי מה שקרה היו רגעים שאמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות חלק מהעולם הזה אם זה העולם.

הפעולות הכי קטנות, כמו לתלות כביסה, היו עבורי המטלות הכי קשות שיש. כשהייתי באחד ממצבי הרוח נכנסתי לפסיכולוגית שלי והסברתי לה שזה לא גל של מצב רוח רע, אלא זו ברירת המחדל שלי, ופשוט לפעמים אני בגל טוב. בשנים שאחרי האסון היו לי מצבי רוח קיצוניים כל כך שלא עמדתי בקצב של עצמי.

כל לילה הייתי קמה בהתקף בעתה. באחד הערבים ישנתי עם בת הזוג הראשונה שלי, התעוררתי מתוך שינה והרגשתי שאני לא נושמת. הרגשתי חנוקה, שאין לי לאן לברוח, ובכיתי את החיים שלי. זו הייתה התפרצות רגש כל כך גדולה כי בכיתי עבור העולם כולו שאיבד את אבא שלי. עוד כשהוא היה בחיים הייתי קוראת לו מלאך.

אומרים שאבא היה החוקר מספר אחת בארץ. שעבריינים כבדים היו מבקשים להיחקר רק אצלו, ואני חושבת שזה כי הוא פשוט ראה אותם. לפני כל דבר, אבא שלי ראה אנשים כבני אדם. וככה הוא הצליח להגיע אליהם ולגייס עדי מדינה.

אבא היה מנהיג. היו לו עיניים טובות, רק רצית שהוא יסתכל עלייך, והוא מצדו היה מסתכל ורואה מולו נשמה טהורה. תמיד הוא היה שואל, גם אנשים שהוא לא הכיר, "מה שלומך" או "איך המשפחה" או "איך אשתך". אנשים קינאו בו, בטוהר שלו, רצו להיות כמוהו. המחמאה הכי גדולה עבורי היא שאומרים לי שאני דומה לו, יש בינינו קווי דמיון גם באופי. אומנם הוא היה מופנם ואני מוחצנת, אבל בזכותו אני מצליחה לראות את הטוב בכל בן אדם. זו התורה שלי.

אני והאחים שלי גדלנו על ערכים של נתינה בסתר וראיית החלש. אחרי מותו של אבא גילינו מלא דברים שהוא עשה בסתר: הייתה ברחוב שלנו אישה מבוגרת, חולת סוכרת, שבכל ראש חודש הוא היה שם אצלה מעטפה עם כסף לטיפולים ולתרופות. פעם היא הסתקרנה ושאלה את השכנים, והם ענו לה שזה נשמע כמו אפרים. יום אחד, כשהוא יצא לקניות, היא חיכתה לו בחניה ואמרה לו שהיא יודעת שזה הוא. הוא הסתכל עליה, חייך את החיוך שהיה שייך רק לו, ואמר לה שבת שלום. בטח הוא גם הוסיף "כל טוב", זה היה ביטוי הסיום שלו לכל שיח. עד היום כשאנשים אומרים לי "כל טוב" אני יודעת שזה סימן מאבא.

חייתי בבועה שאבא טיפח, ואז האדמה נשמטה תחת רגליי והרגשתי שבמותו ניצח הרע את הטוב. אני זוכרת שהסתכלתי על ארון הבגדים וחשבתי, 'איך אני מתלבשת עכשיו ויוצאת מפה ולא חוזרת?'. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי מחשבה אובדנית. ידעתי מה זה להיות שפויה, ובאותו רגע הבנתי שעכשיו אני לא.

בבוקר התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאני צריכה עזרה, ביקשתי ממנה לאשפז אותי. היא לקחה אותי לבית מאזן, חלופת אשפוז נפשי בקהילה. הייתי שם שבועיים ואבחנו אותי עם דיכאון. כל החיים הייתי נגד תרופות, אבל בתקופה הזו לקחתי תרופות נגד דיכאון, ובסוף יצאתי ממנו. שם גם הבינו שאני מתמודדת עם טרשת נפוצה, מחלה שפוגעת בהולכה החשמלית של העצבים, מה שגורם לשיתוק באזורים שונים בגוף. הרפואה עדיין לא מצאה פתרון למחלה, אבל אני נוטלת תרופות שמאטות ומפחיתות את קצב התפתחותה. זה לא פוגש אותי ביום-יום, וברוך השם, אני מאמינה מאוד בתודעת בריאות.

תמיד הייתי טום בוי, אבל גם הנסיכה של הבית. בכל זאת, בת זקונים אחרי שלושה בנים. אבא תמיד נתן לי כל מה שרציתי.

יום אחד הייתי בלונה פארק עם בן הזוג הראשון שהיה לי, והלכנו לדוכני ההגרלות. הייתה שם בובת נחש ענקית שרציתי ולא הצלחתי לזכות בה, אז אמרתי לחבר שלי כמו ילדה קטנה, "אני מתקשרת לאבא". אבא תמיד ענה לי לטלפון, לא משנה כמה הוא היה עסוק, והשאלה הראשונה שלו הייתה תמיד: "מורני, את צריכה משהו?". סיפרתי לו על בובת הנחש וכמה אני רוצה אותה ולא מצליחה לזכות, והוא מיד העביר לי כסף לקנות אותה. בחיים לא שמעתי ממנו את המילה "לא". כל חלום שהיה לי הוא הגשים, כל דבר שרציתי הוא נתן לי.

הייתי בת 20 כשהוא התאבד. אני לא זוכרת כמעט כלום מאותה תקופה, כי מרוב כאב לא הצלחתי לראות כלום. אני גם לא זוכרת מי היה בהלוויה ובשבעה. חברה טובה שהייתה שם לצדי נשארה לספר: אם היינו רואות במודיעין מישהו שאמר לנו שלום, היא הייתה מעדכנת אותי אם היה בשבעה או לא.

אחרי שנים של מערכת יחסים עם גבר, התאהבתי בבחורה בשנה שאבא נפטר. לא ממש הרגשתי שיצאתי מהארון, כי זה לא שהסתרתי את זה, פשוט התאהבתי. אבל אני חושבת שאם הוא היה בחיים, ככל הנראה הראש שלי לא היה נפתח לכיוון הזה.

לא משנה מה עשיתי בחיים, תמיד היו לי גב ותמיכה מהמשפחה. הלוואי על כל להט"ב אמא כמו שלי: זה היה תהליך, כמו כל דבר, אבל היא קיבלה אותי כמו שאני. איך אבא היה מגיב? כשהוא היה בחיים היו לנו צחוקים במשפחה, בכל יום שישי הייתי שואלת אותו דברים כמו, "אם הייתי עושה קעקוע?", "אם הייתי מתאהבת באישה?", סתם לשגע אותו. הוא תמיד היה עונה באותה הסבלנות: "מורני, אנחנו נותנים לכם את הכלים ואתם תעשו מה שאתם רוצים".

הכתיבה היא מתנה שאבא השאיר לי. גיליתי אותה דרך ההספד שכתבתי לו, ומאז היא גם דרך הריפוי שלי.

שאלו אותי אם אני רוצה לכתוב ולומר משהו בלוויה, ואני עניתי משומקום ובביטחון מלא "כן", למרות שלא ממש ידעתי לכתוב. אבל כן ידעתי שרק אני אוכל להעביר מי אבא היה באמת. אז נכנסתי לחדר וכתבתי שלושה עמודים ברצף, הצלחתי לנסח במילים את העובדה שהחיים לקחו ממני את הדבר הכי גדול, את האטמוספרה שחייתי בתוכה. אבא היה כוח המשיכה, ומרגע שהוא הלך הרגשתי כמו בתוך בועה מפוזרת בעולם שאין בו קרקע.

השבוע השקתי את "אם למחשבות שלי היה קול". אבא לא היה, אבל אני בכלל לא בטוחה שאם הוא היה כאן, הייתי כותבת את הספר. כמובן, הספר מוקדש בראש ובראשונה לו, כי הכל בעצם נגמר והתחיל כשהוא נפטר. גדלתי על המשפט "ואהבת לרעך כמוך", ובהשראתו כתבתי את המשפט "אדם לאדם מראה", שהוא המסר העיקרי בחיים שלי.

אנשים פוגשים את עצמם דרך המשפטים שאני כותבת, ומצליחים לעשות סדר ברגשות שלהם. כבר שנים אני משתפת את העוקבים שלי בכתובים ובמשפטי תובנות, וחושפת לגמרי את כל קשת הרגשות של רכבת ההרים הזאת שנקראת מורן ברכה. אנשים כותבים לי דברים כמו, "לא הבנתי את עצמי עד שראיתי את המשפט הזה". אני מניחה שמרגיע אותם לדעת שיש עוד מישהו שמרגיש ככה ושיש צורה אחרת למחשבות שלהם.

אני נמצאת כרגע בעולמות הטיפול, אבל השנה הבנתי שהייעוד האמיתי שלי הוא להיות על במות, לשחק, להנחות וליצור תוכן. הבנתי שיש בי המון צדדים, הבולט שבהם הוא שאני אדם לא צפוי – אפילו לא לעצמו. "אני לא הכי חזקה בעולם", כתבתי בספר, "אבל אני הכי חזקה שהייתי".

המוות של אבא ריסק אותי, גרם לי לרצות לברוח. טיילתי בהודו, בסרי לנקה, במרכז אמריקה. כל מה שרציתי היה לא להיות פה. אז הייתי עובדת ממש קשה, חוסכת כסף וקונה את הכרטיס ליעד הבא.

היום אני במקום אחר וגם אנחנו במשפחה כבר לא מתעסקים בזה יותר, כי יש מספיק כאב בחיים. מי שיש לו חלק במותו אחרי שלוש שנים של הטרדות – יודע את זה עד היום. אני מצדי רק לא מצליחה להבין איך כל כך הרבה אנשים עדיין מנשקים לרב פינטו את הידיים. לא ברור לי איך רב מתנהג כאילו הוא אלוהים.

מאז שהייתי ילדה היו לי חלומות שלא העזתי לדבר עליהם, ולפני כמה שנים היה לי על אבא חלום מטורף שלא יכולתי להירגע ממנו חודש. בחלום החייתי אותו, אני ממש זוכרת בצורה מוחשית את ההתנגדות של הלב שלו. פתאום הוא קם בחצי גוף, אמר לי "תודה" ונשכב שוב. כשהתעוררתי מהחלום התקשרתי לאמא והיא אמרה לי, "אני לא מאמינה לך, את מספרת לי ובדיוק אמרו ברדיו שבאיחוד הצלה מחפשים תרומה של דפיברילטור". ממש לפני החלום שלי היא תרמה מכשיר כזה לעילוי נשמתו ולרפואתי.

אין לי זוגיות היום. אני גרה לבד בשכונת פלורנטין בתל אביב, מתמודדת עם חרדת נטישה, ומאוד קשה לי להתמסר וללכת אחרי הלב שלי. יש משפט שכתבתי: "עם כל הכבוד ללב שלך, הנשמה שווה יותר". האדם שאבחר לחיות איתו יהיה זה שייתן לי את תחושת הביטחון השורשי שאבא נתן לי. מבחינתי העולם נשבר עם לכתו, ואני צריכה להרגיש בטוחה עם מישהו כמו שהרגשתי כשהוא היה פה.

נולדתי לבית דתי, ובכל יום שישי מאז שאבא נפטר יש לי תמונה בראש: אבא מקדש, מגיע לפיוט "אשת חיל", ואז שם יד על הראש של אמא. זו התמונה הכי שלמה שיש לי בראש מכל החיים, הכבוד שהוא היה נותן לה היה של מלכות, וזה הבית שאני בעזרת השם רוצה לבנות.

אני רוצה שהמילים שלי יקבלו חשיפה, ושאנשים יהיו טובים כמו שאבא היה. לצערי לא כולם קמים בבוקר ושואלים "איך אני עושה את העולם טוב יותר?", אבל אבא שלי היה כזה, ואני ממשיכה את המורשת שלו. הוא בטוח היה גאה בי ובספר בטירוף, כי לא משנה מה הייתי עושה, הוא היה מתגאה ומשוויץ בי. וכמו שכתבתי בספר, "התחלה יכולה להיות בכל מקום שבו את נגמרת".

הביאה לפרסום: אירית פלג ברנבליט