ב-2014 המריאה הטיסה המסחרית 17MH מאמסטרדם לקואלה לומפור והתרסקה במזרח אוקראינה, סמוך לגבול עם רוסיה. 298 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו במטוס נספו בהתרסקות. מהר מאוד התברר שלא היה מדובר בטעות אנוש: המטוס יורט בידי כוחות הגנה אווירית של צבא רוסיה, שככל הנראה חשבו שמדובר במטוס קרב אוקראיני. רק חמש שנים לאחר האירוע, ב-2019, נפתח המשפט בהאג, וב-2022 הורשעו ברצח ארבעה מעורבים ביירוט המטוס - אבל מסתמן שהם לא יוסגרו לשום מקום בזמן הקרוב.

"פרפרים מברזל", שמוקרן בפסטיבל דוקאביב, סוקר את הפרשה ברמת המאקרו: המסמכים, הפרוטוקולים, ההקלטות, הצילומים מהטלפון הנייד של האזרחים שהיו עדים להתרסקות וכלי התקשורת הרוסיים שניסו למצוא כל הסבר קונספירטיבי אחר להתרסקות - מרשלנות של חברת התעופה ועד לפלישת חייזרים.

אבל הבמאי האוקראיני, רומן ליובי, לא מסתפק רק בחומרים האלה. בין כל אותם קטעים חוצצים גם סיקוונסים בשחור ולבן של מחול אומנותי, צילומים מיקרוסקופיים וקטעי אנימציה. "אני חושב על הקטעים האלה כעל אילוסטרציות אומנותיות שיש בספרים בין הפרקים התיעודיים", אומר ליובי בשיחה ל-mako. "זה אמור למלא את הפערים בקו העלילה ולהוסיף רובד אישי לסיפור שאין לו דמות ראשית".

מתוך "פרפרים מברזל"

אין בסרט הזה דמות ראשית – למעשה, אין כאן דמויות בכלל. למה בעצם?
"במי אני אבחר להתמקד? מתוך 298 אנשים, במי אבחר? למה שאתמקד באדם אחד ולא באחר? לא ראיתי סיבה לבחור מישהו ספציפי גם כשסיפרתי על העובדה שהיו שהייתה במטוס קבוצת חוקרים בדרכה לכנס שמוקדש למלחמה באיידס. אם אני מתמקד באדם אחד, נשאלת השאלה למה הוא חשוב יותר משאר הנוסעים. אם הייתי מדבר על ארבעת האנשים שעמדו למשפט, זה מתעלם מכל האחרים שהיו מעורבים בפשע הזה. לא רק ארבעת האנשים שנשפטו עשו את זה".

אז הרגשתם שהבחירה בדמות ספציפית תהיה לא מוסרית?
"הרגשתי שזה יהיה לא נכון מצדי. במאי אחר היה מתייחס לסיפור הזה בצורה אחרת לגמרי, ואולי מספר אותו מנקודת המבט של נוסע ספציפי אחד. מבחינתי, זאת הייתה הדרך היחידה לספר את הסיפור הזה".

הטרגדיה של טיסה 17MH היא עוד חלק מהסכסוך המתמשך בין רוסיה לאוקראינה. מה שהתחיל בסיפוח חצי האי קרים (חודשים ספורים לפני יירוט מטוס הנוסעים האזרחי) הפך בשנה שעברה לפלישה רוסית ומלחמה שמדממת עד היום. "זהו פשע המלחמה הכי בין-לאומי שנעשה במסגרת מלחמת רוסיה-אוקראינה", אומר ליובי כשהוא נשאל מה משך אותו לסיפור הזה. "רציתי לספר את הסיפור הזה כי אני אזרח אוקראינה. זה קרה במדינה שלי, וזה חלק מכל מה שקורה בה עד היום. אני רואה שמטוס נוסעים יורט ואף אחד לא נושא באחריות לפשע; ואם אין לפשע השלכות, זה יקרה שוב. יצרתי את הסרט הזה כי אני אקטיביסט".

"ראיתי המון חומרים שונים שמוכיחים איך התרבות הצבאית שזורה בתרבות הרוסית באופן כללי"

איך זה להיות אומן בקייב בימינו?
"אני נוסע המון. מראה את סרטיי במדינות שונות וחוזר הביתה בכל פעם. אין בזה דיסוננס; רוב האומנים עובדים מעבר לגבול וחוזרים הביתה וזה הדבר הנכון לעשות. החיים שלי השתנו ממש אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה. הם השתנו לאורך שמונה שנות המלחמה, שהחלה ב-2014. כולנו הושפענו ממנה. מצבי נהדר בהשוואה לאחרים. רק היום נודע לי שחבר שלנו, ששירת בצבא, נהרג במהלך פעילות מבצעית. שמו היה וולודימיר צ'ורני. הוא היה צייר, הוא עבד בארט בהפקות שונות, ביניהן הסרט שלנו".

הפלישה הרוסית תפסה את ליובי כשהוא עובד באנגליה. "הייתי בלונדון, עבדתי על מופע תיאטרון. לאשתי ובתי היו כרטיסי טיסה מקייב ללונדון ביום שבו החלה הפלישה. באותו הרגע בוטלו כל הטיסות ונסגר המרחב האווירי. אני הייתי בדרך הביתה כדי לקחת אותן מהעיר המכותרת אירפין, שם חיים ההורים שלי. חזרתי ובעזרת חבר, חילצנו את אשתי ובתי. הן הגיעו ללונדון ושהו שם במשך שנה. בזמן הזה התנדבתי לגדודי סיור. בגלל שאני בן המקום, הכרתי מעברים נסתרים דרך היערות, אז סיירתי עם הכוחות ביער ובפרוורי אירפין".

"פרפרים מברזל" לא מספר רק על היירוט של מטוס נוסעים המלא באנשים חפים מפשע; לרגעים נדמה שהסרט מספר סיפור גדול מזה. עם התמקדות בצעצועים הצבאיים במיוחד שנמכרים לילדי רוסיה ובתגובות התמוהות של התקשורת הרוסית, סיפורה של הטיסה ההיא נשזר בסיפורה של חברה שמלמדת את צעיריה כמה יפה היא המלחמה. "ראיתי המון חומרים שונים שמוכיחים איך התרבות הצבאית שזורה בתרבות הרוסית באופן כללי", אומר ליובין. "במשך שנים הם מספרים סיפורים על ניצחונות מפוארים של הצבא האדום, ואני תוהה – למה הם מספרים את הבולשיט הזה לילדים צעירים? עבורם, טבעי מאוד לקיים תהלוכות צבאיות בהשתתפות ילדים שלבושים כחיילים ממלחמת העולם השנייה. זהו פולחן מלחמה".

מתוך "פרפרים מברזל" (צילום: Babylon'13)
מתוך "פרפרים מברזל" | צילום: Babylon'13

"כשהחלה הפלישה לאוקראינה מכרו צעצועים פרוותיים של טילי נ"ט, נוסף על רובי צעצוע. הרי ילדים ממילא רואים את המלחמה בכל מקום ואני באמת דאגתי שהתרבות שלנו תעבור תהליך דומה, אבל אחרי חצי שנה של לחימה נפטרנו מזה. את רובי הצעצוע החליפו בובות של כלבים".

אנשי תרבות כמו אוהד נהרין ויצירות כמו 'ואלס עם באשיר' גורמות לי, ברמה התרבותית, להזדהות עם ישראל"

כל הסרטים שלך עד היום עוסקים בפוליטיקה או במלחמה. האם תביים סרט מתוק יותר?
"ברור! הקולנוענים האוקראינים לא רוצים לעשות שום דבר שנוגע למלחמה. אנחנו עושים את זה כי אנחנו רוצים להשפיע על משהו, לשנות משהו איכשהו, אם זה אפשרי בכלל. הצלם והמפיק שלי רוצים לעשות מחזמר ואני רוצה לעשות סרט אנימציה כי יש לי ילדה בת 7".

אתה עוקב אחרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני? רואה נקודות דמיון ושוני?
"כן, אנחנו מתייחסים לישראל כאל דוגמה לעתיד שלנו. אנחנו אומרים, 'אוקיי, כנראה פשוט נחיה כמו ישראל. עם מלחמה שלא נגמרת שנצטרך לחיות לצדה ובעמדה מתגוננת'".

כשהוא נשאל עם איזה צד בסכסוך המקומי הוא מזדהה, ליובין אומר "שאלה קשה", ואחרי שניות ארוכות של המתנה הוא עונה: "אני מזדהה עם ישראל. כשעבדתי על פרויקט דוקומנטרי שסיפר על הקמת בית הספר בצלאל נדהמתי לגלות איך מדינה פשוט קמה יש מאין ובזכות כוח הרצון של כמה אנשים אמיצים. עבורי זה סוג של אגדה. אכפת לכם מהעם שלכם ומהחיילים שלכם. בנוסף, אנשי תרבות כמו אוהד נהרין ויצירות כמו 'ואלס עם באשיר' גורמות לי, ברמה התרבותית, להזדהות עם ישראל".

"מצד שני", מוסיף ליובי, "אני בקושי יודע משהו על העם הפלסטיני או על התרבות שלו. אני רק יודע שהם רוצים לשחרר את האדמה שלהם מידי ישראל. כששמעתי לראשונה על ה-DJ הפלסטינית סמאא עבד אל-האדי הבנתי שיש כאן מורכבות שאני לא מבין. הרי אם אדם כזה חי ופועל בחברה הפלסטינית, גם אצלם יכולים להיות גיוון תרבותי וגישה בריאה לחיים".

וכאזרח אוקראינה, יש בך תקווה?
"התרחשו כל כך הרבה נסים עד עכשיו. כן, אנחנו מלאים בתקווה וחוגגים את החיים מדי יום ביומו".