"ידיעות אחרונות" פרסמו בסוף השבוע אייטם בזוי, אני לא יודע אם אפשר אפילו לקרוא לזה אייטם. באותו טקסט, האשימו את לינה מחול בחתירה תחת מדינת ישראל. עם אוסף של שמועות ו"מקורות", ציירו בעיתון תמונה לפיה מחול מתנגדת לקיומה של המדינה ולא מוכנה להשתתף באף אירוע שנושא את סמליה. נטען, בלי לצטט מקור אמין, שהיא סירבה להופיע ביום העצמאות ואף אמרה שזה יום שואה בשבילה. למי אמרה? איפה אמרה? האם באמת אמרה? העיתון לא סיפק אימות להשמצות. מחול עצמה הכחישה את הדברים בצורה נחרצת.
כדי להטיל עוד קצת רפש, בטקסט אף נכתב שהיא סירבה להשתתף שאירוע בגלל שהלוגו של הארגון הוא מגן דוד. מחול התנדבה בצעירותה במגן דוד אדום, בתגובה לידיעה היא העלתה תמונה שלה נושאת את המדים בגאווה. מעבר לשמועות ולהשמצות הרבות, אני רוצה להתייחס להאשמה אחת שהוטחה במחול - שסירבה להופיע ביום העצמאות. אני לא יודע אם זה נכון או לא, אני ממש לא סומך על "התחקיר" של ידיעות, אבל גם לא היה מפתיע אותי אם הפרט הספציפי הזה נכון. לצורך העניין, זה לא באמת משנה.
נניח שלינה מחול באמת מעדיפה שלא להופיע ביום העצמאות, נניח שהיא באמת זוכרת ומכבדת את הנכבה (אני לא טוען לכאן או לכאן) - האם זה אומר שהיא חותרת תחת קיומה של מדינת ישראל? היא לא הפגינה נגד יום העצמאות, לא קראה לחרם או להפלת המשטר הציוני. היא יכולה לכבד את יום העצמאות ועדיין לבחור שלא לחגוג אותו. וכן, היא ערבייה במדינת ישראל, טבעי שיחסה למוסדות המדינה יהיה אמביוולנטי. זה לא אומר שהיא שונאת אותנו, זה אומר שלא קל להיות אישה ערבייה במדינת ישראל. אני בטוח שכולנו יכולים להבין את זה. כפי שמחול כתבה בעצמה: "אני בטוחה שתופתעו לשמוע - אני ערבייה. וכן, החיים שלי כערביה במדינת ישראל יכולים להיות מורכבים ומאתגרים ועדיין - אני לא מצטערת על כלום".
תהפכו את זה איך שתרצו, לינה מחול היא לא שונאת ישראל, היא ישראלית בדיוק כמונו, וכן, היא גם ערבייה פלסטינית. אם השילוב הזה נראה לכם פסול מעיקרו, אז יש לכם בעיה עם כמעט שני מיליון אזרחים במדינה הזאת. זה הקונפליקט שהציבור השלם שנקרא "ערביי ישראל" חיים בו, ותאמינו לי שְלהם הרבה יותר קשה להתמודד איתו. מה הפתרון למי שרוצה להשתלב בחברה הישראלית? מה אנחנו מציעים למי שרוצה להיות אזרח טוב, פעיל ויצרני? איזו אפשרות אנחנו מציעים להם? אולי זה יישמע אבסורדי, אבל הצעד הראשון לשילוב הזה נעוץ באותה מילה שישראלים כל כך מפחדים לשמוע - נכבה.
שוב, שלינה מחול בעצמה לא דיברה על הנכבה, אבל בואו אנחנו נדבר רגע עליה. מהצד היהודי נהוג לראות את הנכבה כך - האסון הגדול שהוא הקמת מדינת ישראל. בזמן שאנחנו חוגגים את עצמאותנו, אחינו האזרחים הערבים מתאבלים עליה, כואבים ושונאים את עצמאותנו. אז כן, האסון הגדול הוא אכן הקמת מדינת ישראל, תוצאות מלחמת העצמאות, הגירוש/בריחה, הכפרים ההרוסים, הפליטים והכמיהה העתיקה לזכות השיבה. הקמת המדינה הותירה אחריה מידה לא מבוטלת של הרס, בתים נהרסו, משפחות הופרדו (כמו במלחמות רבות אחרות). אפשר לחגוג את המדינה בלי להתכחש לזה.
לאפשר לערביי ישראל להתאבל על האובדן הזה לא דורש להכחיש את זכות קיומה של ישראל, זה דורש רק קצת אמפתיה. הם חיים איתנו, משתלבים בחברה שלנו, משלמים מיסים ומצייתים לחוק. אז הם לא רוצים לחגוג איתנו את היום בו אבות אבותינו הביסו את אבות אבותיהם, זה הופך אותם לאויבים? ביום שאנחנו חוגגים את ניצחוננו, הם רוצים לקחת רגע ולהתאבל על מה שהפסידו, ועל מה שהם עדיין מפסידים. כי בואו נודה, אם היה שוויון אמיתי לערביי ישראל, כל הדיון הזה היה שונה.
הנכבה היא לא רק הכפרים ההרוסים והפליטים, היא לא דגל פלסטין שמתנוסס בגאון. הנכבה היא הקושי היומיומי והבלתי נפסק של הקיום הערבי בישראל. מסתכלים עליהם אחרת, מתייחסים אליהם אחרת, לא שוכרים אותם לעבודה ולא משכירים להם דירות. החיים כערבי בישראל הם התנגשות בלתי פוסקת בין הזהות שלך לבין הסביבה שלא רוצה את הזהות הזאת בקרבה.
חלק מהערבים מסתגרים בתוך החברה שלהם, מעטים משנים את שמם, מוחקים את סממני הזיהוי ומנסים להיטמע באופן מוחלט בחברה הישראלים. אחרות, כמו לינה מחול ולוסי אהריש (לא שאני מתיימר לדעת את שבליבן) מנסות להלך על החבל הדק הזה. להיות ישראלית, אבל לא לזנוח את הזהות שלי. להשתלב ולכבד ולאהוב אפילו, אבל לא להתרפס ולמחוק את מי שאני. להתנדב במגן דוד אדום, לעבוד ולהתחבר עם כולם, לא להפלות על בסיס דת או גזע, לשתף פעולה עם יוזמות חברתיות מכל סוג. רק ביום הזה, שבו אנחנו חוגגים את "מדינת היהודים", אפשר להניח ללא יהודים לקחת צעד אחורה. לדרוש מהם לחגוג איתנו את תבוסתם, לחגוג איתנו את המדינה שמפלה אותם יום-יום, זאת כבר ממש בריונות.
אתם לא צריכים לציין את הנכבה, או אפילו לכבד אותה, אבל אם יום העצמאות הוא יום ניצחון, בתוך כל החגיגיות אפשר להראות קצת אמפתיה לצד המפסיד. הם יושבים בינינו, הם לא נגדנו, לא רוצים לזרוק אותנו לים, רק להתאבל יום אחד על מה שאיבדו. לקבל בהבנה את הכאב של פלסטינים ישראלים, או לפחות לסבול אותו בלי להיגרר להאשמות בבגידה, לא אומר שאתם עוכרי ישראל או אפילו שמאלנים. כדי להבין למה לינה מחול אולי לא הייתה רוצה להופיע ביום העצמאות לא צריך תואר בתולדות סכסוך הישראלי פלסטיני, רק להיות בני אדם.