גברים מצפים ממני להיות שרה מהאינסטגרם כל הזמן, אבל אני לא

לפגוש את שרה מידזגורסקי, או את "שרה היפה", קומיקאית ויוצרת תוכן ברשתות, התגלה כמשימה כמעט בלתי אפשרית. ערב הפגישה המיועדת אנחנו מתכתבות, אני מציעה לה להיפגש בבוקר, והיא בתגובה אומרת לי שהיא "לא מתעוררת לפני 12 בתקופה האחרונה". קבענו שאבוא אליה הביתה ב-13:00, אבל בחצות היא נזכרת שיש לה פגישה עם הסוכנת שלה ומבקשת שנדחה את הריאיון ל-14:30. לבית הקפה שקבענו בו היא לא מגיעה בזמן, אבל כשהיא כבר מגיעה, אנחנו בכל זאת מתחבקות. "זה בחיים לא קרה לי, לא איחרתי לשום מקום אף פעם", היא מתנצלת, "פשוט בלילה היה לי חלום על נמרוד, האקס שלי, ובקושי הצלחתי לקום. איכות השינה שלי נמצאת ביחס ישיר עם המצב הנפשי שלי".

אני מתארת לעצמי שלא פשוט לצאת עם מישהי שכל החיים שלה בחוץ. ברשתות החברתיות שלך את מדברת על דייטים, על גברים ועל פרידות, את דמות ציבורית.
"לפני נמרוד, האקס, לפעמים הרגשתי שאני צריכה להיות משהו בשביל גברים שיצאתי איתם. הם הכירו אותי מהאינסטגרם או התחילו איתי שם, והייתה איזו ציפייה שאני אהיה הדמות הזאת כל הזמן, אבל אני לא. נמרוד היה מפרגן, הוא ממש אהב את מה שאני עושה. אם מישהו היה מחמיא לי ברחוב, הוא ישר היה אומר לו, 'היא גם עושה סטנדאפ, תבואו'".

נמרוד ושרה היו יחד שנה וכמה חודשים, גרו יחד ונפרדו לפני כחודשיים. עדיין הפרידה טרייה, ואף על פי שאנחנו מנסות לשמור על אווירה קלילה, ניכר שהנושא מוציא ממנה צד יותר מלנכולי.

אז למה נפרדתם?
"היו דברים שהיינו רבים עליהם ולא הצלחנו לפתור, עד שהרגשנו שהאהבה לא מספיקה. נלחמנו על הקשר, אבל באיזשהו שלב ההרגשה הייתה שזה יותר מדי כמו מלחמה. אני חושבת שהייתי לפעמים יותר מדי ביקורתית ושיפוטית ושלא תמיד ידעתי להכיל את הקושי שלו. היו כל כך הרבה מטענים וכל דבר קטן הפך למשהו הרבה יותר גדול. עדיין אני מאוד אוהבת אותו. מישהו אמר לי לפני כמה זמן שעברו כבר חודשיים, אבל חודשיים זה כמו יומיים".

הפרידה הוציאה ממנה גם צד אחר ברשת, חשוף יותר. זמן קצר אחרי שנפרדו היא טסה לתאילנד להתאושש ושם, כשהיא עדיין שבורת לב, גילתה שלא כל כך מתחשק לה להיות מצחיקה. "הייתי ממש עצובה, הרגשתי שאני עושה תוכן גרוע ושאני מנסה לעבוד על כולם שהכל בסדר גם כשאני בכלל לא מרגישה ככה".

אז במקום עוד סרטון מצחיק על תל-אביבים בלתי נסבלים היא החליטה להתחיל לשתף את העוקבים במה שעובר עליה באמת. היא העלתה סרטון שבו דיברה על הכאב ועל ההתמודדות, ולהפתעתה גילתה שאנשים דווקא מעוניינים לשמוע ממנה גם כשהיא לא מנסה להצחיק אותם. "חשבתי שזה לא כזה מעניין, שאני סתם משתפת כי אין לי משהו יותר טוב להוציא החוצה, אבל אז קיבלתי מלא הודעות מנשים שאמרו לי שהן גם עוברות פרידה ושזה ממש עזר להן. פתאום הבנתי שמישהי מרגישה פחות לבד בגלל משהו שהעליתי. זאת זכות מבחינתי, יש בזה כוח".

אני לא אוהבת לפרט על כל מה שקשור בסקס

מידזגורסקי, בת 36 ("אבל תכתבי 28"), אולי עשתה קריירה מבדיחות על תל-אביבים, אבל היא עצמה דתל"שית מכפר סבא. אמה ממוצא תימני ואביה חוזר בתשובה שעלה מצרפת. היא בוגרת רימון, גיטריסטית בהכשרתה שבעבר ניגנה עם שחר אבן צור, עד שיום אחד הבינה שהיא חייבת ללכת על חלום המשחק שלה. אנחנו מכירות כקולגות מהופעות סטנדאפ, פעם אחת הופענו יחד בחיפה והיא התפלחה לרכבת.

אני חייבת לשאול אותך, מה זה בכלל "שרה היפה"?
"הייתי צריכה לפתוח חשבון אינסטגרם אחרי שהקודם נסגר ומראש ידעתי שצריך שזה יהיה שרה ה-משהו, כי זה מראה שאני מותג. ואז נזכרתי שבבית הספר הייתה עוד שרה חוץ ממני, ויום אחד שמעתי שיחה בין מישהו שהיה לי קראש מטורף עליו ובין חבר שלו, והוא אמר שהוא דלוק על שרה. החבר שאל, 'מה, שרה מ"מ?' והבחור שהיה לי קראש עליו ענה, 'לא, איזה, שרה היפה'".

אאוץ'.
"כן. אז עשיתי סוג של ריקליימינג לסיפור הזה, ועכשיו אני שרה היפה".

היא מגדירה את עצמה כמי שהייתה "ילדה מופרעת ומגניבה", או כמו בהגדרה מדויקת יותר – "הייתי השיקסע של בני עקיבא. האמת היא שאפילו העיפו אותי מבני עקיבא כי תמיד הייתי יושבת בצד עם הבנים בזמן הפעולות וזה בא ברע להרבה אנשים. אם הייתי הולכת לאנשהו, השאלה הראשונה שלי הייתה אם יש שם בנים, כמה ומי".

בגלל זה יצאת בשאלה, בגלל בנים?
"אני רוצה להגיד שכן, אבל הלוואי שהייתה לי תשובה עמוקה יותר".

לדעתי זאת התשובה הכי טובה.
"זו פשוט התשובה הכי אמיתית. בגלל שלא היו מספיק בנים".

אני דווקא מדמיינת שלהיות בקהילה שמרנית יחסית סוגר לך את הפינה. יש איקס בנים ועם אחד מהם תתחתני, זה הרבה יותר קל מהחיים בתל אביב.
"אבל לא רציתי להיות בסוף עם מישהו, רציתי לבחון הכל. הייתי בפומו, אבל פומו עמוק".

היא יצאה בשאלה בגיל 18, בזמן שהייתה במכינה קדם-צבאית. "בכל מקום שאני אהיה בו, אני קודם כל אמצא את הדתל"שים. נגיד הייתי עכשיו בתאילנד, אז ברור שמצאתי את החבורה של הדתל"שים, הדתיים והדתל"שים. דיברתי על זה עם חבר שפגשתי שם והתחברנו מאוד, אמרתי לו, 'אני אף פעם לא אהיה חילונית, אני תמיד אהיה מישהי שהייתה פעם דתייה'".

דתל"שים הם לרוב "השיקסע של בני עקיבא", או שהם פוריטניים לגמרי. איפה את על הסקאלה הזאת?
"בגלל שאני חייבת להיות מיוחדת, אני איפשהו באמצע. אני תמיד באמצע, אני לא בקצוות, גם בפוליטיקה. רציתי לחיות את החיים התל-אביביים, ואני באמת חיה אורח חיים ממש חילוני, אבל אני אלך לארוחות שישי, אני אעשה קידוש, אני אלך לבית הכנסת בחגים. גם על כל מה שקשור בסקס אני לא אוהבת לפרט, ובנות נורא אוהבות לפרט בדרך כלל. חברות שואלות אותי איך היה, ואני כזה, 'היה כיף' וזהו, זה כל מה שבא לי להגיד, כי זה מביך אותי. האקס שלי אמר שאני מתחסדת. ועוד דבר לגבי הדתל"שיות, כל ההשקעה בתל אביב לפאן והחשיבות לכיף ומסיבות, אני מאוד רחוקה מזה. זה ריק בעיניי".

מה לא ריק?
"אהבה, יצירה, שיחות. אני האדם הזה שילך למסיבה, יעשה שורות ואז ידבר על פוליטיקה בחוץ. אני מקווה שאמא שלי לא תראה את זה, או שהיא לא יודעת מה זה שורות".

אם כבר הורים, איך הם הגיבו על כל האירוע הזה, גם של היציאה מהדת וגם של "שרה היפה"?
"אבא שלי לא הספיק להיחשף לזה, אבל הוא בטוח היה מאוד גאה בי. הוא תמיד עודד אותי לעשות מה שאני רוצה, בכללי, גם לגבי היציאה בשאלה. היינו בביקור בצרפת כשאמרתי לו, 'אבא, תראה, אני כבר לא דתייה'. הייתי בת 23, חמש שנים אחרי שיצאתי בשאלה. הוא היה הכי חמוד ואמר, 'אנחנו אוהבים אותך כפי שאת, אבל אל תספרי לאמא'".

יש תקופות שלא עובד לי ואני שונאת את עצמי

היא תמיד ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית, אבל עד גיל 30 התמקדה במוזיקה ועבדה כמורה לגיטרה. בתקופת הקורונה היא החלה להעלות תוכן לרשתות החברתיות, וכפי שהיא טוענת, זה לא קרה לה ביום אחד. "אני עושה תוכן מ-2020 וזה היה קרינג' בהתחלה. הייתי משקיעה בטירוף בסרטונים, עורכת במשך ימים שלמים ומקבלת 20 לייקים, משהו מביך. אני זוכרת שאמרתי לאחיות שלי שיום אחד אני אצליח ואדבר על זה בריאיון, על זה שאף אחד לא האמין בי. הן אמרו לי, 'טוב, אז מתי את מפסיקה עם זה?'. הנה, הוכחתי להן".

היום יש לה 40 אלף עוקבים ושיתופי פעולה נוצצים עם מותגים, גם עם עיריית תל אביב, נטפליקס, וולט ועוד. מבחינתה זה רק עוד שלב בדרך לקריירה כשחקנית. "כשהייתי ילדה הייתי מראיינת את עצמי מול המראה ומספרת איך למרות ההצלחה נשארתי דאון טו ארת'. ברגע שהבנתי שמה שאני צריכה לעשות כדי להגיע לזה זה סרטונים, התאבדתי על זה, אבל זה באמת היה כל כך מביך בהתחלה".

מתי זה השתנה?
"הייתי בתקופה חרא אחרי פרידה, ואז גיליתי שהאקס שלי יוצא עם חברה, משהו רע. נסעתי לסיני והעליתי ריל על תל-אביבים בסיני, וזו הייתה הפעם הראשונה שזה עבד. שם גיליתי שאני טובה בלעשות את הדמות הזאת, של התל-אביבית המעצבנת, אולי טובה מדי".

למה בעצם אנשים אוהבים כל כך לצחוק על תל-אביבים?
"אני חושבת שיש בזה איזשהו אלמנט קצת של קנאה על אנשים שחיים איך שבא להם. תל-אביבים מייצגים איזה משהו מתנשא ובועתי, משהו שאתה כאילו אתה אוהב, אבל גם קצת כיף לשנוא".

היום מזהים אותך ברחוב?
"כן, יותר ממה שהייתי מצפה ביחס לכמות העוקבים שלי. יש לי 40 אלף עוקבים, שזה אחלה, אבל לא איזה מספר מטורף ליוצרת תוכן. ועדיין, מזהים אותי הרבה".

את מרגישה שאת חייבת כל הזמן להעלות תוכן?
"כן, אני מפחדת לאבד רלוונטיות, שישכחו ממני. כל רגע יש איזה יוצר תוכן חדש שמצליח בן לילה, ואני מרגישה שאני חייבת כל הזמן לעבוד ולהוציא דברים".

ככל שהשיחה מתקדמת ככה אני מתחילה לזהות אצל שרה סתירה מסוימת. מצד אחד, היא מדברת על עצמה בביטחון של אישה שכבר זכתה בפרס אופיר על תפקיד שטרם לוהקה אליו. מצד שני, היא עסוקה באופן כמעט אובססיבי בשאלה אם היא טובה מספיק, מצליחה מספיק ואהובה מספיק. יש בה שילוב משונה של ביטחון עצמי מופרז וחוסר ביטחון, מישהי שמשוכנעת שהיא הולכת להיות כוכבת, אבל צריכה מדי פעם שמישהו יאשר לה שזה אכן המצב.

אני מכירה את הסטנדאפ שלך על ציפרלקס ועל הקשיים שלך. את באמת מרגישה ככה, או שזה למען הצחוקים?
"יש אצלי פער מטורף בין כמה שאני מעריכה את עצמי ותופסת מעצמי ובין חוסר הביטחון שלי. כשאני עם עצמי אני יודעת מי אני ואני אוהבת את עצמי, אבל מול העולם או מול בנים, פתאום כל הביטחון הזה הולך לאיבוד. אני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי ולקבל אישורים מהסביבה".

מהיכן זה הגיע לדעתך?
"מאמא שלי. היא אישה טובה ואמא טובה, אני אוהבת אותה והיא עשתה את הכי טוב שלה, אבל היא גם אישה מאוד ביקורתית. ילד צריך להרגיש שאוהבים אותו בלי קשר להישגים שלו, ואני חושבת שכל הזמן הייתה לי תחושה כזאת שאני צריכה להרוויח אהבה, הכרה והערכה, שאני צריכה להצדיק את זה. אני חושבת שילד צריך לגדול במיטה של אהבה, ולא קיבלתי את זה".

אולי זה גם חלק מהמוטיבציה שלך לעבוד קשה כל כך.
"חד-משמעית. פעם כתבתי בפייסבוק, כמו הבומרית שאני, 'מה המוטיבציה של ילדים בלי הורים ביקורתיים להצליח בחיים?'".

אולי הם פשוט מאמינים בעצמם?
"אני מאמינה בעצמי, אבל אני גם צריכה כל הזמן להוכיח את זה. במשך שנים הייתי מתפללת לאלוהים ואומרת לו, 'תן לי להצליח במה שאני עושה ואני אהיה מאושרת'".

זה מזכיר לי את הדוקו שראיתי על מת'יו פרי. זה מתחיל בזה שהוא עושה עסקה עם אלוהים שיעשה אותו מפורסם, ונגמר כשהוא מת בגיל 54 בג'קוזי ממנת יתר של קטמין.
"קטמין? איזה ג'ן זי מצדו. בכל מקרה, כשהתחלתי להצליח, הגיעו שיתופי פעולה ואנשים התחילו לזהות אותי ברחוב, גיליתי שעדיין אני לא מאושרת ושעדיין אני צריכה להרוויח כל הזמן אהבה, הכרה והערכה. יש תקופות שלא עובד לי בתוכן ואני שונאת את עצמי, אני חושבת שאני לא שווה וזה נורא. אבל נגיד גם כשהלך לי אמרתי לעצמי, 'אני לא מאושרת כי אני לא בזוגיות'. ואז הייתה לי זוגיות, גרנו ביחד בדירה מהממת במרכז העיר והיה לי הכל, ועדיין הייתי בסטרס ובחרדות. היום אני מבינה שאני צריכה ללמוד להיות מאושרת גם בלי קשר למה שקורה לי בחיים, כי תמיד יהיה עוד משהו שאני ארצה להשיג. אני מנסה לעבוד על זה, התחלתי לעשות מדיטציה".

אני לא מכינה שניצלים, זה בזבוז זמן

בתור מי שכבר בבני עקיבא בחרה את הפעילויות שלה לפי מצבת הבנים, שרה לא מתכוונת לוותר על זוגיות מהר כל כך. מאז הפרידה היא כבר הורידה אפליקציות היכרויות מחדש, היא מדברת עם גברים ואפילו הספיקה לצאת לדייט או שניים. הבעיה היא שעדיין אין לה ממש כוח לאף אחד, ובנוסף היא מחזיקה בסטנדרטים שלא היו מביישים ועדת קבלה לתואר שני באוניברסיטת קולומביה.

"אני מדברת עם אנשים ואז מפסיקה לענות כי אני ביקורתית. נגיד, דיברתי עם מישהו באפליקציה, הוא היה חמוד, נראה טוב, השיחה זרמה, והוא הציע שניפגש. כבר כמעט הסכמתי, אבל אז אמרתי לו, 'רגע, בוא נעשה מבחן אישיות קצר'".

מה שאלת?
"מה הסדרה הכי טובה אי-פעם בעיניו, והוא אמר 'משחק הדיונון'. הפסקתי לענות לו".

תהיי בריאה. על זה הפלת אותו?
"ברור! כש'הסופרנוס' קיימת? ו'מד מן'? ו'יורשים'? אתה אומר לי 'משחק הדיונון'?".

אני מנסה לטעון שאולי הבחור פשוט לא ראה מספיק טלוויזיה ושאפשר להכיר לבני זוג דברים חדשים. היא לא משתכנעת ומספרת לי על בחור אחר, צעיר ממנה, שבמהלך שיחה ביניהם לא ידע מי זה דוסטויבסקי. כאן אפילו אני נאלצת להודות שיש גבול. "אני לא אומרת שהוא צריך לקרוא את דוסטויבסקי", היא מסבירה, "אבל לא לדעת בכלל מי זה? כאילו, לך תגגל כמה דברים ותחזור אליי".

לא תמיד היא הייתה בררנית. היא מספרת לי על בחור שהיא הייתה מאוהבת בו עד מעל הראש, אבל דווקא אז זה התפוצץ. "הוא היה הכי כריזמטי, הכי מצחיק, הכי חכם, הכי יפה, בכל מקום שהוא הגיע אליו הוא היה הכוכב, הוא היה אני בבן, וכן, אני מבינה איך זה נשמע".

הם שכבו פעם אחת, היא רצתה יותר, הוא פחות, כי כלשונו, הוא "בדיוק עובר פרידה". כעבור שנה היא פגשה את ארוסתו, והבינה משהו על גברים ועל עצמה. "יש גברים שבסוף רוצים מישהי שתיישב אותם, מישהי חמודה וביתית, שתגיד להם, 'אל תצא עד מאוחר, מאמי' או 'אל תעשה סמים', ושתכין להם שניצלים. אני לא הבחורה הזאת".

את לא מכינה שניצלים?
"לא. זה בזבוז של הזמן שלי".

אבל זה טעים נורא.
"על הזין שלי".

ממה את חיה אז?
"אמא שלי מביאה לי קופסאות אוכל, אבל זה לא העניין. אני חושבת שהייתה לי תקופה שממש ניסיתי להיות הבחורה הזאת, להיות יותר ביישנית, לצחוק מהבדיחות של הגבר, לתת לו להרגיש שהוא יותר מצחיק ויותר חכם ממני. ניסיתי להקטין את עצמי כדי שירצו אותי".

אז מה את בעצם מחפשת בגבר?
"אני רוצה גבר חזק, אני בחורה עם מלא אופי, אני מאוד עצמאית, אני מנהלת לעצמי את הקריירה, עושה הצעות מחיר, סוגרת שיתופי פעולה והכל עליי, אז בזוגיות בא לי מישהו שייקח את הדברים לידיים. מישהו שאני אעריץ, שאני אוכל להסתכל עליו מלמטה למעלה".

מה זה אומר בפועל?
"שהוא יגיד לי, 'נפגשים במקום הזה והזה' ויקבע".

ואז?
"ואז אני אגיד לו שאני לא אוהבת את המקום ואשנה אותו".

כתבתי כבר פיילוטים לחמש סדרות

לצד הרצון בגבר שינהל אותה, או לפחות ינסה, שרה מתמודדת עם שאלה נוספת שמרחפת מעל ראשן של נשים בגילה, והיא כמובן שאלת הילדים. בגיל 36 היא עדיין לא ממש יודעת מה לעשות עם האירוע הזה. "אני חושבת שאני רוצה ילדים, אבל בתיאוריה. יש נשים שמספרות שהן מרגישות בגוף שהן רוצות להיות אמהות, אבל לי זה עוד לא קרה".

יש לך פאניקה בגלל הגיל?
"יש לי פאניקה, אבל היא חברתית".

היא מסבירה שמה שמפחיד אותה הוא לא רק הוויתור על החופש, אלא עצם האחריות ליצור אנושי נוסף. "אני רגילה להיות בן אדם חופשי בעולם ולעשות מה שאני רוצה. פתאום יש מישהו שאת אחראית לו כל הזמן, ואני גם מפחדת מהגודל של האהבה הזאת, שיהיה יצור בעולם שאני כל כך אוהבת".

תחשבי על זה ככה, זה עולם חדש של תוכן.
"נכון, אבל יהיה לי פחות זמן לעשות אותו. היום אני מרגישה שיש לי פריווילגיה עצומה לעבוד במה שאני אוהבת, ויש לזה מחיר. אני כל הזמן צריכה להיות עם האצבע על הדופק, קשה לי לשחרר".

בין הפרידה, האינסטגרם והחשש המתמיד שמחר בבוקר יקום יוצר תוכן חדש שייקח לה את העבודה, שרה לא שוכחת את המטרה שלשמה התחילה את כל הדבר הזה: להיות שחקנית, וליתר דיוק, לכתוב סדרה ולשחק בה בעצמה. "כבר כתבתי חמישה פיילוטים", היא אומרת. "זה תהליך ארוך, צריך להבין מה בדיוק הדבר הנכון, אבל אני מאמינה שזה יקרה".

היא כבר קיבלה אודישנים בעקבות החשיפה ברשתות, אבל מבחינתה זה עדיין לא מספיק. היא רוצה תפקיד אמיתי בסדרה, רצוי ראשי, ולא להופיע לשתי דקות בתור הבחורה המעצבנת בבית הקפה. כשהיא מדברת על זה היא נשמעת שוב כמו הילדה שראיינה את עצמה מול המראה, רק שעכשיו יש לה קצת יותר קבלות.

מה שרה מבני עקיבא הייתה חושבת על שרה של היום?
"היא הייתה גאה בי".

במה?
"בזה שלא ויתרתי על מי שאני. בתור ילדה דתייה לא הייתי מי שהייתי אמורה להיות. הייתי יותר מדי מוחצנת, יותר מדי דעתנית, עשיתי דברים שלא ציפו ממני לעשות. גם אחר כך, היו תקופות שניסיתי לצמצם את עצמי, להיות מה שחשבתי שבנים רוצים, אבל בסופו של דבר תמיד נשארתי נאמנה למי שאני".

צילום: מור סטיקלרו | איפור ושיער: שחר גלאון | הפקה: טל פוליטי