"זה הרבה מעבר להצלחה, זו הרגשה של עם": הכבש השישה עשר בריאיון מיוחד ליונית לוי

"אני ידעתי שזו תהיה הצלחה", מתגאה יהודית רביץ בריאיון שמסכם כמעט שנה מאז שהתאחדו חברי ההרכב המיתולוגי לסדרת הופעות מיוחדת. "היו קולות לדחות את הפרמיירה, ואני לחצתי להקדים כי אמרתי 'אנשים צריכים אותנו'", היא מדגישה. "הרגשתי שאנשים צריכים את זה, ואת רואה את התגובה הרגשית, זה הרבה מעבר להצלחה. זה משהו של מדורת שבט. זו הרגשה של עם".

בעיצומו של סיבוב ההופעות, ארבעה מחברי ההרכב המקורי – יוני רכטר, דיוויד ברוזה, יהודית רביץ וגידי גוב מספרים על ההצלחה ואהבת הקהל בהופעות, איך בנו את המופע המרגש ומה הם גילו על הישראלים. רביץ חשפה מדוע הפסיקה להופיע למשך שמונה שנים – וחזרה דווקא בעיצומה של המלחמה. "זו הייתה ההישרדות שלי", היא אומרת.

"לשחזר ולהמציא מחדש"

המופע המשותף, לאחר עשורים שבהם התפתחו חברי ההרכב כאומנים בנפרד, היה לא פשוט. "30 שנה או משהו כזה לא התראינו בפורמט הזה", מסביר יוני רכטר. "עשיתי הרבה דברים עם גידי, עם יהודית, עם כל אחד בנפרד. כשפנו אליי, כשדיברנו על ההקשר המוזיקלי אמרתי 'חייבים להתחיל להיפגש פעם בשבועיים, פעם בשלושה, ליצור קודם כל איזה קשר אותנטי בינינו'. המפגשים הראשונים היו קשים. היינו כל אחד במקום אחר. ואני הבנתי מיד שצריך פה איזה טריק. מצד אחד לשחזר, ומצד שני להמציא".

יש רגע שאתה אומר לעצמך 'זה לא ילך'?
"כן, זה היה רגע כזה. היה רגע שאמרתי 'צריכים זמרי ליווי'. ואמרתי להם 'יהיה לכם קל יותר'. אני אקרא לזמרי ליווי, אלמד אותם את הקולות, אתם תשירו. יהודית התנגדה נמרצות, ואחרי פגישה אחת ויתרתי".

אבל זו הייתה טקטיקה או שבאמת התכוונת לזה?
יהודית רביץ: "לא, לא, זה לא טקטיקה. היה לו רגע של ייאוש, כי הוא עבד כל כך קשה בבית. בא עם הכול כתוב על תווים, והוא בא אל הבוקים האלה שלא קוראים תווים... ועד שלמדנו, עד שהפנמנו את הקולות והבנו את הכיוון שהוא לוקח והמוח התחיל להתגמש, שזה פשוט עניין של זרימת דם".

גידי גוב: "אלה, הם כאילו הילדים. הם מקשקשים כל הזמן. כל הזמן מקשקשים. אנחנו המבוגרים, לפחות יוני ואני, זה היה מגיע למצב של... 'חבר'ה, אני אפריד ביניכם'".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

רביץ: "מה שהיה יפה לראות שגידי בהתחלה, הוא היה בתנועה מתמדת. היה לו את זה וזה, ואז הרגשתי שלא חסר לו עכשיו עוד הפקה. הוא היה מסויג כל ההתחלה. הוא לא היה בטוח שהוא רוצה את זה, ולאט-לאט ראיתי איך הוא נמס לתוך זה, ומתאהב על זה עד כדי כך שהוא אומר: 'אני לא יודע מה אני אעשה אם זה ייגמר'".

השירים הם אותם שירים. אתם אחרים? הקהל אחר?
רביץ: "אנחנו אחרים. השירים הם אותם שירים, אבל הם עוברים דרך גוף שיודע יותר. כל אחד עשה את הדרך שלו בחיים, כל אחד עשה פה מסעות מדהימים בקריירה. זה לבוא ולהיפגש עם כל הניסיון הזה וכל המטען של כל אחד. זה הקסם".

רכטר: "כמו שיהודית אמרה, הגענו למקום נורא בשל, כל אחד מאיתנו. אני לא יודע אם מזל טוב או מזל רע אולי, שבתקופה כל כך קשה, איתרע מזלנו ופתאום היינו סוג של נחמה לאנשים, שגם נזכרו במה הייתה פעם המדינה הזאת. גם בתקופת מלחמה ומצוקה הם קיבלו איזה רגע של חסד, ואנחנו באהבה נותנים את זה".

"הייתי צריכה להתקלף מהפרסונה"

המופע הזה, לדברי כל חברי ההרכב, לא היה יוצא אל הפועל בלי החלטה של יהודית רביץ לחזור להופיע - לאחר שמונה שנים שבהן נמנעה מכך. "זה לא היה קורה, אם גברת יהודית לא הייתה מחליטה: 'אני אצא מהבית ואני אבוא לשיר איתם'. שמונה שנים היא לא עשתה את זה", אומר גידי בצחוק.

אני רוצה להתייחס למה שגידי אמר לגבייך, יהודית. את יכולה, ככל שאת מרגישה נוח, לספר לנו מה קרה בשמונה השנים האלו, ומה הוציא אותך מהבית?
רביץ: "אלו היו שמונה שנות לימוד. הייתי צריכה קצת להתקלף מהפרסונה, ולהיות בלי שריון. זה חשוב, זו המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי. אבל כשירדתי מהבמה, זה בידיעה גמורה שאני יורדת מהבמה. וכשחזרתי לבמה, זה היה בידיעה גמורה שאני חוזרת לבמה. וכשעלינו לבמה בפעם הראשונה בהיכל התרבות והקהל שאג, אז אני הבנתי למה עזבתי את הבמה".

יש בזה גם טוב?
"זה בעיקר טוב. הגוף מגיב כמו לסכנה, כי הרבה זמן לא הייתי חשופה ככה. הופעתי 40 שנה ברצף, הופעתי המון. ולרדת לשמונה שנים זה כאילו לחדש קצת את המערכת. אני מרגישה יותר טובה היום. יותר עובדת, יותר חכמה, יותר מכירה את עצמי. ואני נהנית מכל דבר שאנחנו עושים. זה המקום. זה הדבר שהחזיר אותי. שזו חבורה, ואלו אנשים שאני אוהבת ומעריכה, והם חיבקו אותי בחום, וגם... גם מקל וגם גזר".

אמרת גם שמשהו במלחמה הוציא אותך.
"כן. זה כאילו השירים נעמדו ליד המיטה שלי, ואמרו: 'מה התפקיד שלנו עכשיו?'. כאילו, מה המשמעות שלנו? ואז יש שתי אפשרויות: או להתרסק מזה, כי זה באמת טראומטי כל כך, ואמרתי: 'לא, יש לי תחבושת קטנה בכיס, ואני הולכת איתה'. אז לקחתי את עצמי עם האוטו והגיטרה, ונסעתי לכול... למשפחות, להורים שכולים שהתכנסו ביחד, ובאתי פשוט לשבת שם. אי-אפשר היה אחרת. הייתי חייבת לעשות את זה לעצמי. זו הייתה ההישרדות שלי, לקום ולהגיד: 'אני מסוגלת לעשות משהו'. אם אתה לא מסוגל, אתה נכנע. והכוח של שיר, הבנתי שזה לא מרפא, זה לא משנה מציאות, אבל ישבתי עם כמה זוגות של הורים שכולים ושרנו ביחד. ואחד האבות אמר: 'שלוש דקות לא חשבתי על הבן שלי'. השיר לוקח אותך לאנשהו. הוא לא משנה את המציאות, אבל הוא יכול להקל קצת".

"עולם של ילד רגיש ופגיע"

רכטר: "לא הזכרנו עוד את יהונתן גפן. קודם כל, זה משונה שהוא לא איתנו, וזה מעניין אפילו אם זה היה אותו דבר אם הוא היה או לא. אין לי מושג, כי בסך הכול לא הייתי איתו בקשר 30 שנה. דיוויד היה איש קרוב אליו, ומעניין איך זה היה, זו הייתה חיה אחרת. דבר שני, הטקסטים שלו הם נפלאים. הוא פשוט היה משורר גאון לילדים, אולי גם למבוגרים, אני פחות מכיר. זה מתאר עולם של ילד רגיש ופגיע, כמו שכולנו איכשהו, אנשים שעוסקים במוזיקה הם לרוב רגישים ופגיעים. וזה מחזיק".

רכטר: "הייתי ילד בסך הכול בן 23-4, רק יצאתי מאיזו התבגרות לא פשוטה, מילדות לא פשוטה, ופתאום אני קורא דברים שנוגעים בי באופן אישי. כל ההלחנה הייתה גם משהו מרפא, אפשר להגיד, איזה מין תהליך להתקרב לעצמי. ומה שמעניין זה שמעולם לא הייתה לי שיחה עם יהונתן על הטקסטים. זאת אומרת, הוא היה אדם כל כך מופנם, ואני הייתי כל כך מופנם, שלצערי, לא נגענו אחד בשני במובן העמוק של המילה, אלא הקשר ביננו היה דרך היצירה המשותפת".

הוא נפטר באפריל 23 לפני שהעולם התהפך. מה הוא היה אומר היום?
דיוויד ברוזה: "הוא היה יוצא מדעתו. הוא לא היה נשאר. הוא היה נגמר, כמו הרבה הלומי קרב. שלא נדבר על ההיסטוריה הפרטית שלו, הוא לא היה שורד את זה. קצת חורה לי שהוא לא סיפר על פגיעות הנפש שלו במשך שנים, כדי לתת לאנשים להזדהות ולא לכעוס עליו כל הזמן. יום כיפור זה היה היום הכי קשה שלו בחיים, וזה החזיר אותו למלחמה. ביום הזיכרון אי אפשר היה לדבר איתו, הוא לא היה מתגלח, לא היה יוצא מהבית. אנשים לא ראו את זה, כי הוא לא הסתובב. הוא לא רצה להראות את הצד האפל שלו, הוא לא קלט שהוא מפגין את זה כל הזמן דרך הכתיבה, והקריאות ביניים שלו. אני חושב שאם היינו במופע הזה בתקופה כזאת, הוא לא היה יכול להישאר איתנו. אנחנו עושים את ההפך. אנחנו אסקפיזם, כמו ביום טוב גם ביום רע. אנחנו ליצני החצר בעצם. לא יעזור כלום. זה התפקיד שלנו".

הוא היה איש מאוד פוליטי. הוא דיבר את מחשבותיו, ובמופע הזה אין פוליטיקה.
ברוזה: "הוא גם לא היה פוליטי. אם את רואה את המופע הזה, את מבינה, זה יהונתן. זה לא משהו אחר".

רביץ: "זה הצד הרך של יהונתן. והוא הגיב לפוליטיקה והגיב גם להלם הקרב שלו בציניות. הוא לא הראה את הכאב, הכאב יוצא בילד דווקא, בשירי הילדים: 'הילד הוא עצוב'. והוא גם נותן לגיטימציה לזה שילדות זה לא דבר בהכרח שמח. זאת אומרת, השירים שמחים והם ילדיים והכול, אבל הכול לא קורה בעצם. הגן שלנו סגור, דוד אפרים, האיש עם השערות".

רכטר: "גם הילדה הכי יפה. אתה רק מסתכל עליה מרחוק, אתה לעולם לא תיגש אליה אפילו. אתה רק המום איך היא יכולה להיות עצובה. או אבא חזר מאילת, אז האבא לא לוקח את הילד איתו לאילת. הוא מביא לו צדף. זה לא חוויה של להיות עם אבא בים. זה לשמוע הד של ים. זה כל כך רגיש".

השורה על השטחים

חברי הלהקה התייחסו לשורה בשיר "יהיה טוב" שבה מוזכרת יציאה מהשטחים. השורה נשארה בשיר לבקשת המשפחה, על אף שהכוונה המקורית היתה להוציא אותה. "הקהל יש בו תום, וכשאומרים את המילה שלום משהו קורה לקהל הישראלי, אנחנו מאמינים בזה", מבהירה רביץ. "זה כואב לי ומשמח אותי בעצם בעת ובעונה אחת. כשמדברים על השלום, הקהל נשפך מהדבר הזה. ואחרי כל מה שעברנו, זה אנשים מדהימים. זאת אומרת, זה באמת עם מיוחד. המכה שחטפנו היא לא שברה אותנו במובנים האלה. זאת אומרת, הקהל מגיב למילים האלה ולתקווה בצורה מאוד בריאה בעיניי. זה יפה לראות את זה".

ברוזה: "אני גם חושב שגם 'יהיה טוב' אומר הכול בפזמון, יהיה טוב. את השאר כולנו כבר יודעים ומבינים, ושרו אלף פעמים. אני שרתי את זה באלון מורה, ושרתי את זה בסיני, ושרתי את זה בגליל. אין מלחמה או מקלט שלא שרתי בו את זה, במשך כמה? 47 שנים, 48 שנים. וזה יהונתן. אם הוא לא היה עושה דברים חשובים, בלי שהוא מודע לחשיבות שלהם, זה לא היה יהונתן".

אני לא חפרתי לכם הרבה על פוליטיקה. אבל ההחלטה לחתום על העצומה להפסקת המלחמה, לשחרור החטופים ולעצירת "הזוועה בעזה", גידי, היא...
גידי: "ההחלטה לחתום על העצומה הייתה נכון לאז... זה פשוט אמר את דעתי. אז חתמתי. שורה תחתונה זה 'נפסיק את המלחמה, נחזיר את החטופים', במין תמורה כזאת, שזה תהליך שקורה בימים אלה. כשהעצומה נחתמה זה לא קרה. חשנו כך, 1,500 איש, כל אחד חתם מטעמו, אבל נהיה איזה גודש בלתי סביר ומעיק על כל העם, לדעתי, של תמונות מלחמה של מתים. שלנו, שלהם".

רביץ: "לא מספיק חשבת על זה, אני חושבת".

גידי: "אה, חשבתי לגמרי. לגמרי, אין דבר כזה".

רביץ: "יש שם דברים חמורים".

גידי: "לא היה שום דבר חמור שם".

אז את לא היית חותמת, יהודית.
רביץ: "לא, לא, לא. בתוך מצב של פצע, אתה לא יכול לדבר תוך כדי שכואב. הכול קרה, הכול קורה כל הזמן וכל יום, וחיילים נהרגים".

גידי: "אני לא חושב שהשתיקה יפה בגיל מסוים, במצב הפוליטי המסוים".

רביץ: "אבל זה סתם לשחק לידיים של אנשים שהם בטראומה גם ככה, והם מגיבים באגרסיביות בגלל זה. זה לא שהם לא אוהבים אותך. לכן זה...".

רכטר: "אני רוצה לומר שלא חתמתי על העצומה הזאת, מצד שני, מפריעה לי ההתנפלות על אנשים שחותמים. נהיינו חברה שכמעט לא מכבדת את הדעה של השני".

רביץ: "זה נכון, אבל בייחוד בתקופה כזאת".

רכטר: "אבל זה כבר הרבה שנים ככה".

רביץ: "הלם קרב קולקטיבי. אנחנו הרבה שנים במלחמות".

רכטר: "בעיניי יש פה סוג של חוסר... נהיה קשה להביע את דעתך. זה ברור, שאנשים שנגיד הדעה שלהם היא לא מה שהיום הממשלה, ואני כזה בן אדם, קשה לי להביע את דעתי, כי אתה כל הזמן באיזה איום. אבל זו דמוקרטיה, לא? וזה לי מפריע".

"ההפתעה הכי טובה שיש"

אני תוהה מה כל אחד מכם למד על עצמו או על עצמה מההופעות האלה והמפגש עם הקהל. אולי במובן מסוים מה כל אחד למד עלינו, על הישראלים, שלא ידענו קודם.
ברוזה: "מה למדתי מזה? שיש עוד הרבה הפתעות, כפי נראה, שמחכות לנו בדרך. אבל זאת ההפתעה הכי טובה שיכולתי לייחל. בהגשמה".

רביץ: "אמרתי קודם על הקהל, שהוא נמס מאהבה או משלום או ממילים כאלה. כמעט נשבר לי הלב מכמה רך הלב הישראלי, בייחוד של הצעירים. זאת אומרת, זה כואב לי שהם צריכים היו לראות את מה שעבר עליהם עכשיו. חבל לי על זה. זאת אומרת, בא לי לפצות אותם איכשהו".

גידי, מה למדת על עצמך?
גידי: "מה שלמדתי על עצמי זה העונג והכיף, ולהתחבק, ולגעת ולצחוק. עם יוני יש לי איזה כיף שאני בא אליו והוא עושה את האיש הירוק וכל פעם מנגן משהו אחר, ויהודית מאלתרת בשיר הזה, דיוויד משתגע ועושה מה שהוא רוצה. ואנשים קמים, ותינוקות צורחים, זה פשוט כיף".

רכטר: "למדתי ליהנות להופיע עוד יותר. זאת אומרת, נורא כיף לי פתאום לעשות קצת דברים אחרים, לדבר קצת פתאום. פעם ראשונה בחיים אני לא ליד פסנתר, אלא עומד לידם ושר. אז זו מין חוויה באמת מלמדת".

עריכה ובימוי: רותם גרוס