הסופרת הקנדית אן קרסון זכתה בפרס נובל לספרות
קרסון בת ה-76, שכתבה בין היתר את "ארוס המר-מתוק", "אוטוביוגרפיה של אדום" ו"גברים בשעותיהם החופשיות", זכתה לאורך השנים בפרסים ובהוקרות, בהם פרס גריפין ופרס ת"ס אליוט. בנובל נימקו את הבחירה ביצירתה הנועזת והחדשנית, שלדבריהם "מנהלת דיאלוג יצירתי עם המסורת הקלאסית ויוצרת צורות חדשות לספרות בת זמננו"

פרס נובל לספרות לשנת 2026 הוענק לסופרת הקנדית אן קרסון (76), כך הוכרז היום (ה'). קרסון זכתה בפרס "על יצירתה הנועזת והחדשנית, שבדיאלוג יצירתי עם המסורת הקלאסית יצרה צורות חדשות לספרות בת זמננו".
באתר פרס נובל הסבירו כי יצירתה מתמקדת במפגש שבין העיסוק העמוק במילים לבין שאיפתה כמשוררת להעניק להן משמעות חדשה. קרסון, שלאורך הקריירה שלה שילבה בין כתיבת שירה, תרגום והוראה באוניברסיטאות שונות, הגדירה את חקר מקורן של המילים כנקודת המוצא לכל עבודתה.
אן קרסון נולדה ביוני 1950 בטורונטו, ואת אהבתה לשפה ולכתיבה גילתה כבר בתיכון, בזכות מורה ללטינית שלימד אותה גם יוונית עתיקה. בהמשך למדה לימודים קלאסיים באוניברסיטת טורונטו, והחלה את דרכה בחקר התרבות ההלניסטית, שהשפיעה על עבודתה לאורך השנים. את ספרה הראשון, "ארוס המר-מתוק: חיבור", פרסמה ב-1986, ובעקבותיו פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה, מסות ותרגומים, בהם "זכוכית, אירוניה & אלוהים", "אוטוביוגרפיה של אדום: נובלה בשורות-שיר" ו"כלכלה של הלא-אבודים".
בשנת 2000 פרסמה קרסון את "גברים בשעותיהם החופשיות", ספר המשלב שירה, פרוזה ותסריטים, וזכה בפרס גריפין לשירה. שנה לאחר מכן ראה אור "יופיו של הבעל", הנחשבת לאחת מיצירותיה המפורסמות ביותר, העוסקת באישה המתמודדת עם נישואים מורכבים ובעל פלרטטן. ב-2005 פרסמה את "התפוררות: שירה, חיבורים, אופרה"; ב-2010 פרסמה קרסון את "נוקס", יצירה פואטית שנכתבה לזכר אחיה מייקל, שמת עשור קודם לכן בקופנהגן; שלוש שנים מאוחר יותר פרסמה את "קובץ אדום", ספר המשך ל"אוטוביוגרפיה של אדום".
לאורך הקריירה זכתה קרסון בשורה של פרסים והוקרות, בהם פרס לאנן ב-1996, פרס פושקארט ב-1997 ועמיתות מקארתור ב-2000. ב-2001 זכתה בפרס גריפין לשירה על "גברים בשעותיהם החופשיות" ובפרס ת"ס אליוט על "יופיו של הבעל". ב-2010 זכתה גם בפרס PEN לשירה בתרגום.
