שנה עברה מאז שאליסה מילאנו עוררה שוב את תנועת metoo#, שהחלה בכלל כדרך של נשים שחורות לחלוק את סיפורי הזוועות שלהן, אי שם ב-2006. האפקט שלה היה עצום והוביל למפלה הכה מוצדקת של הארווי וויינשטיין, ולחשיפות רבות שאפשר לומר שזיעזעו את העולם, אבל זה יחטא לאמת. כי האמת היא, שרובנו כלל לא הופתענו. הוליווד לא התביישה במיזוגניה שלה בעבר, ממש כפי ששאר העולם לא התבייש. למעשה, היא היוותה דוגמה לכך בנרטיבים שהיא הראתה לנו על המסכים.
ניקוי האורוות ההוליוודי הזה הוליד גם לא מעט ביקורת, שהתמקדה בעיקר בכך שכוכבות הוליווד (וגם כמה כוכבים) מנכסות לעצמן את הסבל של האדם הפשוט ומציגות את המשבר שלהן כמרכז המאבק. אמנם זו ביקורת שיש בה הרבה מאוד טעם, אבל אפשר להסתכל על זה גם מכיוון אחר. נכון, החיים של אמה סטון וג׳ניפר לורנס כנראה טובים יותר משלנו, אבל משהו דווקא במחאה הפריבילגית הזו הראה עד כמה הבעיה חמורה ועמוקה - אם אפילו נשים לבנות, עשירות ומפורסמות הושתקו במשך כל כך הרבה זמן, איך אפשר בכלל להתחיל לדבר על השכבות החלשות יותר? כוכבות הוליווד הבינו זאת בעצמן. כן, המאבק על המקום שלהן בתוך התעשייה חשוב להן, אבל הן גם הבינו שאם הן חוו כל כך הרבה אלימות מינית, זה בוודאי מתרחש במקומות עבודה אחרים, בהם עובדות נשים עם פחות אפשרויות לחשוף את העוולות, ולכן הקימו את Time's Up, וגייסו כספים לטובת קרן משפטית שתסייע בדיוק לאותן הנשים.
מכיוון שהחוק הוא עדיין מרחב בעייתי בכל הקשור לאלימות מינית, ורבות מהמתלוננות מעדיפות שלא ללכת בדרך המשפילה הזאת, בהוליווד החלו סנקציות כלכליות ומקצועיות - פיטורים, ביטולי פרויקטים והקפאות קידומם ושידורם אפילו של פרויקטים שכבר סיימו להצטלם. אצלנו בישראל, הקטנה והאינטימית יותר, הרגשנו פחות את התוצאה של ההאשמות. היו מי שנאלצו לוותר על תפקידים, כמו נשיא קשת 12 אלכס גלעדי, אבל ישנם גם לא מעט מטרידים ותוקפים שממשיכים לעבוד כרגיל. במדינה הכיבוש אפופת הטסטוסטרון, לא בדיוק מפתיע שהגברים הנאשמים (למעט ארי שביט, שכתב טקסט רגשני בעיקר על עצמו) ולא מיהרו להתנצל ולכפר על החטאים, אלא ממשיכים להכחיש בכל הכוח, ועל הדרך לא שוכחים להשתמש בטכניקת gaslighting (מניפולציה פסיכולוגית שגורמת לצד השני להטיל ספק בשפיות שלו) לעבר המאשימות והמגדר הנשי בכללותו. למרבה הצער, היא גם עובדת. סביר להניח שאין אישה שלא עצרה לרגע ותהתה - האם אנחנו באמת מגזימות? ובכן, תרבות האונס היא זו שמוגזמת - לא המלחמה נגדה, ואם יש כאן מסר, הוא כזה - אפשר לסלוח למי שפשע, אבל רק אם הוא מבקש לעצמו את הסליחה הזאת, לוקח אחריות על פשעיו ומנסה לתקן את דרכיו.
השבוע הדברים האלה קיבלו טוויסט נוסף: הקומיקאי נורם מקדונלד אמור היה להתארח אצל ג'ימי פאלון, אבל הופעתו בוטלה מכיוון שהביע התנגדות לתנועת metoo#, ואמר שהוא שמח שהתנועה האטה את הקצב. חופש הביטוי מאפשר לו לומר מה שירצה, כמובן, אבל צוות הטונייט שואו החליטו שלא בא להם לארח מישהו שיוצא באופן כל כך חסר אחריות וחסר בסיס כנגד נפגעות תרבות האונס. התוצאה של הביטול הזה הייתה חיובית - מקדונלד התנצל בפומבי יותר מפעם אחת, אבל מעבר לכך - סביר שזה גרם לו לחשוב על הדברים שאמר, ולמה בעצם הם כל כך מסוכנים. ב-"Man Enough", סדרת הרשת הנפלאה שכבר סיפרנו לכם עליה, הגברים שמתכנסים מסביב לשולחן דנים בדיוק בסוגייה הזאת - המעורבות של הגברים שלא אנסו ולא תקפו במנגנון ההשתקה הזה. גם מי שלא פשע באופן אקטיבי, אלא רק צפה מהצד, שתק ונתן לגיטימציה לדברים האלה להתרחש, צריך לעשות חשבון נפש עכשיו ולשנות את דרכיו, אפילו אם הוא אדם חמוד ואהוב כמו מקדונלד.
אפשר לקוות שהדברים האלה לא יבואו לביטוי רק ביצירות עלילתיות, אלא גם בחיים עצמם. למעשה, זה כבר קרה כשלואי סי.קיי צייץ על מעשיו, הודה בהם בפה מלא ואז נעלם, מתוך הבנה שכרגע הוא צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו, בשקט יחסי (הוא חזר לשתי הופעות סטנד אפ בהפתעה מאז שהתפוצצה הפרשה). זו אולי הדוגמה היחידה כרגע לאיך צריך להתנהג מי שלקח חלק במנגנון הזוועות הזה, וסביר שעוד לא שמענו את הסוף בנושא הזה. אם לשפוט לפי ההתנהגות שלו עד כה, סביר להניח שהחזרה הפומבית של סי.קיי תכה גם היא על חטא ותמשיך את השינוי המוסרי שאפשר להניח שהוא עובד עליו בימים אלה ממש. אבל בשביל זה, צריך ענווה, תכונה שמן הסתם לא נפוצה אצל גברים מטרידים. אולי הגיע הזמן שהיא תהיה.