"פיילוט בשקל תשעים הפך לקלטת הכי נמכרת בארץ"

אם הקלטות בהן צפינו בילדות נשמרות בזיכרון כחלום אינטימי, "מקרנה לילדים" הייתה חלום של דור שלם. ילדי שנות ה-90 פונקו בקלטות ילדים נהדרות יותר ("דיג דיג דוג", "זרעים של מסטיק") ופחות ("רדיו גן", בכיכובן של יעל בר זוהר ושתי בובות חרצופים מסויטות), אבל הייתה להן מלכה אחת בלתי מעורערת. "מקרנה" הייתה קראק לילדים, מפגש פסגה של פצצת כריזמה בדמותה של דנה דבורין וליינאפ מטריף של עשרה באנגרים על-זמניים. הקלטת הזו הייתה ממגנטת וממכרת ברמות שלא נראו קודם - ולכן לא פלא שהיא התפוצצה במהירות ומכרה מספר מדהים של יותר מ-100 אלף עותקים.

כאמור, שוק קלטות הילדים של הניינטיז כבר הוכיח את עצמו - אבל "מקרנה לילדים", שיצאה ב-1996 וחוגגת 30 השנה, הביאה רעיון פורץ דרך, ואפילו שניים. הראשון: להשתמש בשירים שכבר קיימים בעולם ושהפכו ללהיטים באופן עצמאי. השני: ללוות כל שיר בכוריאוגרפיה פשוטה שמוצגת במלואה, כך שהצופים יוכלו לרקוד ולזוז יחד עם דנה והילדים שעל מסך הטלוויזיה.

הסופרת ליאורי עידן לקחה את המנגינות וחיברה להן טקסטים נהדרים ששומרים בחלקם על המצלול של השירים המקוריים: כך "מקרנה", "אגדו" ו"למבדה" שמרו על שמם, בעוד Tic, Tic Tac הפך ל"הרכבת נוסעת (צ'יקי צ'יקי טה)" ו-Hands Up הפך ל"בן בת". הילדים שצפו בקלטת היו בטוחים שמדובר בפסקול מקורי לחלוטין; רק כשגדלו התברר להם שהם מכירים להיטים מכל רחבי העולם: ספרד ("מקרנה"), גרמניה ("קוקו ג'מבו"), צרפת ("בן בת"), ברזיל ("הילה הילה היליי") ועוד.

המילניאלז והג'ן-זי חוו על בשרם את הגלובליזציה המואצת שהזמין האינטרנט, וההבנה שהם גדלו על להיטים ממדינות שונות נחוותה כסימפטום שלה. היא גם נתנה תחושה מגניבה של ידענות, של היכרות עם תרבויות אחרות: אומנם גדלנו בישראל הקטנה, אבל אנחנו מכירים שירים מכל העולם.

ובכל זאת, "מקרנה לילדים״ היא בראש ובראשונה זיכרון ליבה מאחד של ילדים ישראליים. כולנו פחדנו מדנה דבורין ורצינו להיות כמוה; כולנו חלמנו להיות ברכבת של "צ'יקי צ'יקי טה"; כולנו השתוקקנו שתהיה לנו חברה-הכי-טובה לרקוד איתה את ה"למבדה".

קלאסיקה בשקל תשעים

את "מקרנה לילדים" ביים זיו כנרי (68), שהרזומה שלו מונה מעל 60 קלטות ילדים. "מקרנה" הייתה רק הקלטת השלישית שלו, ואת הרעיון ליצירתה קיבל כשצפה באולימפיאדת אטלנטה של שנת 1996. אחרי שהמתחרות האמריקאיות שזכו במדליה שרו את ההמנון, נזכר כנרי, הן שרו את "מקרנה" - כשכל הקהל משתתף, ובסוף קינחו בסלטות לאחור. כנרי הבין שההרקדה היא הדבר הגדול הבא, ושהפסקול לא צריך להמציא יש מאין - אלא להשתמש בשירים שכבר הצליחו בשטח.

חברת ההפקות "קלסיקלטת", ששלטה בשוק ביד רמה, לא התלהבה מהקונספט. אבל המפיקה מאיה רוטשילד הצליחה לשכנע את הבעלים מארק עמוס לתת לו צ'אנס, וכך יצא לדרך פיילוט שזכה לשם "מקרנה לילדים". "הרעיון היה להפיק קלטת פיילוט בשקל תשעים כדי לראות אם זה עובד, ואם זה יעבוד - להפיק קלטת אמיתית", מספר כנרי. "אלא שבסוף לא הפקנו קלטת אמיתית, כי הפיילוט בשקל תשעים הפך לקלטת הכי נמכרת בארץ אי-פעם".

התקציב היה מצומצם, ולכן הקונספט היה פשוט: לקחת כוכבת צעירה ולהקת ילדים, ולהעלות את כולם על סירה בכנרת לשני ימי צילום. "מבחינה אומנותית אני לא גאה בקלטת הזו", מודה כנרי. "יש בה טעויות על טעויות. עבדנו רק עם מצלמה אחת ולא בררנו שוטים, לא היה שום קונטיניואיטי. סצנה אחת התחילה עם שמש ונגמרה בצל? לא נורא. יש סערה בכנרת? ירדנו לחוף ועשינו צילומים שבכלל לא היו בתכנון. לא הצלחנו לצלם קלוז אפים? השארנו את כל הלונג-שוטים. מבחינה קולנועית זה משעמם, אבל בסוף התברר שזה היה סוד ההצלחה: הילדים ראו את כל הריקוד בלי הפרעות, ויכלו ללמוד אותו ולרקוד ביחד מול המסך. הלוואי שיכולתי לומר שחשבנו על זה, אבל זה היה רק מתוך עוני".

כנרי חוזר על המוטו ש"הצלחות אי אפשר להסביר - רק כישלונות", ובכל זאת, ברור שחייבים לזקוף את הצלחת הקלטת לבחירה הנהדרת של הפסקול. "פשוט הלכתי לקלאב מד וראיתי מה גורם לילדים לקפוץ ולשיר", הוא מגלה. רשת הנופש הצרפתית היא זו שהמציאה את הקונספט של "צוות בידור", והמופעים שלה עזרו לשירים לועזיים רבים להפוך להמנונים ישראליים. כנרי השתמש בליינאפ שהרכיבו בקלאב מד, כולל התנועות.

בנוסף, ב-1996 יצא גם הדיסק השביעי בסדרת אוספי הלהיטים "היטמן", אותם הפיקה חברת הד ארצי. "היטמן 7" נפתח בשלושה שירים שהפכו ללהיטי ענק - "צ'יקי צ'יקי צ'ק", "מקרנה" ו"קוקו ג'מבו" - והפך לדיסק הנמכר ביותר בסדרה כולה, עם מעל 200 אלף עותקים. ההיכרות המוקדמת עם שירי המפתח הללו בוודאי עזרה גם היא לפופולריות של "מקרנה לילדים".

ומה לגבי הזכויות לשירים - איך השגתם אותן?
"זה היה הדבר הכי קל בעולם: פשוט שלחנו מייל שמסביר שאנחנו נמצאים בישראל, מדינה קטנה של שישה מיליון אנשים, ורוצים להשתמש בשירים. קיבלנו את האישור ויצאנו לדרך. בכלל לא שילמנו על הזכויות - ויש זכויות להכל. היום זה היה בלתי אפשרי, היינו צריכים לשלם ים של זכויות ואף אחד לא היה לוקח את הסיכון".

ולמה בחרתם דווקא בדנה דבורין להוביל את הקלטת?
"דנה הייתה כוכבת בנוער תל אביב, היא בדיוק השתחררה והתחילה להנחות בערוץ הילדים. מבחינה כלכלית לא יכולנו להרשות לעצמנו לבחור בכוכבים מפורסמים יותר ממנה, אבל אהבנו אותה, היה לה לוק טוב לזה, וזה עשה לה רק טוב".

"ההורים ראו את דנה דבורין עם חולצת בטן ונורא התעצבנו"

את המילים לשירים כתבה כאמור הסופרת ליאורי עידן, שחיברה להיטי ילדים כמו "מפתחות הקסם של דידי" וגם חתומה על הביטוי "סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות". "היוזמה לעשות את 'מקרנה לילדים' הייתה שלי", היא מספרת. "יש לי תאומות זהות, הגר ונטע - עליהן כתבתי את 'למבדה'. כשהיינו נוסעים איתן לקלאב מד באילת, הבת שלי הגר הייתה שרה: 'אגדו דו דו, בוסטננה עושה קפה'. הבנתי שיש להיטים לועזיים שהן אוהבות אבל לא יודעות איך לשיר, ומשם הגיע הרעיון לחבר להם מילים בעברית. פניתי איתו למארק ואילנה עמוס מקלאסיקלטת, שכבר עבדתי איתם בעבר, וככה התחיל שיתוף הפעולה".

הילדות נתנו לך רעיונות לשירים נוספים?
"כן, נטע ממש אמרה להגר: 'הגר, את מרגיזה ואותי מעליבה נורא', ואני שמעתי את זה וכתבתי. הבנות גם הופיעו בקלטת עצמה".

המילים שהמציאה ליאורי נתנו לילדי ישראל אפשרות לשיר את השירים המידבקים כל כך והפכו אותם לשלהם: "אגדו דו דו, איש קטן עושה קפה"; "סבא דינו משתולל נפלו המכנסיים"; ושלא נדבר על ריקוד הציפורים, שהמילים ממש מפרטות איך לבצע אותו. הן הלכו על הקו שבין טיפשות לשעשוע, שני אלמנטים ששילוב נכון שלהם הוא מתכון בטוח לשירים קליטים שלא יוצאים מהראש. הטקסטים נשמעו טבעיים כל כך, שהילדים שצפו בקלטת האמינו שהם המקור, והופתעו בבגרותם לגלות שמדובר בעברות.

"דנה התחילה להנחות בערוץ הילדים. מבחינה כלכלית לא יכולנו להרשות לעצמנו לבחור בכוכבים מפורסמים יותר ממנה, אבל אהבנו אותה, היה לה לוק טוב לזה, וזה עשה לה רק טוב"

לצד הכתיבה, היית גם על סט הצילומים יחד עם הילדות שלך. איך היה שם?
"היה מאוד מצחיק, זו הייתה חוויה מדהימה. התחלנו עם עלות השחר וסיימנו עם רדת החשיכה, והיינו בלחץ אטומי להספיק הכל בגלל שהתקציב היה מצומצם. היו גם הרבה הורים על הספינה, וכשהם ראו את דנה דבורין עם חולצת בטן הם נורא התעצבנו. אז כן הייתה להם ביקורת, אבל בסך הכל הם הבינו שזה סבבה, והילדות ממש אהבו".

הן עידן והן כנרי מספרים כי הרעיון לקלטת היה שלהם, אבל עידן מבקשת להבהיר שמה שחשוב בעיניה הוא התוצאה - שהפכה ללהיט עצום: "הרעיון להכין לשירים גרסאות בעברית היה גאוני. לפעמים קורה שהשיר הנכון פוגש את היוצר הנכון בזמן הנכון, וזה פשוט קורה. אי אפשר היה לעמוד בקצב ההדפסה של הקלטות. וזה גם הקפיץ את הקריירה של דנה דבורין".

הפספוס של יעל בר זוהר

מארק עמוס, בעלי חברת קלאסיקלטת, מייחס את הצלחת הקלטת לשירים ולריקודים. "ידענו להגיד ששירי משחק זה דבר שעובד חזק - דברים כמו 'עוגה עוגה' או 'סבתא בישלה דייסה'", הוא מספר. "השילוב בין הלהיטים לבין הריקודים הוא מה שהוציא אותנו להפקה. וידענו שאם עובדים עם שירים לועזיים חייבים לעברת אותם, כי קהל היעד שלנו היה ילדים בני שנתיים עד שבע".

אתה זוכר של מי היה הרעיון לקלטת?
"תראה, אנחנו פנינו לליאורי כדי שתתרגם את השירים אחרי שכבר התנענו את הפרויקט. רק זיו (כנרי, הבמאי; ד"ב) ידע להגיד איך זה נוצר ברמת הקריאייטיב, אני אישית לא יודע איפה האמת - אבל אם אפשר לתת קרדיט לשניהם, למה לא".

עמוס לא יודע גם לנקוב במספר המדויק של עותקים שמכרה הקלטת, אבל הוא מעריך אותו ב"עשרות רבות של אלפים - ואם מחשיבים גם את העותקים הפיראטיים, זה עבר את ה-100 אלף". גם הבמאי זיו כנרי הדגיש כי הקלטת נמכרה באופן פיראטי בהיקף עצום, ואף סיפר כי איש מכירות של קלטות פיראטיות הגיע אליו הביתה בניסיון למכור לו את "מקרנה". כשכנרי אמר לו שהוא הבמאי של הקלטת ושיש לו את המאסטר, איש המכירות לא התבלבל - והציע לקנות ממנו את עותק המאסטר.

"מקרנה היא אולי הקלטת הכי מוצלחת שלנו מבחינה מכירות", מספר מארק, "לפחות לטווח קצר, כי בניגוד לקלטות אחרות - 'מקרנה' נמכרה בבום בתקופה מאוד קצרה, אולי חודשיים-שלושה".

הבמאי סיפר כי הבחירה בדנה דבורין נעשתה משיקולי תקציב. את מי רציתם להביא במקור?
"מי שהייתה אמורה לככב בקלטת היא יעל בר זוהר - היא הייתה האומנית הראשונה שפנינו אליה. דיברנו עם האמרגן המיתולוגי חיים סלוצקי שייצג אותה, אבל לא הסתדרנו מבחינת המחיר. לכן ניגשנו למישהי יותר זולה שעדיין הייתה פופולרית - דנה דבורין. כמה חודשים לאחר מכן, אגב, פגשתי את סלוצקי, והוא יצא עליי שיעל הייתה עושה עבודה יותר טובה, אכל לי את הראש. לא הבנתי על מה הוא כועס, הוא כנראה הרגיש פספוס. אבל, כמובן, לא יעל ולא דנה עשו את הקלטת - אלא השירים. המוזיקה חזקה יותר מכל אומן".

"עשינו שם דברים שהיום בחיים לא היו עוברים"

מאז הקלטת האיקונית חלפו 30 שנה, במהלכן דבורין (51) הספיקה להפוך לכוכבת ילדים עצומה - ואז לעבור לצד השני של הבמה. היום היא בימאית ומנהלת אומנותית, שייסדה את "פלטפורמא" - התיאטרון החברתי של הקאמרי, ועובדת עם נשים נפגעות אלימות ונפגעי טראומה בעקבות 7 באוקטובר. דבורין מקדישה את עצמה לעשייה אומנותית-חברתית, ובחרה שלא להתראיין לכתבה.

המבוגר השני שכיכב לצדה ב"מקרנה לילדים" הוא השחקן והבמאי חנוך רעים (61), אותו הבמאי זיו כנרי מחשיב ל"כותב הילדים הכי מוכשר בישראל". רעים כתב ושיחק בקטעי המעבר שבין השירים - הוא זה שלבוש בחליפה אדומה-מפוספסת וקופץ למים ממש בתחילתה של הקלטת, וגם שר בקולו של "קוקו ג'מבו".

"האווירה הייתה של חצי חלטורה. במקום להיכנס לאולפן או לצלם בלוקיישנים, פשוט שמנו את כל הסט על אונייה ונסענו. נכון הקטע בהתחלה שאני קופץ למים? זה היה אלתור של הרגע"

אל רעים אנחנו מגיעים דרך אשתו לובה, שלא חשבה שהוא ירצה להתראיין לכתבה. "היא אמרה את זה מפני שלא רציתי להיות בקלטת", מסביר רעים. "כבר אז הייתי בכיוון אחר לגמרי: אני טבעוני ואנטי-קפיטליסט, והקלטת הזו מייצגת בדיוק את כל מה שקשה לי איתו, עם כל הפרסומות שהכניסו בה, הדמויות מהקורנפלקסים וכאלה. וחוץ מזה, כבר אז התחלתי יותר לכתוב ולביים מאשר לשחק".

אז למה בכל זאת החלטת להופיע בה?
"זיו הבמאי התקשר אליי ואמר שהם מצלמים קלטת ילדים, יומיים על סירה בכנרת. אני הייתי אז בן 31, ולמרות גילי הצעיר כבר הייתה לי ילדה בת 10, הבכורה משש הבנות שלי. היא למדה בבית ספר על שפת הכנרת ממש ליד המקום שבו היו הצילומים, ואני, שגרתי בתל אביב, הבנתי שיש לי פה הזדמנות לבלות איתה זמן איכות. אמרתי לזיו שיסדר לי ולה בונגלו על הכנרת ושעשינו עסקה. אמרתי לו שאפילו לא ייתן לי תשלום או קרדיט, לא היה לי מושג שזה יצליח כל כך".

ואיך היה בצילומים עצמם?
"כמו בכל דבר בארץ, האווירה הייתה של חצי חלטורה - ואני אומר את זה בקטע חיובי. גם אני וגם הבמאי קיבוצניקים, והפתרונות שמצאנו היו בהתאם. מראש הרי במקום להיכנס לאולפן או להתחיל לצלם בלוקיישנים פשוט שמנו את כל הסט על אונייה ונסענו. היו לא מעט אלתורים - נכון הקטע בהתחלה שאני קופץ למים? זה היה אלתור של הרגע. או נגיד כשגילינו שאני לא נכנס לתחפושת הג'ירפה שרצו לתת לי, אז שמו אותה על המפיקה, וככה היא מצאה את עצמה בקלטת. גם עליתי על ראש של קטר וזה היה ממש לא בטיחותי, היום לא נותנים לך לעלות מעבר לשלב השני בסולם אם אין לך אישור עבודה בגובה. עשינו שם כמה דברים לא אחראיים שהיום בחיים לא היום עוברים את הביטוח. הייתה אווירה טובה וחופשית, אולד סקול, אבל בלי הטרדות מיניות - לפחות את זה אני יכול לומר".

איך היה לעבוד עם דנה?
"דנה היא מקצוענית אמיתית, לא היה לה שום פספוס. אחרי הקלטת אפילו עשינו עוד פרסומת ביחד. היום, דרך אגב, אם יציעו לי לעשות פרסומת - אני מסרב. אפילו אם יציעו לי מיליון דולר. טוב, יכול להיות שאם זה יכסה לי את החובות אז בסדר, אבל אני לא רוצה להרוויח מזה".

רעים עוסק כיום ב"הצגות פרינג' לילדים - אני היחיד שעושה את זה בארץ, וגם בעולם יש רק מעטים". הוא המנהל האומנותי של קבוצת "תיאטרון לילדים ולנוער באר שבע". לשאלה האם הוא נמצא כיום בקשר עם מישהו מהתקופה ההיא, הוא משיב תחילה בצחוק "הבת שלי", ואז מוסיף שגם עם זיו הבמאי ומאיה המפיקה. "אנחנו מדברים בטלפון מדי פעם".

מסיבה, הפסקה, עוד מסיבה

לצד דנה דבורין וחנוך רעים, הופיעו בקלטת ילדים רבים: מי ששרו בשירים עצמם הם ילדי להקת שרונית של תמר חתוכה, וחלקם גם רקדו בקלטת עצמה. "הם הגיעו כשהם כבר ידעו את הריקודים והכל", נזכר הבמאי כנרי. "היו קצת הקאות על הסירה, אבל הם היו ילדים מאוד מקצועיים".

אז איך היה להיות ילדה על הסט של "מקרנה לילדים"? סתיו רעים ברק (40), דרמה-תרפיסטית ובתו של חנוך רעים, הייתה בת 10 במהלך הצילומים. "אני זוכרת בעיקר התרגשות - זה היה טירוף להיות שם על הספינה הזו בכנרת", היא נזכרת. "הייתי ילדה מהצפון, והיו על הסט רקדניות מתל אביב, גדולות כאלה - בכיתה ח', זה מאוד הרשים אותי אז. אני זוכרת שאבא היה בפרונט ושאני מאוד התייבשתי, נחבאתי אל הכלים, אז תקעו אותי שם מאחורה".

הקלטת התפוצצה והפכה להיות להיט מדינה. התגאית בזה שהיית שם?
"אני זוכרת שהשווצתי לחברות שהייתי במקרנה, ועד היום רואים אותי שם ביוטיוב. אבל כבר הייתי גדולה כשזה התפרסם, אז בשבילי ה-דבר היה בתכל'ס שהייתי עם אבא. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת חצי שנה; אמא ואני עברנו לגולן, ואבא נשאר בתל אביב. לא היינו מתראים הרבה, אז היה נחמד לבלות איתו זמן איכות, כי הצילומים היו בעין גב - ממש איפה שלמדתי. אני זוכרת שישנו ביחד באיזה צימר, וגם שהוא בא לבקר אותי בבית הספר - הוא הגיע לשם בתחפושת של היצור האדום עם הפסים, כולו רטוב אחרי שהוא קפץ למים".

רעים זוכרת שביקשו ממנה להיכנס לתוך בובה של שוש, ואיך כשיצאה ממנה "כל הילדים באו אליי וביקשו חתימות, אז סתם כתבתי להם את השם שלי". הצילומים עצמם היו מרגשים, אבל גם מעייפים: "זה היה מתיש לעשות עוד טייק ועוד טייק. אני זוכרת את דנה בתוך עצמה בין הצילומים, וגם את הפער בין האווירה שייצרו כשרקדנו את המקרנה לבין מה שהיה בפועל. בתור ילדה זה היה מוזר: מסיבה, ואז פתאום אין מסיבה וסתם כולנו על הספינה, ואז שוב מסיבה".

וזה בעצם מה שהרגישו גם הילדים שצפו בקלטת: החיים הרגילים נשטפים בצלילים ובצבע כשלוחצים פליי, ואז חוזרים לעצמם כשהקלטת נגמרת. אבל כל מה שצריך זה להריץ את הקלטת אחורה, ללחוץ שוב על פליי - והמסיבה מתחילה שוב מהתחלה, גם 30 שנה לאחר מכן.