כשהסרט "Seaspiracy" הגיע לנטפליקס בסוף מרץ, הוא זינק מיד לראש רשימת התכנים הנצפים ביותר של נטפליקס, הוכתר ברשת כצפיית חובה ואפילו הגיע למשפחה הכי מפורסמת בעולם - קורטני קרדשיאן אמרה שבעקבותיו היא החליטה להפסיק לאכול דגים. "Seaspiracy" מתמקד בתעשיית הדיג המסחרית העולמית, ושוטח לא מעט נתונים מדאיגים לגבי האופן שבו היא פוגעת באוקיינוסים שלנו, החל משיירי הפלסטיק שמגיעים ממנה ומזהמים את הים ועד להכחדה של מינים שלמים של בעלי חיים ימיים.

כבר כשעלה הסרט למסך נשמעו ביקורות מצד מומחים שהשתתפו בו, שטענו כי הבמאי עלי טבריזי הוציא את דבריהם מהקשר וערך את הריאיונות איתם באופן מגמתי. אחד המומחים - מארק פאלמר מהארגון הבינלאומי IMMP, שאחראי לתווית הניתנת לחברות המשווקות טונה שאינה פוגעת באוכלוסיית הדולפינים - אמר כי מהריאיון שלו בסרט משתמע שארגונו אינו יודע אם דולפינים נהרגים כתוצאה מדיג טונה, אך הדבר רחוק מהאמת. "עניתי בסרט שאין ודאות בחיים, אבל שהצלחנו להפחית באופן דרסטי את מספר הדולפינים שנתפסים ברשתות הדייגים ושמעט מאוד מהם מתים כך", הוא סיפר ל"גרדיאן". "הסרט השתמש בהצהרה שלי מחוץ לקונטקסט ובאופן שאפשר להבין ממנו שאנחנו לא יודעים אם דולפינים נפגעים היום. זו פשוט לא האמת".

ופאלמר לא היה היחיד להטיח האשמות בסרט. סרטים דוקומנטריים הם אמנם דרך יעילה להעלאת מודעות, אבל בכתבה חדשה שכתב הביולוג הימי הוותיק דניאל פולי עבור Vox, מתברר שלמרות הכוונות הטובות של "Seaspiracy" - הרבה מהנתונים בו לא מדויקים ומתבססים על מחקרים ישנים. הבעיה העיקרית של הסרט, לטענת פולי, היא שהפתרון שהוא מציע להצלת האוקיינוסים - לא באמת יעבוד.

פולי פתח במילים חיוביות על הסרט, והדגיש כי "Seaspiracy" מנגיש לקהל הרחב של נטפליקס אינפורמציה שהייתה ידועה בעיקר בעולמם של הארגונים שמנסים להציל את האוקיינוסים. לדבריו, הסרט מצליח להציג את הבעייתיות של הדיג המסחרי: "זו תעשייה שהיא הרבה פעמים לא בשליטה ואפילו פושעת, וצריכה להיות מוגבלת על ידי רגולציות", כתב פולי, אבל מיד הבהיר כי "יחד עם זאת, הסרט עושה יותר נזק מאשר תועלת". על פי הביולוג, הנזק נובע מכך שהסרט כולל עובדות שקריות; משתמש בטכניקות ריאיון שנויות במחלוקת; מציג נרטיב אנטי-אסיאתי; מפנה אצבע מאשימה כלפי הארגונים שמנסים לשמור על האוקיינוסים; ובעיקר - יוצר מצג שווא על פיו צריכה מופחתת של דגים על ידי מי שצפה בסרט היא הפתרון האידיאלי להצלת האוקיינוסים.

אז מהן העובדות הלא מדויקות שמוצגות ב-"Seaspiracy"? בסרט נטען כי האוקיינוסים יתרוקנו לחלוטין עד השנה 2048, אבל פולי טוען שהממצא הזה הוא מסקנה של מחקר אקדמי שכבר עבר זמנו, ושעם ניהול נכון של תעשיית הדיג - גם האוכלוסיות המידלדלות של בעלי החיים יכולות להחלים, ולמעשה מושקעים מאמצים בנושא כבר עכשיו על ידי חוות דיג מסוימות.

מתוך "Seaspiracy" (צילום: Lucy Tabrizi, Netflix)
מתוך "Seaspiracy" | צילום: Lucy Tabrizi, Netflix

נתון שגוי נוסף נוגע לבעלי החיים שנתפסים ברשת שלא בכוונה, חלקם מוצאים מהמים ונמכרים בשווקים וחלקם נזרקים חזרה לים. בסרט נטען ש-48% מהדגים מושלכים חזרה לאוקיינוס, כשעל פי פולי - הנתון האמיתי הוא 10%. הנתונים מעוותים גם לגבי זיהום האוקיינוסים: לטענתו, הפסולת שבני האדם משליכים בחיי היומיום עדיין מרכיבה 80% מהפסולת המזהמת בים, כך שתעשיית הדיג אכן מזהמת, אבל פחות ממה שנטען בסרט. הטעות המשמעותית ביותר, הוא הסביר, היא שבסרט נטען שאין אפשרות לדוג דיג מסחרי באופן שמגן על כדור הארץ. פולי טען שבעוד רוב תעשיית הדיג אכן לא מתחשבת בסביבה, ישנן דוגמאות מסביב לעולם של חוות דיג שדווקא שמות דגש על קיימות ומצליחות לדוג באופן שאינו פוגע בסביבה.

אבל הטענה העיקרית של פולי נוגעת לשורה התחתונה של הסרט - משימתו העיקרית של "Seaspiracy" היא לעודד את הציבור להפחית בצריכת הדגים (במקום, למשל, לפנות לאקטיביזם דרך ארגונים שונים). לדברי פולי, ההתגייסות הזו לא יכולה לעשות הבדל של ממש: הפתרון של צמחונות או טבעונות, הוא אומר, נגיש רק לאנשי העולם המערבי, ומדובר באחוז קטן מדי מאוכלוסיית העולם כדי לייצר שינוי אמיתי.

"בסופו של דבר, הסרט מסתכל על הבעיות של תעשיית הדיג דרך עדשה צרה ופריבילגית, כדי לגרום לאירופאים וצפון אמריקאים שיכולים לוותר על אכילת דגים להרגיש אשמים מספיק כדי לעשות זאת. למרבה הצער, 85% מאוכלוסיית העולם ימשיכו לאכול דגים כי הם לא יכולים להרשות לעצמם תזונה טבעונית מלאה", הוא כותב, ופונה לקהל לקחת צעדים משמעותיים יותר: "אם הסרט גרם לכם להיות יותר מודעים לבעיות של האוקיינוסים, הצטרפו לאחד הארגונים שפועל למען שינוי. באשר לסרט, כותרת טובה יותר עבורו יכולה להיות 'מארי אנטואנט הולכת לים'".