חבר אמר לי שילדים ומשפחה הם תכלית החיים, ​אבל מי יודע מהי תכלית החיים?

כנות וחשיפה הולכות ביחד לעיתים רחוקות, בוודאי אצל אנשים שיש להם ניסיון במגע עם התקשורת, אבל עידו מוסרי בא לריאיון הזה הכי פתוח שאפשר. זה ניכר כשאנחנו מדברים על הילדים שאין לו, על יחסיו עם אחיו הבכור טל, על הרגע שהיה ונגמר לו בהוליווד – וגם ממש בתחילת השיחה, כשהוא אומר: "תפסת אותי בימים לא מדהימים בחיים האישיים. עלינו על שרטון במערכת היחסים, כנראה זה משבר שנה. מאוד קשוח".

מוסרי, 47, נכנס לפני כשנה לזוגיות רצינית אחרי חיים שלמים של רווקות. שינוי הסטטוס הוא לדבריו עניין חיובי כשלעצמו, אבל גם אתגר לא פשוט: "התמכרתי לרווקות. לא בקטע של הוללות, התבגרתי, אלא במובן הזה שהתמכרתי לשקט שלי ולחופש שלי. חייתי מצוין עם עצמי ולא עם תחושת הלקאה, כבר קראתי לעצמי משפחה".

היו ברקע רעשים כאלה של "למה אתה לא כמו כולם"?
"קצת, זה צל כזה שקיים כל הזמן, אבל זה לא משהו שמניע אותי. פשוט מוזר לי שאני לא כמו כולם, ויותר מוזר לי איך שכולם לוקחים את זה. אם עד גיל 40 לא בחרת בדברים שהרוב בוחרים בהם, אז מה? כל אחד והסיפור שלו. ממש עכשיו חבר אמר לי שילדים ומשפחה הם תכלית החיים, ​אבל מי יודע מהי תכלית החיים? מי החליט?".

עם נשים מדברים על השעון הביולוגי, אבל השעון החברתי קיים גם אצל גברים. הייתה לך מחשבה על הורות יחידנית או משותפת?
"לגמרי, כבר התחלתי להתעניין ולחפש, אבל צריך להשלים עם זה שזה לא פיקניק לאף אחד, גם לא לזוגות או למשפחות שמהצד נראה שטוב להם. החיים כל הזמן מציבים קשיים ואתגרים. אני בטוח שילדים זה הדבר הכי מדהים בעולם, ועדיין אני לא מרגיש את הרצון. אני מרגיש יותר את הפחד. כשאתה כבר בן 47, אין מה לעשות – פיזית אתה במקום אחר. גם מבחינת הסבלנות".

את בת זוגו, השחקנית-רקדנית יעל דובר, הוא הכיר בזכות הזוגיות היציבה בחייו: זו שהוא מנהל עם בובספוג מכנסמרובע, הפרטנר שמוסרי מלווה בקולו כבר 23 שנה. בקיץ שעבר הגיע בובספוג לבמות כמחזמר שבו השתתפה גם דובר, ו"החיבור בינינו הגיע כשנפצעתי במהלך החזרות. כרקדנית היא למודת פציעות, והיא עזרה לי בזה".

סיפור אהבה קלאסי. 
"יש אהבה, אבל לא אגיד לך שזה קל. זה בכלל לא. לפני שלושה-ארבעה חודשים עברנו לגור ביחד, כלומר היא עברה לגור בדירה שגרתי בה לבד, וזה יוצר תחושה כאילו מישהו פלש לי. החיים המשותפים זה דבר קשה. ​אם אתה נכנס לזוגיות בגיל 24, אתה מכיל. הכל גמיש. עכשיו יש לא מעט חיכוכים ותקלים, כי יש הרגלים. הזוגיות מעמתת אותך עם עצמך, אני מגלה בעצמי מקומות שלא דמיינתי שאפגוש".

כמו מה?
"אני לא יודע לריב. פאק, זה קשוח. או שזה יוצא לי מפחיד, או שיוצא לי מלא בכי. פשוט המון שנים לא הייתי צריך".

את יעל הפחיד להיכנס למערכת יחסים עם גבר שהיה אז רווק בן 46?
​"אני חושב שדי מהר הוכחתי רצינות, אז לא. גם אם היום זה לא יעבוד בינינו – ואני מקווה שכן – זה לא שאני ארוץ לרווקות בשביל להיות עם כל הבחורות. אני כבר שנים לא הולך לברים, לא שותה אלכוהול, מאסתי גם בכל הברנז'יאדה. אני משחק מגיל שמונה, ככה שהופעתי שנים בערבים, ופתאום גיליתי את הרצון להיות בבית בערב. התאהבתי בזה".

אז מצאת את המקום הנוח שלך. וכשיעל הצטרפה?
"היא בת 37, ואמרתי לה מלכתחילה שאני פתוח מבחינת הפורמט, והיא אמרה שהיא לא, שהיא רוצה מה שנקרא קלאסי. חתונה, ילדים, משפחה, בלי שום גמישות. זאת ההזדמנות שנקרתה בדרכי, אני אוהב אותה ויש בינינו חיבור חזק, בזכותה נפתח חלון המשפחתיות והילדים. כשיש אהבה ויש חיבור בסיסי שהם חזקים וטובים, זאת הזדמנות".

בסוף אדם נחשב למאושר רק כשהוא מאושר חברתית – זוגיות, משפחה וילדים. אלה דברים שעדיין נתפסים כמדדים להצלחה ולכישלון.
"והלוואי שזה יקרה לי, אבל קצת מקומם שקבעו שזה המבחן, כי זה פורמט שלא שואל אם באמת טוב לך. ואז, כשלא מצליחים לחיות בטוב ביחד ובמגורים משותפים – אז אני מבין שאני יכול וצריך לתקן בעצמי דברים בשביל לגדול ולהיות יותר טוב, אבל אולי אני לא חייב? אולי יש דרכים אחרות לגדול ולהיות יותר טוב? אנחנו מחפשים צורות חדשות שישפרו את הסיפור שחוו ההורים שלנו. הרי המערכת החברתית שהייתה, של 'להתחתן כי צריך', גבתה מחיר מהרבה מאוד זוגות ומשפחות. אני מעריץ ומכבד אותם, כל דור והסיפור שלו, ואני יצאתי מהארון כאחד שהוא לא כמו כולם בנושא הזה. אני מוכן להישאר לבד וטוב לי".

בקולנוע הישראלי לא השתינו לכיווני 

בעוד שנה יחגוג מוסרי 40 שנה על הבמה. כבר בגיל 8 הוא החל את דרכו בהצגה "המלך ואני", בתיאטרון  הקאמרי, לצד אחיו. "המזל שלנו הוא ששנינו התקבלנו לשני תפקידים טובים. אף אחד לא התאכזב", הוא נזכר. "המחזמר הזה היה כמו אצבע שדוחפת את אבן הדומינו הראשונה, וזה התגלגל משם. זה שהתחלנו בתיאטרון אומר שספגנו ערכים של מסורת, של יראת כבוד כלפי שחקנים ותיקים. היום, כשאני משחק עם מוני מושונוב ושלמה בראבא, אני מעריץ אותם על אמת. ויש על מה, תאמיני לי".

מוסרי משתתף כיום לצד מושונוב, בראבא ודור אלמקייס במופע "רביעיית מועדון התיאטרון", מחווה מוזיקלית-קומית של התיאטרון היהודי לרביעייה המיתולוגית שפעלה בשנות ה-50 וה-60. כמה מיתולוגית? מספיק להזכיר שבמהלך אחת מהופעותיה בתל אביב, ב-1960, דרש מי שהיה אז קצין החינוך הראשי של צה"ל להוריד אותה מהבמה בטענה שחבריה "אידיוטים". עד כדי כך היא נתפסה כהתרסה נגד הממסד. מוסרי: "ההצגה הזאת עושה כבוד לתקופה אחרת שהייתה, ולרביעיית מועדון התיאטרון המקורית, שהצליחה בטירוף. הם נחשבו חתרניים ואפילו גסים קצת, לילדים לא נתנו להיכנס להופעות שלהם". 

זה נכון שאמא שלך הייתה בלהקה צבאית עם בראבא?
"נכון! זה הכי מדהים שיש, לא ייאמן. אני תמיד אומר בצחוק לבראבא, 'אולי אני הילד שלך בכלל, מוני כל הזמן אומר שאנחנו דומים'. אבל אבא שלי בא עם אמא לפרמיירה, אז נראה לי שאני בסדר". 

דמיינת שהקריירה שלך תימשך זמן רב כל כך?
"אשכרה 40 שנה. זה הדבר היציב בחיי, אני גאה בזה. יגאל שילון עליו השלום, שאהבתי כל כך, עשה ריאיון עם כל התלמידים בכיתה שלי כשהיינו ב-ט', ושאל מה הם ירצו להיות. ואני אמרתי, 'שחקן תיאטרון'".

שמו של מוסרי, כמו שמותיהם של ילדים אחרים שלמדו איתו בבית הספר לאומנויות בתל אביב, מוכר לקהל הרחב מאז "תופסים ראש". סדרת הטלוויזיה משנות ה-90 המוקדמות שילבה ילדים-שחקנים בקטעי ריקוד ושירה – וכמו שאומר מוסרי, "זאת הייתה סנסציה. תמיד היה חוזר על עצמו מצב שאחד התלמידים-שחקנים היה נכנס עם פתק שכתוב עליו שצריך אותו לצילומים, אני לא מקנא בתלמידים שנשארו בכיתה. אני זוכר את האנרגיה הזו כשהייתי יוצא, אבל הם כן גם פרגנו".

אחרי "תופסים ראש" באו סדרות ילדים ונוער נוספות כמו "לא כולל שירות" ו"ג'ינג'י"; כשהיה בן 19 שינה מוסרי כיוון כשכיכב בסרט, ועוד בתפקיד דרמטי. "שיחקתי ב'שלום לבן דודי' לצד אלון אבוטבול, סרט שיצר הבמאי שרון עמרני, שהיה הבטחה גדולה", הוא מספר. "הסרט מתחיל בזה שאני רץ על הים, ואחרי כמה שנים שרון עצמו טבע בים ומת. עכשיו, כשגם אלון הלך לעולמו בים – אי אפשר לכתוב תרחיש כזה. זה גם היה הסרט הדרמטי האחרון שעשיתי".

וקולנוע בארץ לא עשית מאז גיל 19?
"היו דברים פה ושם, אבל לא ככה, ודווקא מאז הלכתי ללמוד משחק. בקולנוע הישראלי עדיין לא השתינו לכיווני בכלל, וזה מבאס אותי. אני מרגיש שיש שם איזו החמצה. זה גם קטע, כי שיחקתי כבר בארבעה סרטים עם אדם סנדלר, אבל בקולנוע הישראלי כמעט ולא שיחקתי".

בשנת 2008 זכה מוסרי בהזדמנות של פעם בחיים כשלוהק לסרט ההוליוודי "אל תתעסקו עם הזוהן" לצד סנדלר. בעקבות ההצלחה הזמין אותו הכוכב היהודי להשתתף בשלושה סרטים נוספים שהפיק וכתב (האחרון שבהם היה "את מה-זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי"). "זה באמת חלום מה שעברתי, לוקחים שחקן מהאופניים פה בתל אביב ישר להוליווד", אומר מוסרי. "לא דמיינתי שדבר כזה יקרה, ועד היום אני אסיר תודה שזה שקרה. בעיקר כי זה גם נמשך לעוד שלושה סרטים. לקבל תפקיד טוב בסרט הוליוודי של 90 מיליון דולר כמו 'הזוהן' היה הדבר הכי טוב שקרה לי, מכל הבחינות. גרתי בארה"ב בתקופת הצילומים, ואלו היו שלושה וחצי החודשים הטובים של חיי".

הייתה תחושה שזה הולך לפתוח את הדלת לקריירה משמעותית הוליוודית?
"התחלתי באותה תקופה עם גל גדות, ואני זוכר שנפגשנו פעם אחרי שיעור מבטא. היא הייתה לקראת 'מהיר ועצבני', ואני זוכר שאמרתי לעצמי, 'אה, אני בסרט עם אדם סנדלר, זה יותר מגניב'. ותראי איפה היא ואיפה אני". 

טל תמיד העריץ אותי כשחקן

מוסרי לא מסתיר את העובדה שבסופו של דבר, החווייה ההוליוודית הייתה עבורו רכבת הרים רגשית. "זאת הייתה ברכה מאוד גדולה", הוא אומר, "ואחר כך זה גם התגלה כקללה". 

למה קללה?
"זה היה מאוד מבלבל, לא הייתי מוכן לזה משום בחינה. הייתי בן 29, ולא הבנתי שיש כל מיני חוקים בנוגע לאיך להתקדם שם. זה גם תמיד דלתות מסתובבות, ובהוליווד הנושא של 'הברזל החם' הוא ממש קריטי. אולי היום הייתי פועל אחרת כדי לנסות לדחוף את זה יותר כשזה היה חם. מצד שני, אדם סנדלר קרא לי ארבע פעמים. אם הוא יקרא לי עוד כמה פעמים בחיים, אני קונה את זה".

בוא נתעכב עוד רגע על "הזוהן". אחרי שלושה חודשים בהוליווד, איך היה לחזור ולעלות כאן על הסעה לאיזו הצגה בצפון?
"זה היה לי מאוד קשה. היו לי שנתיים-שלוש של דם, זה אכזרי, זה שיעור. אתה עולה נורא גבוה, אבל אחר כך אתה תרד. כלומר, אלא אם אתה גל גדות. חמסה, שהיא רק תמשיך ותעלה, מגיע לה. כל אחד והסיפור שלו, והסיפור שלי היה עלייה נורא נורא חדה, כמו איזה מתקן בלונה פארק. היה בזה משהו אכזרי, כי זה לטעום מהקצפת של העולם, להיות על המגרש ולא על הספסל. אבל אני כן אומר תודה שזה נמשך מאז, אז יש לי במה להתנחם".

יש רגעי התרפקות?
"יש לי כל הזמן פלאשים כאלה של זיכרונות טובים. כיף שיש אותם, אבל זה כל הזמן גם מין משהו כזה שמגרד, צביטונת".

חמש שנים לפני שעלה על מטוס לאמריקה קיבל מוסרי את תפקיד קולו של בובספוג בגרסה העברית של הסדרה האהובה, ומאז הם ביחד. "דיבוב זה דבר שאני אוהב אותו וטוב בו, הוא משלב יכולות שלי", הוא אומר. "אני מאושר על זה, וזה גם מפרנס אותי".

אומרים שדיבוב זה דווקא לא אפיק משתלם לשחקנים.
"נכון, אבל אני כבר למדתי לדרוש את מה שמגיע לי, מה גם שזה ספציפית תפקיד שקורע לי את הגרון. זו מיומנות שהגעתי אליה, ואני גם מגדל דורות שלמים. זה לא רק הדיבוב, זה גם המחזמר וגם מפגשים עם קהלים וחתימות וסדנאות לילדים".

זה בעצם מקום נדיר שבו אתה ואחיך חולקים טריטוריה, הוא הרי מזוהה כל השנים עם עולם הילדים. איך הדינמיקה שלך איתו?  
"טל מדהים, אנחנו אחים טובים. כשהיינו קטנים הוא שמר דיסטנס של אח בכור, הוא לא הסכים למשל שאצטרף לבילויים עם החברים שלו, זה היה הגבול. היום אנחנו גם מבלים ביחד, יצא לנו לעשות ביחד פרסומת למקדונלד'ס ואנחנו חולמים למצוא את הפרויקט הנכון לשתף סביבו פעולה בעתיד". 

עד כמה קרוב הקשר ביניכם?
"זה לא שאנחנו מדברים כל הזמן ביומיום, אבל הוא תמיד יהיה שם כשצריך אותו".

איך מסתדרים שני אחים-שחקנים בבית מבחינת התחרות, הקנאה?
"אף פעם לא הייתה בינינו תחרות. תמיד נתנו מקום לשנינו ואף אחד לא הרגיש מקופח. אגב, טל היה זה שהמליץ עליי ל'לא כולל שירות' ונתן לי שם את המקום. הוא תמיד העריץ אותי כשחקן".

כנשיאה הלא-רשמית של מועדון מעריצי של "לא כולל שירות", אני חייבת לשאול: טל תמיד היה הכוכב. גם עכשיו, באיחוד שנעדרת ממנו.
"זאת הייתה באמת התקופה היחידה שאני זוכר שקינאתי בטל בהקשר הזה. קינאתי שהיו לו מעריצות. כשהיינו מקבלים דואר, 20 מכתבים היו לטל ואולי אחד בשבילי. זה צבט לי, בטח כתיכוניסט. טל תמיד נחשב קצת יותר חתיך, ואני הייתי נמוך. פתאום ראיתי שהוא עם הבנות היפות ומעריצות צורחות לו, אז הנער שהייתי התחיל לקנא. אגב, עד היום אני לא אוהב אומנותית את איך שהייתי ב'לא כולל שירות' כחלק מלהקת צעירי תל אביב. הייתי ילד של תיאטרון, ושם הייתי נער מתבגר בתקופה שאני פחות אוהב את עצמי". 

ובכיוון ההפוך, איך טל הגיב כשאתה היית ב"זוהן"?
​"הוא בעצמו סיפר בראיונות שהוא קינא קצת, אבל הבין שזה לא מה שנכון לו. כל אחד מאיתנו מצא את מה שמתאים לו. טל התחבר לעולם הילדים מהמקום המקצועי – המותג, המסחרי, העובד כל הזמן. היה לו חשוב שתהיה לו עבודה כל בוקר, עד היום זה חשוב לו. אני מהאומנים שיכולים לקחת כמה ימים בלי עבודה בשביל להתמלא בהשראה, זה ממש אופי שונה".

לך לא קרץ עולם הילדים?
"שנים שלא, ודווקא עכשיו אני משתתף ב'הייתי פעם ילד', מופע של שירי אריק איינשטיין לילדים בספריית בית אריאלה בתל אביב".

אפרופו תחילת השיחה שלנו, אתה ואחיך מאוד שונים במשפחתיות. טל נשוי ואב לשלושה.
"אתמול היינו ביחד בהופעה, והסתכלתי ולא האמנתי. הם כמו סצנה מסדרה. ישבתי שם עם הבעיות שיש לי כרגע בזוגיות, מנסה להבין מה לעשות, ועלתה איזו קנאה קלה. אבל זו קנאה חיובית, קנאה של איך עושים את זה. אני מבין שבמציאות שלנו, ילדים הם התקווה".

אני מקווה שאני מספיק טוב

המציאות שלנו היא הכוכבת של "היהודים באים", הסדרה של כאן 11 שבה משתתף מוסרי ושכאילו עוסקת בהיסטוריה – ובתכלס מעבירה בדרכה הסאטירית ביקורת על החברה בישראל. אפשר לראות בסאטירה סוג של אקטיביזם פוליטי, אבל מוסרי מחדד: "אני משחק שם עם יוסי מרשק, שלקח קדימה את המעורבות הפוליטית שלו, דבר חשוב שבא לו באופן טבעי. אבל אני, יושב לי על המצפון שאני ממשיך כרגיל בחיים".

ממשיך, כלומר במציאות שבה עדיין יש חטופים ישראלים בעזה?
"כן, ואני אגיד את זה, פוליטיקלי קורקט או לא: הייתי כמה פעמים בכיכר חטופים, וביאס אותי שראיתי רק פלח מסוים באוכלוסייה. אני לא אוהב את הדיון על המזרחים ועל האליטה, אבל זה מה שהרגשתי שם וזה מה שראיתי שם".

אשכנזים.
"את אמרת". 

זה מה שאני רואה.
"שלא יבינו לא נכון, אין לי ביקורת על מי שבא או לא בא. יש לי באסה גדולה וצער עמוק על זה שאנחנו עדיין מפולגים מעצם היותנו, שישראל השנייה זה עדיין עניין. אולי גם כי אני בעצמי חצי מזרחי וחצי אשכנזי". 

זה משהו שהיה בתודעה שלך בבית, בילדות?
"כילד הייתי ילד מאוד משתכנז. אחי היה פעיל בילדות באיזו מפלגה ימנית, הלכנו וחילקנו פליירים, ואז היה בכיתה שלי איזה ויכוח פוליטי. אני דיברתי, ופתאום כל הכיתה הייתה נגדי. מהפאניקה הפכתי כבר בהפסקה לשמאלני".

והיום?
"יש לי ביקורת עצומה על הממשלה שלנו ועל ראש הממשלה, אין לי מילים על ההפקרה וההפקרות".

משהו השתנה בתפיסות שלך מאז 7 באוקטובר?
"נהייתי יותר פטריוט, יותר מפוכח. אבל אני איש מרכז. תמיד האמנתי בפשרנות, זה משהו באופי שלי. לפני הכל אני אומן, ומול קהל אתה לא יודע מי ימני ומי שמאלני. אני מחפש תמיד את המחבר, אני אוהב שלום ואהבה".

אם תגיד שלום ואהבה, אנשים יגידו ששכחת מה קרה ב-7 באוקטובר.
​"והם צודקים. אסור להיות נאיבי, ואני לא שכחתי. אנחנו יושבים פה בבית קפה, ועם כל ביס אני חושב על החטופים ורק רוצה להודות לחיילים ששומרים עלינו. אנחנו במלחמה, אבל אני כן חושב שדיאלוג עם שכנינו – שהם מסוכנים, וגם את זה אסור לשכוח – זה דבר שצריך להגיע בזמן הנכון ובדרך הנכונה".

אותה כנות שהפתיעה אותי בתחילת השיחה עם מוסרי ניכרת גם לקראת סופה – כשאני שואלת על מעמדו כשחקן שמצד אחד עובד בלי הפסקה, ומצד שני מתקשה לצאת מהמשבצת הקומית. "זה מה שהיה בדברים הראשונים שעשיתי, וגם ועכשיו ב'היהודים באים'", הוא אומר. "אני יודע שרוב השחקנים הדרמטיים היו רוצים להתחלף איתי, כי כל אחד רוצה את מה שיש לאחר, ואני תמיד תפסתי מעצמי שחקן דרמטי. אני חושב שיש לי עוד מה לתת בכיוון הזה. אני אוהב להשתנות, אז גם בז'אנרים. אני לא בהכרח מבקש תפקיד ראשי, אבל תפקיד דרמטי טוב". 

יכול להיות שזה מזין את עצמו? התחלת בקומדיה, הגעת להוליווד עם קומדיה, אז עכשיו לא מפרגנים ליכולת שלך להשתנות?
"זו מדינה קטנה שיש בה המון אנשים מוכשרים ויש בה גם תיוגים. בזמנו הוצאתי אלבום מוזיקלי, וזה לא עניין אף אחד כי התעסקו רק באדם סנדלר. עד היום השם שלו מוזכר בכל כותרת של כתבה עליי. זו תופעה שאתה משלם עליה מחיר, תופעה של שיווק. טל מדבר איתי על זה הרבה שנים, כי הוא רצה לשחק בתיאטרון רציני גם בתור כוכב ילדים, והוא באמת חזר לתיאטרון. לגביי, אני מרגיש שיש לי עוד המון מה לתת בהקשר הזה. בטח אחרי שתעשיית הסדרות והסרטים בארץ התפתחה כל כך".

אתה עושה אודישנים?
"כן, והולך לי טוב. אני מגיע לשלבים האחרונים, וזה כל הזמן כמעט. אני מאמין שזה עניין של זמן, יש לי עוד אינספור חלומות – גם בתיאטרון, גם על המסך. דיברנו על מוני ובראבא, שנתנו תפקידים דרמטיים משמעותיים בקולנוע וזה העמיק את הקריירה שלהם כשחקנים. אני מאוד מצפה לזה, אני רוצה הזדמנויות, ואני מקווה שאני מספיק טוב. כיף לדעת שיש לי עוד 30 שנה של אתגרים ושל דברים שבא לי לעשות ולממש".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל חג'בי | איפור: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי