חמש שנים חלפו מאז שעזבת אותנו, סבא, והגעגוע אליך לא מרפה. החלל העצום שהותרת בחיים שלנו לא מתמלא. אני מוצא את עצמי שוב ושוב מדבר איתך בראש, תוהה מה היה לך להגיד על החלטות שקיבלתי, במה היית מתגאה, מה היית חושב. כל כך הרבה עבר עלינו בלעדיך.
לפני עשור, כתבת לי במכתב לקראת הגיוס: "צר לי מאוד על כך שהעולם שאני 'מוריש' לך נראה כפי שהוא נראה. עשרות שנים קיוויתי וגם נאבקתי כדי להוריש לכם עולם שונה. לא הצלחתי. אומנם אינני שוכח שהעולם אשר אני נולדתי לתוכו בשנת 1939, היה נורא בהרבה מן העולם שאני משאיר לכם: היו בו היטלר וסטאלין ומוסוליני, ותמיד קיוויתי שילדיי, ואחריהם נכדיי, ייוולדו לתוך מציאות אחרת, של הבנה, שלום ודיאלוג. יוצא שאני נאלץ להשאיר לך ולבני דורך הרבה מאוד עבודה לא גמורה, והרבה כישלונות של בני דורי".
המילים האלה מגלמות כל כך הרבה ממך: תקווה ומאבק, פרספקטיבה היסטורית ואחריות - דברים שנעדרים מהשיח הציבורי שלנו, במיוחד בשעתנו הנוראה ביותר. כל כך הייתי רוצה לדעת מה היה לך להגיד על מערכות הבחירות, על ההתמודדות שלנו עם הקורונה, על "שומר חומות", על הכניסה האמיצה של מנסור עבאס לממשלה, על המחאה נגד ההפיכה המשפטית ועל שבעה באוקטובר.
ישראל שהכרת כל כך שונה מישראל של ימינו. הייאוש, האטימות, השררה, רק הלכו והתפשטו. נדמה שאנחנו כל כך רחוקים. הקול שלך, שכה חסר בציבוריות הישראלית, רק מתחדד לי בימים המדממים האלה שאנחנו עוברים. אהבת ישראל בלתי מתנצלת, והומניזם. רדיפת שלום, וציונות עיקשת. היכולת לראות מציאות מורכבת, לדרג רע יותר ורע פחות, ולראות באנשים סוף פתוח.
המילים שלך, העיניים הטובות, האופטימיות העמוקה הזאת שלך - שתמיד הרגישה לי קצת כאילו אתה ממתיק סוד, כאילו אתה יודע משהו שאחרים לא יודעים – הולכת איתי ומלווה אותי בסערות שחווינו כאן. הן חיות ברבבות אנשים בישראל וברחבי העולם. גם האמונות שלך, שלא איבדו מתוקפן, והיום אולי נחוצות יותר מכל: צדקת דרכנו וזכותנו להגן על עצמנו, לצד חתירה מתמדת לשלום ולסיום אמיתי לסכסוך. יש לנו הרבה שאלות קשות לשאול את עצמנו עכשיו.
מתוך החושך שאנחנו בו, אני יודע שהיית מתעקש שחיים על החרב אינם תחליף לחזון מדיני אמיתי לישראל. והחזון הזה יהפוך למציאות, אם נשכיל לא לוותר על הזכות שלנו לביטחון, ולא לוותר על התקווה למציאות אחרת. אסור לנו לוותר על התקווה לשלום. אסור לנו לחזור לקונספציה של ניהול סכסוך. זו צריכה להיות שעתם הגדולה של המתונים, השואפים לפתרונות בתוך המציאות, ולא לאלה המבקשים הכול או כלום.
יש מי שזוכרים את הדרך שלך, סבא. יש מי שדבקים בה. ואני בטוח שמתוך הכאב וההרס, הדור שלי ימצא תשובות חדשות לשאלות הישנות. במילותיך: "הלוא יש לנו עדיין שניים־שלושה דברים לסדר פה. והאור עדיין כל כך מתוק לעיניים".
נדב עוז זלצברגר הוא פעיל חברתי וממייסדי מחאת הסטודנטים