משהו מוזר עובר על ג'ים קארי בזמן האחרון. הקומיקאי האגדי הפך בשנים האחרונות לשילוב מבלבל של בודהה, טום קרוז גבוה והומלס תמהוני. כששוטט לו בשבוע האופנה בניו יורק השנה, ונתקל בכתבת שטח שראיינה אותו ואמרה לו שהוא התלבש יפה, הוא ענה לה בקור רוח: "לא התלבשתי יפה. אין שום אני. יש רק דברים שקורים". קארי, שלבש חליפת סאטן כחולה ונראה כמו מי שאיבד את שפיותו לחלוטין, סיים את הראיון במסר האופטימי: "זאת הנקודה: זה לא העולם שלנו. אנחנו לא חשובים. אנחנו לא חשובים. אלה החדשות הטובות".

הסרטון הפך כמובן לויראלי ואפילו כותב שורות אלה דיווח על התקרית, והביע חשש כי קארי "נמצא במצב של טרלול מתקדם". אבל צפייה בסרט התיעודי החדש של "נטפליקס", "ג'ים ואנדי", העלתה את החשד שאולי הוא לא נהיה מטורלל רק עכשיו, אולי הוא תמיד היה מטורלל במידה מסוימת, או שאולי, מצד שני, הוא לא היה מטורלל מעולם. 

הסרט עוקב אחר תהליך העבודה של קארי על דמותו של אנדי קאופמן בסרט המופתי "איש על הירח". בכל תקופת הצילומים הוא נכנס לחלוטין לדמות והסתובב על הסט בתור אנדי קאופמן. אך כפי שהסרט מראה, הכניסה הטוטאלית לדמות לא רק עזרה להופעת המשחק להיות אמינה, אלא גם הביאה את השחקן לפריצת דרך פילוסופית, כשפערה קרע עמוק בתפיסת העצמי היציבה שלו.

"ג'ים ואנדי" מורכב משני חלקים מרכזיים - תיעוד שנעשה מאחורי הקלעים בזמן הצילומים של "איש על הירח" בשנת 99', וראיון עכשווי עם קארי המזוקן והפלספן. שני החלקים מייצגים התנתקויות שונות מהמציאות. בהווה הוא מדבר בריחוק מחויך, מתפלסף על חוסר החשיבות של הכל בשלווה מרחפת, לא נותן לדבר לגעת בו. לעומת זאת על הסט של "איש על הירח", קארי צלל לתוך החוויה הבדיונית ללא מסיכת חמצן, ונתן לגופו לתעל את דמותו של אנדי קאופמן, או את מה שקארי חשב שהיא דמותו.

קאופמן היה מוכר כקומיקאי פורץ דרך, כי חתר כל הזמן תחת ציפיות הקהל, וערער את תחושת המציאות שלהם עם תכסיסים מלבבים. כשנכנס בדמותו של קאופמן על הסט, קארי לקח את נטייתו הקונדסית של קאופמן והחיל אותה על כל רגע בחייו. קארי מסתובב עם הפרצוף הקאופמני (או זה של האלטר אגו של קאופמן, טוני קלפטון גס הרוח) ופשוט לא מפסיק להציק לכולם, לבצע מתיחות מרושעות ולסרב לשתף פעולה עם הבמאי וההפקה.

אז מי פעל שם על הסט? האם הייתה זאת דמותו של קאופמן שנכנסה בשחקן, או שהמסכה של קאופמן פשוט שחררה את קארי לבטא את רצונותיו הנסתרים? נראה שקארי חושב כי אכן מדובר בקשר אמיתי עם העולם הבא. בראיון בסרט הוא מספר כיצד ההכנה לדמות כללה סשן טלפתיה ארוך, בו דיבר עם השחקן וקיבל עליו את דמותו. בראיון קארי נושא זקן עבות ומדבר למצלמה בחיוך שקט וטורד מנוחה. הוא נראה שונה מאוד מהשחקן הפרוע שעשה שטויות על הסט, למרות המילים היפות על כך שמצא שלווה לבסוף, הוא בעיקר נראה מאוד עצוב.

"בתור שחקן אתה מגלם דמויות, ואז אם אתה הולך מספיק עמוק לתוך הדמויות האלה, אתה מבין שהדמות שלך בעצמך היא די דקיקה מלכתחילה. פתאום יש לך את ההפרדה הזאת ואתה אומר: 'מי זה ג'ים קארי? או, הוא לא קיים בעצם'. יש פשוט התגלמות יחסית של תודעה שמופיעה, ואז מישהו נתן לו כל מיני רעיונות - הם נתנו לו שם, ודת, ולאום, והוא קיבץ את הדברים האלה לתוך משהו שאמור להיות אישיות, וזה לא באמת קיים. שום דבר מכל זה, אם אתה נכנס לעומק, אינו אמיתי".

קארי מספר כי בתחילת הקריירה "יצר את עצמו" כדי להצליח, ועטה מסכה של הומור וקלילות כדי לכבוש את הקהל. כיום הוא מעיד כי גילה שמאחורי המסכה לא נמצא שום דבר, וקיבל על עצמו פילוסופית חיים לא דואלית, כזאת שמערערת את ההפרדה בין אני והעולם - אין אני שנפרד מהעולם, יש רק "התגלמות יחסית של תודעה". קארי אומר שבשלב מסוים בחיים הוא נאלץ להחליט האם לצלול לתהום הגדולה כשהוא נאחז בדמות הזאת, או לוותר על המסכה שהפכה אותו למפורסם ופשוט להשתחרר.

המסכה שקארי מדבר עליה היא כמובן קריצה לסרטו "המסכה", בה הוא מגלם לוזר ביישן שמוצא מסכה ירוקה שמשחררת את כל העכבות ונותנת לך כוחות על אך גם עלולה להשתלט עליך לחלוטין. כיאה לסרט הקליל, המטאפורה הזאת לא מחזיקה יותר מדי פילוסופיה, אז קארי עובר לתאר את חייו דרך שני סרטים יותר איכותיים: "איש על הירח" ו"המופע של טרומן". המשותף לשני הסרטים האלה היא הערעור על המציאות, שניהם מתקיימים בעולם שהכל בו אשליה.

"המופע של טרומן" מספר על גבר שנולד וגדל בתכנית מציאות ענקית שסובבת סביבו, ולא ידע שכל חייו הם הצגה אחת גדולה. קאופמן, כאמור, הקדיש את הקריירה שלו לשבירת תפיסת המציאות היציבה והמשעממת של הקהל כשנהג להכניס את הצופים להלם כדי לגרום להם לראות את המציאות בעין חדשה. במידה רבה, אפשר לראות את שיגיונותיו האחרונים של קארי כהמשך של אותו מהלך. ייתכן אם כן, שפשוט החליט לזנוח את הקומדיה הפיזית שפרסמה אותו, ולהפוך לקומיקאי אקזיסטנציאליסטי כמו אלילו.

אבל כמה שנעים ל"ג'ים ואנדי" להראות ש"איש על הירח" שינה את הכל, נראה שבשנים האחרונות נכנס אלמנט קודר יותר לאישיותו של קארי. לפני כשנתיים התאבדה בת זוגו קת'ריונה ווייט, שסבלה מדיכאון. לאחר מותה, בעלה לשעבר והוריה של ווייט תבעו את קארי בטענה שסיפק את התרופות בעזרתן התאבדה. כחלק מהסערה סביב התביעה, שעדיין לא הוכרעה, פורסמו דיווחים רבים על יחסיהם הבעייתיים. הוריה פרסמו מכתב התאבדות בו היא מאשימה את קארי במותה, וטוענת שהדביק אותה במחלות מין.

ג'ים קארי (צילום: ספלאש)
קארי בהלוויה של בת זוגו המנוחה | צילום: ספלאש

אחרי מותה של וויט ויצירת הסרט התיעודי, קארי מספר שהמשיך להתנתק מתחושת העצמי שלו. הוא מתאר את היומיום שלו כרצף חופשי של הגשמת מאוויים. כל יום הוא מתעורר ורואה לאן היקום לוקח אותו, לפעמים הוא מתעורר בארבע לפנות בוקר, לפעמים ישן כל היום, ולפעמים הוא משוטט לו לשבוע האופנה ושוטח את הגיגיו בפני כתבות המומות.

"ממש בליל אמש היה לי בעיה להירדם כי יש הרגשה כמעט כאילו אין גוף יותר, זה רק ענן של אהבה והוקרת תודה ואנרגיה שמתבשל מעל המיטה. אני מוצא את עצמי צריך לחזור לגוף שלי כדי ללכת לישון".

כששומעים את הדברים האלה, עולה מצד אחד הערכה לאדם שהטביע את עצמו בתוך השאלות הקיומיות. מצד שני, עולה גם ההרגשה המטרידה שמדובר בתיאור די מדויק של חוויה מאני-דפרסיבית. קארי לא מצליח לישון, מבלה ימים שלמים אנרגיות בלתי נגמרות, וברגעים אחרים הוא יכול פשוט לבהות במשך עשר שעות בתמונה שצייר. למרות שאלה קוויה הכלליים של תפיסה פילוסופית מקובלת, קשה לשמוע אדם שכל הזמן מדבר על כך שהוא חסר ערך, חסר רצונות.

אובדן הערך העצמי ותחושת חוסר מוטיבציה הם סממנים דיכאוניים קלאסיים (כמו גם בעיות שינה), ואם מסירים את הערפל הרוחני, אפשר לראות בדבריו סוג של קריאה לעזרה. קארי מודה שסבל בעבר מדיכאון, ומעיד שזה עזר לו להגיע לפריצת הדרך הרוחנית. הוא מספר שכשהשיג כל מה שאי פעם רצה ועדיין לא היה מאושר, הוא התחיל להבין את החוסר המשמעות של המבנים המדומים שמרכיבים את המציאות שלנו.

"למרות שאנשים אולי יקראו לי משוגע כשאני אומר ששבוע האופנה הוא חסר משמעות, זה לא הדבר היחידי שחסר משמעות. רוב הדברים הם חסרי משמעות".

אז האם חוסר המשמעות הוא סממן לדיכאון או קפיצה רעיונית מפוכחת? זה לאו דווקא סותר. כבר לפני שלושים שנה פסיכולוגים טבעו את המושג "ריאליזם דכאוני", שמתייחס לגילוי כי לאנשים דכאוניים יש תפיסות ריאליסטיות יותר של הדימוי העצמי שלהם. החיים הרגילים מאלצים אותנו להמציא לעצמנו אשליות מנחמות שעוזרות לנו לעבור את היום (לדוגמה: ההנחה שאנחנו מוצלחים, או שיש לנו סיפור חיים רציף והגיוני). המדוכאים איבדו את האשליות האלה, לכן כל כך כואב להם, לא מתוך הגודש, אלא מתוך הריק הקיומי.

אי אפשר להכחיש שהריק הזה אמיתי, שיש אמת בראייה המדוכאת הזאת. בלי קשר למה שזה מעיד על בריאותו הנפשית, קארי צודק בכך שלרוב הדברים אין משמעות. ואכן, סרטונים רבים ביוטיוב משתמשים בדבריו לא כדי לצחוק על השחקן המטורלל (כפי שעיתונאים ציניים נוהגים), אלא כדי להעביר את החוכמה שיש בדבריו. באותם סרטונים, הראיונות עם קארי הופכים להרצאות מוטיבציה רוחניקיות ונראה שיש קהל למהפכה התודעתית של קארי, גם אם הוא מצומצם בהרבה מזה שהיה לו בימי הכוכבות, דבריו עדיין מצליחים להגיע לאנשים ולהעניק להם השראה.

אבל בשמיעה רצופה של הגיגיו השונים מתחילה לעלות התחושה שאנחנו מקשיבים לאוסף קלישאות. פעם אחר פעם הוא מסביר על רעיונות מוכרים למדי ומחייך במסתוריות כאילו הוא הרגע המציא את האקזיסטנציאליזם. אולי הוא פשוט ממחזר דברים ששמע, נותן מסגרת פילוסופית להתנהגות המוזרה שלו. כמו שבסט של "איש על הירח" הוא ניצל את מעמדו ותפקידו כדי להתעלל בסביבתו ולעשות מה שבא לו. קארי מעיד כי דמותו של קאופמן הכתיבה את מעשיו, אבל אי אפשר שלא לחשוד שאולי הוא היה הוא כל הזמן. אולי פשוט מדובר באדם מאוד מוזר, שמצא פילוסופיית חיים שתצדיק את האקסצנטריות שלו.

גם אם הנון דואליות, או הביטול העצמי, מאפיין יותר את התקופה מאז ההתאבדות של ווייט, קארי עדיין היה הזוי לפני הטרגדיה. את הטרפת של קארי ניתן לחלק לשני סוגים של הזיה - מלבבת או מדאיגה. בצד המלבב של הטרלול אפשר לשים את האתר הרשמי שלו, שנסגר לפני כמה שנים. האתר ההזוי הורכב מאנימציות פרועות שמשלבות דמויות מסרטיו השונים, תמונות ילדות וסתם הגיגים טורדי מנוחה. למרות שהוא כבר לא קיים, סרטוני יוטיוב רבים הקליטו את חווית המשתמש באתר. במקום בו השאר מניחים חומרי יח"צ מלוטשים, האתר של קארי בלט כיצירה אישית וייחודית להפליא.

כשחוזרים לרגעי הטרפת הקלילים יותר בעברו של השחקן, מתגנב פתאום שקארי לבש את דמות התמהוני בתור בדיחה בלתי נגמרת. כשהתארח בתכניתו של ג'ימי קימל, הוא נעמד ובהה בקהל המריע במשך דקה ארוכה, כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אנשים מוחאים כפיים, וגרם לחוסר נוחות בכל האולם. הרגע המרתק הזה מרמז שאולי לא מדובר באובדן שפיות אמיתי, אלא בהצגה של אובדן שפיות, בפרופורמנס מורכב ומערער מציאות, כמו אלו שהיה עושה קאופמן.

אבל אם זאת הצגה אחת גדולה, לא בטוח שהיא עובדת. השחקן מתקשה למצוא עבודות חדשות בשנים האחרונות, ונראה שבהוליווד יש חשש אמיתי לעבוד עם האישיות הייחודית. אז ההצגה הזאת לא הופכת אותו לפופולרי, אבל נראה שהיא משיגה משהו אחר, שהמטרה האמיתית שלו זה לפתוח את הראש למי שיקשיב לאמת בדבריו, לקרב אותם להארה דרך האבסורד. בסיום "ג'ים ואנדי" הוא שאל בהרהור: "אני תוהה מה יקרה אם אני פשוט אחליט להיות ישו". קארי לא מסתפק בהארה האישית שלו, ורוצה להפוך לנביא שישחרר את העולם מהמציאות השקרית.

בתור מישהו שמדבר על ביטול עצמי כל הזמן, קארי עדיין מתנהג כמו מיליונר מנותק ונרקיסיסטי. חי את החיים, שוחה בים חוסר הבחירה והכוליות של הכל, הוא מצא את ההארה, קם כל יום כמו תינוק בן יומו ונותן לקיום לסחוף אותו. קארי יכול לעשות את זה כי בניגוד לרוב האנשים, שהיו מוצאים את עצמם ברחוב אם היו נוהגים כך, הוא לא מסכן שום דבר.

קשה גם להגדיר את קארי כמשוגע. מה שהופך משוגע לכזה זה חוסר תפקוד, חוסר יכולת להתמודד עם העולם. הקיום של חולי הנפש הוא קיום שבור וחסר תקווה, חיים של אובדן, עוני וסבל. מהבחינה הזאת ג'ים קארי בחיים לא יהיה משוגע, כל עוד הוא מפורסם ועשיר. מחלות נפש קשורות למצב סוציו-אקונומי. משוגעים הם אנשים שלא יכולים להחזיק עבודה ובאים ויוצאים ממחלקות סגורות, לא מיליונר שלא צריך לעבוד עוד יום בחייו ואוהב לדבר שטויות.

אז האם ג'ים קארי הוא פילוסוף או משוגע? לא זה ולא זה. אתם מוזמנים לצחוק על הטרלול שלו, או להקשיב לחוכמה שיש לפעמים בדבריו. אבל בסופו של דבר, הקשר בין חווית החיים שלו לשלנו, רחוק יותר מהפער הפילוסופי בינינו. לא נראה שהוא לא גילה שום דבר חדש, אלא שהוא פשוט מבודד מספיק, עשיר מספיק ומקבל מספיק תמיכה מסביבתו כדי לשקוע לחלוטין בתוך המחשבות שלו. קארי לא יאבד כלום בגלל התנהגותו האקסצנטרית, שום סכנה לא נשקפת לו אם ישחרר את אחיזתו במציאות. אבל אולי התשובה פשוטה ועצובה יותר: אולי אין לקארי קרובים לאבד. אולי הוא לבד. 

"אני מרגיש שאני לא צריך עוגנים יותר, כי כבר אין סירה לעגון, ואתה צריך עוגנים רק אם יש לך סירה".

יש אמת בדבריו של קארי, אבל אין חמלה. אין ספק שיש שחרור בתהליך שעבר, אבל קשה למצוא שם קשר עם אנשים אחרים. עם המבט המזוגג בעיניו, הוא לא רואה את מי שמולו, אלא רק את טחנות הרוח שהוא נלחם בהן. בני אדם צריכים עוגנים, אנחנו ממציאים אותם כל הזמן, זה מה שמחזיק אותנו בעולם הזה, זה מה שמאפשר לנו לשרוד את החיים. אנשים כל הזמן משקרים לעצמם, לא כי הם מפגרים ולא מבינים את זה, אלא כי זה מה שעוזר להם לישון בלילה, וחלקנו צריכים לישון בלילה, כי מחר צריך לקום לעבודה.

mako תרבות בפייסבוק