בן 19, חובש כיפה, אלוף ישראל. תזכרו את השם, אהבת השם

כשאני מספר לבן שלי ולחברים שלו שאני הולך לראיין את אהבת השם גורדון, הם מתלהבים כמו שלא התלהבו מאף שם שאי-פעם סיפרתי להם שאני הולך לראיין. וזה לא רק הם: הטיקטוק שלו מפוצץ תגובות, אף אחת מהן לא שלילית. גורדון הוא בחור אמביציוזי, מוכשר וגאה בישראליות שלו וגם מחזיק בקבלות – אלוף ישראל לנוער, מדליית ארד באליפות העולם עד גיל 23, ניצחון בקרב המקצועי הראשון שלו במסגרת אליפות ONE. ממש עכשיו בנובמבר, תחת ארגון UTMA, הוא רשם ניצחון נוקאאוט על יריבו הליטאי-אירי, נאוריס ברטושקה. לפני הקרב האחרון התרחש בין השניים טראש טוק (טקס שנהוג בין מתאגרפים לפני קרב, שבו היריבים מטיחים עלבונות זה בזה במטרה לעורר מתח והתלהבות בקהל ולהכעיס את היריב – א"ג) שהפך לוויראלי. בטוק הכריז גורדון שהוא יעשה ליריב נוקאאוט מתי שיתחשק לו ושיהיה כאן מרחץ דמים. הכל באנגלית מושלמת, ועם כיפה על הראש.

אתה מרגיש את האהבה מהקהל?
"כן, מאוד. זה מדהים, זה מטורף, הכל קרה יחסית בבום. אנשים מכירים אותי בטיקטוק כבר תקופה, אבל מאז הקרב האחרון זה התפוצץ ממש. עוצרים אותי ברחוב ברמה שאני לא יכול לזוז. השבוע למשל הייתי בבנימינה, באתי לעלות לרכבת ואנשים עצרו אותי עד שפספסתי את הרכבת".

אתה חושב שזה הכל מהסרטון של הטראש טוק?
"כן, הסרטון וגם כל מה שמתחבר לזה. אנשים ראו בסרטון הזה משהו וואו, הם ראו את כל הפיקצ'ר, את כל התמונה. השם שלי, זה שאני מתגרה בו עם ביטחון, זה שאני בן 19, החליפה, הכיפה, איך שאני מדבר, הביטחון העצמי".

האנגלית שלך זורמת, מצוינת. בחור עם כיפה ואנגלית כזו, זה חיבור מלהיב.
"האנגלית זה מהבית. אבא שלי חי שנים בארצות הברית, אמא שלי מהונג קונג, דיברנו אנגלית בבית. זה היה יכול להיות מביך אם זה היה 'איי קיל יו, יו דיי טודיי'".

למרות ההערצה שהוא זוכה לה, גורדון עדיין עם הרגליים על הקרקע. הוא כל כך לא רגיל להתראיין, שכשאנחנו יושבים בחצר הבית של בת הזוג שלו בזיכרון יעקב, השולחן ריק. רק כשאנחנו מסיימים ונכנסים הביתה, אני קולט מגש פירות יבשים וצנצנת עוגיות שהוא תכנן להוציא לנו. "איזו פדיחה", הוא מתנצל, "שכחתי מזה לגמרי".

הראש עמוס?
"לגמרי. אחרי הריאיון איתך אני פוגש את האחים שלי לשעה, ואז יש לי אימון, הקלטות לפודקאסט ועוד ריאיון".

טירוף. תגיד, למה בכלל כל הראיונות האלה? זה לא שיש לך איזו תוכנית טלוויזיה לדחוף.
"קודם כל, כי אני רוצה להגיע ל-UFC (ארגון אומנויות הלחימה המשולבות הגדול והמוביל בעולם, המארגן קרבות בין לוחמים מקצועיים ברמה הגבוהה ביותר – א"ג), ובשביל זה צריך קהל. הם רוצים לדעת שאם יהיה קרב יהיו צופים, אבל אני גם מתראיין כדי שאנשים יכירו אותי עוד קצת. אנשים רואים אותי מבחוץ, אבל אני רוצה שיכירו את המסע שלי, חשוב לי שיידעו מה הדרך שעברתי ומה הסיפור שלי".

ואלה שמות

והסיפור הוא אכן חתיכת סיפור. גורדון (19) נולד ביישוב שילה לאמא מהונג קונג ולאבא ישראלי לשעבר שחי שנים בארצות הברית. כשנפגשו היה אבא שלו עזריאל חילוני, ודווקא האמא היא שהחלה להתעניין ביהדות. היא גם זו ששכנעה אותו לחזור לישראל, וכאן היא שינתה את השם שלה מגרייסי לשם שעזריאל נתן לה – חנינת השם. בישראל הביאו השניים לעולם שבעה ילדים, לכולם שמות שלא שמעתם מעולם: הבנים עוצמת השם, אמונת השם, כבד-יה משאלתי, רוח השם בחיינו, ובן הזקונים, אהבת השם. יש גם שתי בנות – תשורת השם ושמחת השם בלבנו. כולם עוסקים בספורט, חלקם באומנויות לחימה. כבד-יה היה אלוף אירופה באגרוף תאילנדי וגם אלוף ישראל, רוח השם הוא אלוף העולם הישראלי הראשון בקטגוריית הבוגרים באגרוף תאילנדי. אורח החיים בבית היה מאז ומעולם על טהרת הבריאות ("בזמן שילדים אחרים היו לוקחים לבית ספר כריך עם שוקולד, אצלי בבית היה לחם פשתן הרבה לפני שזה היה פופולרי. נשנוש היה תמרים, לא חטיפים").

אהבת השם נכנס לעולם הספורט כבר בגיל 4 בחוגי כדורגל, קרטה וקפוארה. "גם הייתי בהוקי עד גיל 7, ואז התחלתי אגרוף תאילנדי. הייתי ילד שאוהב ספורט ולהיות עם חברים", הוא נזכר. בגיל 9 אמר לו המדריך שלו באגרוף תאילנדי שאם הוא רוצה לקחת את זה לשלב הבא, הוא צריך להיכנס לזה ברצינות. "הפסקתי עם הכדורגל, למרות שהוא נתן לי המון כלים לבסיס כמו קואורדינציה, מהירות רגליים, דברים שאפשר לראות בזירה גם היום".

התבאסת לעזוב את הכדורגל?
"כן, היה בי צד שהתבאס. חשבתי שאני טוב, הייתי טוב, ואני אוהב מאוד כדורגל".

אז למה בחרת להמשיך דווקא באגרוף התאילנדי ולא בכדורגל?
"זו שאלה טובה. אחים שלי נתנו לי דחיפה לכיוון הזה, אבל נראה לי שהיה גם משהו שדחף אותי, אני לא יודע מהו, משהו מלמעלה, כי מאוד אהבתי כדורגל וזה היה יותר קל לי. האימונים היו קרובים לבית וחברים שלי היו שם, אבל בכל זאת אמרתי לעצמי, 'בוא נבחר את הדרך השנייה. הדרך הקשה'".

ודרך קשה זה אנדרסטייטמנט. במשך שנים עבר גורדון אימונים מפרכים שכללו נסיעות ארוכות, גם לתל אביב ולירושלים, לפעמים בטרמפים ולפעמים באוטובוס. "התחלתי בגיל 7 פעם בשבוע, ואז פעמיים בשבוע, ובגיל 9 זה כבר היה שלוש פעמים בשבוע. בגיל 10 הייתי באימון כמעט כל יום".

ילד בן 7 נוסע לבד לירושלים?
"לא לבד לבד, הייתי פוגש את אחי שהיה בן 10 והיינו נוסעים ביחד".

זה נשמע לי משוגע, ילד בן 10 שנוסע לעיר אחרת עם אחיו בן ה-7.
"עכשיו, בדיעבד, כשאני מסתכל על ילדים קטנים, אני שואל את עצמי איך הייתי עושה את כל זה בגיל הזה. אני בשוק".

אתה זוכר את עצמך כילד עם איזשהו פחד, או שכבר מההתחלה היית חדור מטרה וידעת מה אתה עושה?
"הייתי חדור מטרה, ידעתי שאני רוצה את זה. מצד שני, לא באמת ידעתי מה זה אומר ומה זה דורש ממני, אז אמרתי, 'כן, אני רוצה להיות מתאגרף, אני רוצה להיות אלוף עולם, אני רוצה שכל העולם יכיר את השם שלי'. בדיעבד, רק בגיל 14–15 הבנתי מה באמת אני צריך לעשות כדי להצליח".

מה למשל?
"אימונים, תחרויות, ויתורים שצריך לעשות. לחיות בלי זמן חופשי, לא לאכול מה שבא לי, בלי להגיד, 'לא בא לי אימון היום'".

וזה גם להתמודד מהר מאוד עם הפסדים. איך ילד בן 9 מתמודד עם הפסדים?
"אני זוכר את הפעם הראשונה שהפסדתי, זה היה באליפות ישראל השנייה שלי ובכיתי ממש. היה לי קשה בטירוף להפסיד, אבל אז אני זוכר שחזרתי לאימון יומיים אחר כך והייתי הרבה יותר טוב. חבר שלי אמר לי, 'בוא'נה, השתפרת בטירוף' ואמרתי לו שאני מרגיש את זה, שמשהו בי השתנה, ואז הבנתי שמכל הפסד אני חוזר חזק יותר, ממוקד יותר, חדור מטרה".

בלי האגרוף הייתי נשאר ילד שקט וביישן

בתוך כל הזיכרונות מאימונים ונסיעות רחוקות, אין משהו שרוב הילדים עוברים בגיל הזה – בית ספר. הסיבה לכך היא שעד גיל 12, כיתה ו', למד גורדון בחינוך ביתי. "האחים הגדולים שלי בהתחלה כן הלכו לבית הספר, אבל בגלל השמות שלהם, המראה החצי-אסייתי שלנו והאוכל שהיינו מביאים, הם עברו הצקות וחרמות. ההורים שלי החליטו למנוע את זה מאיתנו והעבירו אותנו לחינוך ביתי. בסופו של דבר כל אחד מהאחים דחף לחזור לבית הספר בזמן שלו. היינו לבד ורצינו להיות עם חברים, אצלי זה קרה בכיתה ו'".

ועברת הצקות? כבר באת מתאגרף, מי היה יכול עליך?
"איך שאתה רואה אותי היום זו גרסה מאוד שונה ממה שהייתי פעם. בלי האגרוף, כנראה הייתי נשאר ילד שקט וביישן. חטפתי הרבה מכות וזריקות של התיק והאוכל שלי לפח, דברים כאלה".

חטפת מכות כי אומנות לחימה מלמדת אותך שאסור להחזיר?
"פשוט כי לא ידעתי להשתמש בזה, לא הייתי עם ביטחון להשתמש בזה בכלל".

ואיך הרגשת אז? להגיד "אני רוצה ללכת לבית ספר", ואז לגלות שזה דבר נורא?
"עדיין הכי שמחתי בעולם, כי רציתי להיות עם ילדים אחרים למרות שההורים שלי העדיפו שלא. הייתי צריך להעיר את עצמי בכל בוקר ולהתעקש על זה, אבל היו גם המון רגעים של בכי, רגעים של מכות שילדים צחקו עליי ואמרו, 'הוא לא כזה חזק'".

היו לך גם רגעים שאמרת "אמא, למה קראת לי ככה" או "אמא, למה זה האוכל שאת נותנת לי"?
"לגמרי. החלום שלי היה לאכול כמו ילד רגיל, הייתי חוסך כסף, קונה אוכל במכולת ובא עם זה לבית ספר. כמובן, היה את העניין עם השם, הייתה תקופה שאפילו שיניתי את השם לאביאל. היו רגעים קשים, הייתה פעם שחזרתי הביתה מפורק עם דם על הפנים, אבל זה עזר לי להתחשל. אני זוכר שאבא שלי הלך איתי לבית של הילדים שהרביצו לי וצעק עליהם ועל ההורים שלהם".

כמה זמן נמשכה התקופה הזו?
"ככל שעבר הזמן, ככה נכנסתי חזק יותר לאגרוף, הביטחון עלה והביישנות ירדה".

הייתה פעם שהחזרת למרביצים?
"כן, הייתה תקרית אחת כשהייתי בכיתה ט'. שני ילדים הציקו לי וניסו להרביץ לי, וזה הציף את כל מה שניסיתי להדחיק כל השנים. ואז אמרתי, חלאס. לא התחלתי את זה, אבל גם לא ברחתי מזה".

והורדת אותם?
"כן. והרגשתי נורא. אחר כך הלכתי הביתה, חזרתי, בכיתי ואמרתי להם סליחה, כי אני לא איזה עבריין".

מה היית אומר לילדים כמוך היום?
"תמצאו משהו שאתם אוהבים ותנו את ה-100% שלכם, שיהיה לכם משהו להיאחז בו כי זה נותן ביטחון עצמי שמשנה הכל. חשוב גם להיות פתוחים, לדבר על הדברים ולא ולשמור את זה לעצמכם. הרבה פעמים הייתי שומר דברים לעצמי, ועכשיו אני מבין שצריך לדבר על הכל".

עבור הרבה ילדים היום, משהו להיאחז בו זה משחקי מחשב, מה שפשוט משאיר אותם לבד עוד יותר.
"הכוונה היא למשהו שמחובר לגוף שלכם. תצאו מהבית, תוציאו עצבים, תלמדו איך להגן על עצמכם, שתהיה לכם משמעת עצמית. תתמידו ותראו את השינוי, באמת".

בגיל 14 החיים של גורדון עברו טלטלה משמעותית נוספת כשאביו נפטר. "זה היה קשה. הוא היה מאוד קרוב אליי, לכל האחים, ומאוד תמך בכולנו. הוא חלה ותוך שבועיים נפטר, זה היה בום קשה למשפחה. הייתי צריך להתחיל לעשות דברים אחרת, להתנהל אחרת והחלטתי שאני הולך אול אין".

ההחלטה ללכת אול אין הובילה למעבר לתאילנד בגיל 16 וחצי, שם אחיו הגדול כבר התגורר. הוא החל להתאמן אצל מאסטרים בתחום, והשאר היסטוריה.

אתה אומר שאתה רוצה לספר את הסיפור שלך. עזבת את בית הספר בכיתה י', אתה חושב שאתה השראה חיובית?
"חשוב לי לומר לכל ילד ללכת אחרי החלום שלו ולא לתת לאף אחד להגיד שזה לא אפשרי. אני בטוח שלכל ילד יש חלום, אני לא מכיר ילד שאין לו חלום, אבל אם אתם יכולים תסיימו ללמוד. אני תמיד אומר שבגלגול הבא אני רוצה להיות תלמיד בבית הספר ולוחם בצבא. מאוד קשה לי שפספסתי את כל הרגעים האלה, טיול שנתי, מסעות עם חברים, נשף סיום".

והיום יש לך לפחות קצת זמן לעשות גם דברים כיפיים?

"קצת. אני אוהב לצאת לאכול עם בת הזוג שלי ולשבת עם חברים, אבל לא בברים. אני לא שותה, גם בת הזוג שלי לא. בגלל זה התאהבתי בה, ידעתי שהיא אחת למיליון, שאין כמוה, צנועה, לא שותה, לא מעשנת. ישר אחרי שהכרתי אותה ידעתי שהיא האישה שלי לחיים".

ועדיין, אתה בן 19, מה אתה עושה בשביל כיף? לרקוד?
"לא. אולי בעתיד מתישהו, אבל לא".

נשמע שמשעמם איתך קצת.
"(צוחק) לא, לא משעמם, אני כן יכול להיות מעניין. אה... עשיתי אמבטיית קרח".

נו באמת. משהו של צעירים אתה עושה? באולינג?
"כן! אני משחק באולינג, אבל לאחרונה המשפחה שלי הלכה בלעדיי, היה לי סמינר אגרוף תאילנדי בדיוק".

החלקה על הקרח?
"עשיתי, כן! הלכתי עם חברה שלי, זה היה יום אחרי קרב ולא ממש ידעתי להחליק, אבל ראיתי איזו ילדה בת 12 שעושה מלא סיבובים, אז אמרתי, אם היא מצליחה, למה שאני לא אנסה? ניסיתי ונפלתי על המרפק, פצעתי אותו ממש. עד היום זה כואב".

מכל הדברים שאתה עושה, דווקא החלקה על הקרח פגעה בך.
"ברור. אני לא מקצוען, אבל הייתי חייב לנסות. יש לי את הצורך הזה, שאני רואה משהו ואני מרגיש שאני חייב להצליח בו".

אמרו לי לא לעלות לקרב עם כיפה

כמו את כל עם ישראל, 7 באוקטובר תפס את גורדון לא מוכן. הוא התכונן לקרב בתאילנד שהיה לו שלושה ימים אחר כך, ופתאום התחיל לקבל את הפושים הבלתי נתפסים. "זה היה פשוט לא אפשרי להאמין שזה קורה, הזיה רצינית. אמא שלי אמרה לי לא לראות סרטונים כי זה יערער אותי, אבל לא יכולתי שלא. התאמנתי ביום ובערב לא הפסקתי להסתכל".

ואז, שלושה ימים אחר כך, יש לך קרב. הרגשת שאתה מייצג בו את ישראל?
"לחלוטין. גם אז, גם עכשיו. אני תמיד מקבל מיליון הודעות לפני ואחרי קרב מישראלים, אנשים מספרים לי כמה אני משמח אותם ומחמם להם את הלב. היה קרב שאמרו לי לא לעלות עם כיפה כי זה סממן יהודי, ואז ראיתי מישהו עולה עם כאפייה, אז עליתי עם הכיפה. יהודי וישראלי, זה מה שאני, אני לא רוצה להסתיר את זה".

חתיכת משא לסחוב על הכתפיים.
"זה עושה קצת לחץ, אבל זה גם כבוד ומשמח. וגם בסוף הקרב נגמר טוב, אז בכלל. אלוהים היה איתי".

בתור אדם מאמין, זה לא שבר בך משהו, שקורה דבר כזה לעם שלנו?
"בהיסטוריה של עם ישראל היו לנו המון רגעים נוראים, ועדיין יצאנו מזה, והנה, גם הפעם יצאנו מזה. זה קורע את הלב, אבל אנחנו נעבור גם את זה. זה קשה וזה כואב, זה שבר המון משפחות וגם אני איבדתי חברים במלחמה הזו, אבל אם הם לא איבדו אמונה, מי אני שאדבר. אני לא אלוהים, אבל תמיד יש תכנון, שום דבר לא קורה סתם. בסוף אנחנו נקום מהקרשים".

בשנתיים האחרונות יצא לך להתחרות בעיקר בחו"ל. היית צריך להתמודד עם אנשים שכועסים על ישראל?
"בטח, חופשי, כל הזמן, אנשים שצעקו לי 'ג'נוסייד' ודברים כאלה. אני איש שוחר שלום, כמעט אף פעם לא השתמשתי במה שאני יודע כדי להרביץ למישהו, אבל אני אומר לך את האמת, היו כמה שבאתי לרדוף אחריהם ואם הייתי תופס אותם, הייתי מרביץ להם. אין מצב שכישראלי, כיהודי, באים אליי ואני מראה חולשה. אנחנו צריכים להיות חזקים. בעולם של הקרבות יש המון מוסלמים, אני יודע שיהיו התנצחויות ושאני צריך לבוא מוכן. אני חושב על זה עכשיו ועובר לי בראש שאני צריך להיות מוכן, אז איך אני יושב פה ומתראיין? למה אני לא מתאמן? זה מה שעובר לי בראש עכשיו, למה אני לא מתאמן".