הדאנג'ן, 12 בלילה. אני רואה מולי שלט, "עסק זה בבעלות מילואימניק"

אזהרה: הכתבה שלפנים כוללת תיאורים מיניים מפורשים

"כרמל, בואי איתי לדאנג'ן", כתב לי לפני כמה שבועות חברי הטוב עידו. "האישה אמרה שאין לה כוח ללכת איתי ואף פעם לא הייתי".

הדאנג'ן, עבור מי שלא מכיר, הוא מועדון פטיש ובדס"מ שנוסד ב-2002 והיה הראשון מסוגו בארץ. הוא ממוקם ברחוב הארבעה בתל אביב, לצד רחבת הסינמטק, ואפשר להיכנס אליו רק זוגות-זוגות, זכר ונקבה, ממש כמו לתיבת נוח רק עם קוד לבוש – שחור, וכמה שפחות ממנו. המוטיבציה מאחורי הסידור הזה ברורה: להימנע בכל מחיר מרוב גברי מובחן, מה שנקרא "מסיבת נקניקיות".

לא מפתיע שעידו רצה ללכת לשם. הטיקטוק והאינסטגרם מוצפים בתקופה האחרונה בתכנים על קינק, על פטישים ועל מיניות אלטרנטיבית, וכל זה רק בפיד שלי, אדם שביסודו חווה את עצמו כשמרן מהבחינה הזו. זה אולי חלק ממה ששכנע אותי להצטרף לעידו, זה והזמן שעבר מאז שהייתי בדאנג'ן.

הגלגול הראשון שלו היה בכיכר קדומים ביפו. לא הייתי שם, כי הייתי אז בת 8. אחרי מחאות, מחאות נגד ומחאות נגד מחאות הנגד, המועדון עבר למבנה בדרום העיר. אבל הזמן, החוקיות של הנדל"ן והסוכנות היהודית – הבעלים של אותו מבנה, שניהלה מאבק עיקש כדי שיעזוב את משכנו – עשו את שלהם, ולפני עשר שנים עבר הדאנג'ן לרחוב הארבעה. באותה תקופה יצא גם לי לפקוד אותו. היו שם נשים שמנות שאוחזות בשוט, גברים רזים עם אשכים קשורים, אנשים יפים, אנשים יפים פחות, שדיים מרהיבים, פטמות מכל הסוגים תפוסות באטבים ובצבתות, גברים בלבוש דראג ונשים עם סטילטו שברור בדיוק למה הוא מיועד. הייתי בת 22 ועמוסה בשאלות של מי אני ואיך אני, מרגישה חשופה לגמרי למבטים חיצוניים, כאילו כולם יכולים לראות עליי את השבר. כשישבתי שם בין כל ההזיות הרגשתי משעממת, וזה היה כל כך מנחם.

שבוע שלם ניסיתי להבין מה ללבוש. כבר לא נותרו לי בגדים זנותיים משנות ה-20 הסוערות שלי, רוב השמלות שלי הן שמלות היריון. בסוף מצאתי שמלה שחורה צמודה מדי, קצרה מדי, חשופה מדי, שהרגשתי בה לא מספיק בנוח, ואמרתי "מושלם"

טווח הגילים היה עצום, 99-18, כמו משחק קופסה של קודקוד. כשביקרתי שם בפעם הראשונה היה מסך שהקרינו עליו פורנו דרדסים והיה מבוך שיכולת ללכת בו ממש כמו בלונה-פארק, רק שבמקום מראות היו שם אנשים שמזדיינים. התחושה הייתה של תת-תרבות אלטרנטיבית, קונטרה פרועה למציאות הישראלית הסחית.

אני בעיקר זוכרת את פינת העישון. ישבתי שם וצפיתי באיזו בחורה חמודה וצעירה נקשרת להנאתה על ידי גבר שכנראה למד שיבארי, אומנות קשירה יפנית, כשכולנו היינו שקועים עד צוואר בשיגעון הסליים. גבר אחר, בערך בן 60, פנה אליי ושאל אם אני יותר שולטת או יותר נשלטת. התשובה הייתה "לא זה ולא זה", כי הרי הייתי רק תיירת. ההוא חשב ואמר, "לדעתי את דווקא מלכה". זה היה מופרך: כדי להיות מלכה צריך רצון, ורצון זה הדבר האחרון שהיה לי בגיל 22. רק רציתי שיהיה לי רצון. בכל מקרה, מיד אחר כך הוא שאל אם אני מוכנה לאפר לו בפה. ברגע הזה הבנתי שלא משנה מה תהיה התגובה שלי, הוא כבר ניצח. אסכים לאפר לו בפה – הוא יקבל את ההשפלה האיומה שהוא משתוקק לה, ואני אכנס לשדה הפנטזמטי של המיניות שלו. לא אסכים לאפר לו בפה – הוא יזכה להתעלמות ממני, המלכה. זה משפיל באותה מידה, ואולי אף יותר. האם איפרתי לו בפה? לא אגלה.

מאז עבר עשור שבמהלכו לא ביקרתי במועדון, וגם לא היה לי כל עניין מיוחד בזה. אבל אחרי תקופה האחרונה, שכל-כולה שכול, אבל, צער, לחץ, עייפות החומר ואיומים מאיראן, הסכמתי להיעתר להרפתקה המפוקפקת בתקווה שאולי דווקא במרתף ברחוב הארבעה אמצא משהו שהרגשתי שאבד: אלטרנטיבה ליומיום הזה שלנו. קצת אוויר לנשימה שכל כך חסר פה כבר כל כך הרבה זמן. להרגיש לרגע בפריז, או בברלין, או בכל מקום אחר, רק לא בישראל – מכורתי האהובה, היחידה, המדממת והמתישה. אבל אולי התקווה שבאמת הניעה אותי הייתה לראות את חברי הטוב עם מצבטים על הפטמות.

ציץ מותר, לשון אסור

שבוע שלם ניסיתי להבין מה אני הולכת ללבוש. כבר לא נותרו לי בגדים זנותיים משנות ה-20 הסוערות שלי; רוב השמלות שלי הן שמלות היריון, ואת השחור החלפתי בפרחוני, באדום, בצהוב, בכל דבר שמשדר חיים. בסוף מצאתי שמלה שחורה צמודה מדי, קצרה מדי, חשופה מדי, שהרגשתי בה לא מספיק בנוח, ואמרתי "מושלם".

קבעתי להיפגש עם עידו ועם זוגתו, שירה, לפני שהוא ואני נלך למועדון. בדרך לשם, ברחוב אבא הלל ברמת גן, ראיתי ילד במדים של מכבי רמת גן שנכלא באוטובוס כשהנהג יצא ונעל את הדלתות. הוא בכה, וכשנהג חזר התנדבתי לחכות עם הילד עד שההורים שלו יבואו לקחת אותו. בשמלה קצרה מדי, חשופה על גבול המתערטלת, כשאני מאופרת בכבדות לא מותאמת, נראיתי כמו עובדת מין שמנסה לשדל ילד בן 10 לדבר-מה שדינו כלא, וקיוויתי שההורים שלו לא ידווחו עליי לרשויות. חצי שעה עמדתי לצד הקטין בלבוש מביש כשהשדיים שלי, עדיין נפוחים מהנקה, יוצאים מגדרם ובעיקר מגדר השמלה. ניסיתי בכל כוחי לעודד אותו לסמול טוק כדי שהסיטואציה תרגיש קצת יותר לגיטימית ("איזו קבוצה אתה אוהד?", שאלתי. "שום קבוצה", הוא ענה) עד שהוריו הגיעו, הודו לי בחטף ובבושת פני כולנו, ויכולתי להמשיך במסע אל קצה הלילה.

היה כבר חצות, ועדיין די ריק. גיליתי שהמבוך, איפה שאנשים מזדיינים בפרהסיה, נפתח רק ב-2 בלילה. אני זוכרת שחשבתי, "אלוהים ישמור, מחר אני צריכה לקום בשבע בבוקר לבן שלי". מה אכפת לו שאמא שלו החליטה לדמיין שהיא סובייקט ולבלות

פגשנו את שירה לתדריך. היא אמרה לי, "יש כמה חוקים להערב. מותר לעידו להפליק על טוסיקים, מותר לו לגעת באיזה ציץ פה ושם. מותר לו לנשק בפה, בלי לשון. אסור לו לשלוף את הזין".

"ואת הביצים?", חידדתי.

"מותר", ענתה שירה והמשיכה: "אם מישהי מבקשת את מספר הטלפון שלו, הוא צריך לבקש את שלה ולהגיד שהוא ג'נטלמן וחושב שגבר צריך להתקשר אל האישה ולא להפך". בסוף היא אמרה, "תבלו, אני הולכת לראות 'הישרדות' האמריקאי ולישון".

יצאנו לדרך, וברחוב הארבעה זיהינו מיד תנועה של אנשים לבושים שחור, מינימליסטי, קינקי, פתייני. נעמדנו בתור, והאישה בכניסה, גם היא בשחור, הזהירה: "הדבר הכי חשוב זה שאסור לצלם. הטלפונים צריכים להישאר בכיס כל הזמן". דרישה מבאסת אך הוגנת, שמטרתה לאפשר לחוגגים לחגוג בלי חשש לפגיעה בפרטיותם – כי בניגוד למה שניתן לחשוב, אנשים עם נטיות קינקיות אינם חיים בהכרח חיי פריצות. חלקם עובדים במשרדי הייטק, במוניות, וכפי שעוד נלמד, אפילו מופיעים בטלוויזיה.

אחרי תחקיר ביטחוני קצר, שבמהלכו בדקו שהתיקים שלנו אינם מכילים סמים, ירדנו במדרגות והגענו אל דלפק התשלום. על קיר הזכוכית מתנוססים נהלים שנראים מובנים מאליהם – אין לנו סובלנות להטרדות מיניות, מי שיפר את הכללים יגורש, תזכורת נוספת לכך שאסור לצלם. לצד כל אלה תלוי דף A4 מודפס ועליו תפילת הדרך לחיילי צה"ל. ממש לידו: שלט "עסק זה בבעלות מילואימניק". אוקיי, חשבתי, כנראה שבישראל 2026 אין לאן לברוח מישראל 2026. היומיום האפור – או שבעצם זה חאקי – חדר אל מרתפי הקינק והפטיש.

אין סמים, ושומרים מוודאים שהכניסה לשירותים תהיה ביחידים, כך שלא יעשו שורות ביחד. המקום מעודד מיניות שדורשת הסכמה מלאה, ומבחינה מוסרית יש לוודא שהמשתתפים בדעה צלולה. אבל לגבות 50 שקל על ערק אין להם בעיה

כשהגענו הבנתי שעדיין מוקדם. המועדון נפתח ב-11 בלילה והיה כבר חצות, אבל עדיין די ריק. גיליתי גם שהמבוך, איפה שניתן לראות אנשים מזדיינים בפרהסיה, נפתח רק ב-2 בלילה. אני זוכרת שחשבתי, "אלוהים ישמור, מחר אני צריכה לקום בשבע בבוקר לבן שלי". מה אכפת לו שאמא שלו החליטה לדמיין שהיא סובייקט ולבלות.

האמת היא שוט

מהר מאוד הבנתי שבאמת אין סמים. ולא רק שאין, אלא ששומרים לצד תאי השירותים מוודאים שהכניסה לשם תהיה ביחידים, כך שאנשים לא יוכלו לעשות שורות ביחד. אני מבינה את ההיגיון: מדובר במקום שמאפשר ומעודד מיניות חופשית, ומיניות כזו דורשת שליטה והסכמה מלאה, לכן מבחינה מוסרית יש לוודא שהמשתתפים נמצאים בדעה צלולה. אבל לגבות בערך 50 שקל על כוס ערק עם קרח אין להם בעיה.

בניגוד לביקור הקודם שלי בדאנג'ן, כיום כבר אי אפשר לעשן במתחם. רק במעין גטו עישון בצד, וגם בתור אדם שכבר לא מעשן, הגטאות האלה מדכאים אותי. הרי ברור שאנחנו עושים מספר לא מבוטל של דברים לא בריאים: חיים בעיר, נושמים פיח אוטובוסים, אוכלים סוכר, חיים תחת לחץ אינסופי במדינה יקרה תחת איום טילים. אז מה שיהרוג אותנו זה הסיגריות? יש משהו מבאס במועדון אלטרנטיבי שמפרשן בריאות באופן כל כך מיינסטרימי.

לאט לאט התחילו להיכנס עוד ועוד אנשים, ונראה שרובם מכירים זה את זה. משיטוט קל ודחוס ניתן היה להתרשם שאנחנו, אף שחצינו את גיל 30, מהאנשים הכי צעירים במועדון: למעט נשים בלבוש פטישיסטי, עובדות המקום שמטרתן להנעים את זמנם של השוהים ושמדי פעם רקדו באופן באמת מרהיב על עמוד, היו שם בעיקר גברים מבוגרים ושמנמנים שנראו כמו נהגי מוניות ונשים שנראו כמו פקידות ביטוח לאומי. זה היה הכל חוץ מתרבות נגד: זאת הייתה התרבות עצמה, רק בשחור. עובדי המקום ישבו על ספות שלא העזתי להתקרב אליהן, ואכלו מה שנראה כמו סושי מג'פניקה. לפחות זה לא היו חמגשיות.

על הבר ראיתי גבר שנראה לי מפורסם. אמרתי לעידו, "תראה, הוא נראה בדיוק כמו...", ועידו אמר, "הוא לא נראה כמו, זה הוא". מדובר באדם שמוכר בכל סלון בישראל, ובהתחלה זה הלהיב אותי, אבל אחר כך חשבתי לעצמי: אין לאן לברוח. לא רק לי, גם לו

אדם אחד יוצא דופן שהצליח להפנט אותי באופן אישי היה גבר דתי – כיפה, ציצית – שהצליף בנשים שמנמנות באיזו גומחה בתוך המועדון. הוא הצליף בהן אחת אחת, בשוטים עם זנבות מתפצלים, ארוכים וקצרים. היה לו ארסנל שלם. ברצינות תהומית חשבתי: אף על פי שהדבר האחרון שאני רוצה זה שהטוסיק שלי יחטוף צליפות שוט, אני חושבת שגבר הזה מושך. משך אותי שהאמנתי לו שהוא באמת ובתמים חוגג את מי שהוא, משך אותי שהנשים היפות והשמנמנות עם הטוסיקים המדממים סמכו עליו והתרפקו עליו אחרי שסיים. משך אותי שהרגשתי פינה אלטרנטיבית באמת בתוך הבנאליות. זו עדיין הייתה ישראל, אבל כזו שיכולה להתקיים רק בחמישי בערב, במועדון תת קרקעי שחוגג את כל מה שביזארי ושונה, ושמצליח להציע מקום למי שאין לו מקום אחר.

נו זה איך קוראים לו

ככל שעבר הזמן הרגשנו יותר ויותר כמי שפלשו למסיבת כיתה שלא הוזמנו אליה. המוזיקה הייתה פופ ניינטיזי קיטשי כדוגמת בון ג'ובי; התנגנו גם שיר שהוא מין סימפול של נאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג, ושירים של בריטני ספירס, בקסטריט בויז, ובחיי – שיר הבר מצוות הידוע Cotton-Eye Joe. לצלילו התחיל לקנן בנו פחד קמאי שתכף יתחיל המשחק "101 נשיקות" ושוב נמצא את עצמנו, הילדים הדחויים, מנשקים את המורה כי אף אחד אחר לא בחר בנו.

מדי פעם עלו לבמה כמה גברים מבוגרים וקירחים עם דרבוקות. הם נראו כמו גלגול משונה של להקת סינרגיה, סחים שמנסים את מזלם במוזיקה ואחר כך חוזרים לעבוד על איזו אפליקציה שלא תשנה כלום לאף אחד. כאילו שזה לא מספיק, בשלבים מסוימים של הערב המוזיקה נעצרה, הוצאה עוגת יום הולדת וכולם שרו במקהלה "היום יום הולדת" לעובדי המקום שנולדו באותו יום. טעמנו מהעוגה. היא הייתה טעימה.

הלכנו לשבת על הבר וחיכינו שתגיע השעה 2 בלילה ונוכל להיכנס למבוך המפורסם. ברחבת הריקודים היה זוג די מושך; האישה ביצעה מין אוראלי בגבר, שחיפש עם מי ליצור קשר עין. בסוף הוא מצא אותי. הסתכלתי עליו כמה שניות ובסוף הסטתי את המבט.

ואז ראיתי על הבר גבר שנראה לי מפורסם. אמרתי לעידו, "תראה, הוא נראה בדיוק כמו...", ועידו אמר, "הוא לא נראה כמו, זה הוא". בשם ההגינות והפחד מתביעת לשון הרע לא אכתוב את שמו, אבל מדובר באדם שמוכר בכל סלון בישראל. בהתחלה זה הלהיב אותי, להתרועע ככה עם מפורסם איי-ליסט אמיתי, ואחר כך חשבתי לעצמי: אין לאן לברוח. לא רק לי, גם לו. אפילו אדם בסדר גודל כזה, כשהוא רוצה לממש את הפנטזיות שלו, צריך להיות מוקף בכל מי שמכיר אותו ולהאמין ולקוות שאף אחד לא יספר.

גבר דתי הצליח להפנט אותי כשהצליף בנשים שמנמנות באיזו גומחה. הוא הצליף בהן אחת אחת, עם ארסנל שלם של שוטים. הדבר האחרון שאני רוצה זה שהטוסיק שלי יחטוף צליפות, אבל אני חושבת שגבר הזה מושך. הוא באמת חוגג את מי שהוא

בני הזוג סיימו להתערטל ברחבה וניגשו אלינו. יותר נכון, הגבר בצמד ניגש. האישה, יפהפייה אמיתית, עמדה במרחק מה, קשורה אליו בצ'וקר. יש לציין שזה היה האקט המיני-פטישסטי-בדס"מי הראשון שנחשפנו אליו שם.

התחלנו לדבר עם הבחור. הבענו בפניו אכזבה מהעובדה שזה בסך הכל מועדון רגיל, תל אביבי, שאנחנו מרגישים כאילו הלכנו לשלוותא בנמל רק עם קוד לבוש. הוא אמר, "באתם לבית זונות? זה במבוך". אוקיי, אז נמתין. הוא סיפר גם שאחר כך יש אפטר פארטי וביקש את מספר הטלפון שלי. אמרתי לו שאני מעדיפה שלא, ושאני גם לא רואה את עצמי מגיעה לאפטר.

הוא התעקש. "תתני, מה יקרה? מקסימום אל תעני".

"אבל אני לא מעוניינת", הסברתי, "יש לי בן זוג ואנחנו מונוגמיים וכל זה".

"גם אנחנו מונוגמיים", הוא אמר, ובת הזוג שלו, שרגע לפני כן שאבה לו את הזין עם הצ'וקר, בהתה בחלל ונראתה בדיסוציאציה.

ההוא המשיך לבקש את המספר, ואני המשכתי לסרב. המחשבה שהוא יוכל לכתוב לי מתי שהוא ירצה גרמה לי להרגיש נפלשת ונחדרת בניגוד לרצוני, על אף המינוריות של הפעולה. חשבתי, בשביל מה שווים כל החוקים האלה – כל הקודים, כל ההסכמה, כל השירותים שאי אפשר להיכנס אליהם ביחד – אם המילה הפשוטה "לא" עדיין מעוררת פולמוס. זה חיזק אצלי את החשד שמדובר במועדון עם כסות של אלטרנטיביות, אבל בפועל הוא מושך אליו – ואולי זה גם בסדר – רק אנשים שרוצים להזדיין, בלי האתיקה המובחנת והברורה של הבדס"מ.

סודות של נהגי מוניות

בשלב הזה רציתי ללכת הביתה, אבל נשבעתי לעידו שאחכה למבוך כי גם אליו אפשר להיכנס רק בזוגות, שלא חס וחלילה ייכנס גבר בודד ויפר את האיזון המגדרי.

המוזיקה הייתה בון ג'ובי, בריטני ספירס, בקסטריט בויז, ובחיי – גם שיר הבר מצוות Cotton-Eye Joe. התחיל לקנן בנו פחד שתכף יתחיל המשחק "101 נשיקות" ושוב נמצא את עצמנו, הילדים הדחויים, מנשקים את המורה כי אף אחד לא בחר בנו

כשהגיעה השעה 2 ירדנו אל המבוך בגרם מדרגות ארוך שככל שמעמיקים בו, ככה עולה ממנו יותר צחנה. במבוך יש דרכים עקלקלות, כלובים וכמות בלתי נתפסת של מציצות. רוב הסקס שיצא לי לצפות בו היה נורמטיבי לגמרי, שלא לומר ונילי; מדי פעם הייתה מישהי קשורה פה או שם, וחלק מהמזדיינים התאחדו לכדי גוש מזדיין אחד של אורגיה. מצד שני, ראיתי את האיי-ליסט מקבל שאיבה טובה על אחת הכורסאות, וזאת חוויה שלא הייתי זוכה לה בשום מקום אחר. זה היה שווה את ה-90 שקל דמי כניסה, את הערק ב-60 שקל כולל טיפ, את הריח ואת ההבנה הבלתי נסבלת שבישראל 2026 אין תרבות אלטרנטיבית ואין אסקפיזם. הכל אותו חרא, רק לפעמים החרא הזה לבוש במחוך שחור ועקבי סטילטו, ולא בחולצות של אול סיינטס.

כשיצאנו השתרך בחוץ תור של נהגי מוניות. חשבתי שהם באו לאסוף את השבורים שרוצים לחזור הביתה, אבל התברר שהם מחכים לתורם להיכנס. התברר שבניגוד אלינו הם אנשים מנוסים שיודעים שהשעה להגיע לדאנג'ן היא צפונית ל-2 בלילה, ושאם יהיה להם מזל, גם הם יקבלו מציצה מפקידה בביטוח לאומי. מה שמזכיר לי, שומעת שירה? עידו לא הפליק, לא חפן ולא נישק.

לפני המון שנים הייתה קבוצת פייסבוק בשם "אל תעשו את הפייסבוק בעברית – כל הערסים יבואו". על אף הגזענות הברורה, יש בזה גרעין מדויק: כשמשהו נעשה המוני, של כולם, הוא מאבד את הייחוד ואת החתרנות שבו. כשם שבזמנו תעשיית האופנה אימצה את הלבוש הפאנקיסטי והחלו למכור ברשתות ג'ינסים עם קרעים וסיכות במחירים מופקעים, כשם שתנועת ההיפים שהביאה לנו את המדיטציות נאלצת לראות את העלייה המטאורית של אפליקציות למיינדפולנס תחת השם "וול ביינג" – כך גם תרבות הנגד המינית הפכה למוצר, לאטרקציה בתשלום. ביציאה אל תשכח לעבור בחנות המזכרות, להביא איזה שוט מהודר לאשתך.

על אף המסקנה העגומה, אני רוצה לקוות שפספסתי משהו. שיש בישראל תרבות נגד ושהיא מתקיימת במקומות חשוכים שטרם שמעתי עליהם. אני רוצה להאמין שבעשור שחלף מאז שביקרתי לראשונה בדאנג'ן – עשור שבו ידענו מגפה, מלחמות, בחירות ושוב בחירות – האלטרנטיבה לא מתה. היא פשוט מצאה בית חדש שכעת יודע שעליו להסתתר, לפני שהמכונה הקפיטליסטית תצליח להפוך גם אותו למוצר.