"הייתי כאן לפני 7 באוקטובר, ופחדתי ממה שאראה כשאבוא אחרי שנתיים"

בשנתיים האחרונות ניסתה איילת זורר להגיע לישראל לא פחות משלוש פעמים - ובכל פעם משהו עמד בדרך. בכל זאת, מלחמה. "ניסיתי להגיע פעמיים ולא הצלחתי", היא מספרת בריאיון ל-mako, "מה גם שעבדתי באופן רציף ולא שחררו אותי הפקתית מתוקף סכנה שאתקע בשדה התעופה". גם הפעם השלישית שבה ניסתה להגיע לא הייתה ממש גלידה אלא יותר טילים בליסטיים. "בניסיון השלישי כבר הייתי על טיסה לישראל, אבל נתקעתי באירופה למשך שבוע כי התחילה המערכה עם איראן. כבר מאוד התגעגעתי לארץ, לא ראיתי את אמא שלי שנתיים, לא ראיתי את האחיות שלי המון זמן ויש לי גם חברות נפש בישראל, כך שממש רציתי כבר לבוא".

בתודה לאל, הניסיון הרביעי צלח וממש בשבועות האחרונים היא נחתה בישראל בשלום. חמושה במזוודה מלאה בחששות, היא הגיעה לפסטיבל "קולנוע דרום חדש" של מכללת ספיר כיו"ר חבר השיפוט וגם כדי לצלם הפקת אופנה ל"פקטורי 54". אנחנו משוחחות בשיחת וידאו, כשהיא כבר בביתה בלוס אנג'לס, ביום שבו נרשמה עליית מדרגה נוספת בהסלמה בין ישראל לחזבאללה. "הלב שלי היה בפרפורים, כי ממש לא התאים לי שעוד פעם יקרה משהו שימנע ממני להגיע. מאוד רציתי כבר, והאמת היא שזה היה מאוד חזק לראות את ישראל בהפרש של שנתיים".

מה השתנה פה חוץ מהמובן מאליו?
"תראי, אני באה עם עיניים של מישהי שממש הייתה כאן לפני 7 באוקטובר, ופחדתי ממה שאני הולכת לראות. הטראומה מהדהדת רחוק דרך הרשתות, דרך שיחות טלפון עם חברים וסיפורים של אנשים שחוו דברים קשים, אז היה חשש. אבל כשהגעתי הייתי קצת המומה מהמחויבות לחזור לחיים בכל מחיר. חלק נכבד מהסרטים שראיתי בפסטיבל טיפלו בטראומה, אבל גם הייתה שם המון שמחת חיים, והומור, ומוזיקה - אנשים שמחים שרוצים ליצור, כך שהיה דיסוננס בין המלחמה והשכול לבין החיות המתפרצת שראיתי".

השלום העולמי יתחיל על הסט

ב-6:29 של אותו בוקר שחור היא הייתה בביתה שמעבר לים, שעות ספורות אחרי שאירחה ארוחת חג - עדיין מסדרת אחרי שהאורחים האחרונים יצאו. "באיזשהו שלב התיישבתי על הספה ופתחתי את הטלפון", היא משחזרת, "פתאום התחילו להגיע כל מיני תמונות וידיעות, ואז חברה שלי כתבה שבני המשפחה שלה שגרים בקיבוץ לא עונים לה לטלפונים. התחיל להסתמן שיש אירוע מאוד חריג. פתחנו את הטלוויזיה, ראיתי ערוץ ישראלי, בהתחלה לא היה ברור מה קורה. לא נתפס, אבל היה ברור שקורה משהו חריג ואיום. מהר מאוד התחילו להגיע אליי סרטונים קשוחים מאוד, שבדיעבד אני מצטערת שצפיתי בהם".

איך חווים את החיים מעבר לים כשבבית מתחוללת מלחמה? לפעמים, להיות רחוקים ולקבל את החדשות מהמדיה ומהמשפחה, דווקא מלחיץ יותר מאשר להיות כאן.
"נכון, זה מאוד מלחיץ וגם מלא עצב. מה ששימח אותי, לצד הכאב, היה שאני יכולה לעזור בדרכים אחרות. לאורך המלחמה תמכתי בכפר נהר הירדן - אני תומכת בהם כבר כמה שנים טובות, זה כפר נופש לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות ומחלות מסכנות חיים. בזמן המלחמה לא היו נופשים אלא בעיקר דברים שקשורים במלחמה - מפונים, משפחות של חטופים, ואפילו הקימו שם בית ספר. לתמוך בהם עזר לי לא להרגיש את השיתוק שיש בחוסר אונים מרחוק.

"זה די מתעתע להיות רחוקים, כי מצד אחד את במקום בטוח אבל מצד שני יש איום נורא גדול על החיים של המשפחה והחברים שלך. זה בלתי נסבל כי את פשוט חסרת אונים, את לא שם כדי להיות איתם, אין את ה'ביחדנס' הזה, שזה משהו מאוד חזק בעיניי - יש מלחמה, אבל לאנשים יש את ה'יחד'. כשאתה רחוק אתה פתאום מרגיש זרות. אתה מרגיש את העובדה שאתה חיה אמפיבית - גם ישראלי, גם אמריקאי, גם יהודי וגם לא מסורתי. זה הדגיש את כל אלו".

ולצד המערכה הצבאית שפרצה באותו היום בישראל ובעזה, התלקחה גם חזית נוספת - המלחמה על התודעה - שבה, איך נאמר בעדינות, לא ממש רשמנו הצלחות. בהוליווד החלו להישמע הצהרות וקריאות נגד ישראל, עם עצומות של שחקנים ובמאים מובילים הדורשים שלא לשתף פעולה עם התרבות הישראלית בשל פעולות צה"ל בעזה, או מה שהם מכנים "רצח עם".

זורר, שפיתחה קריירה בהוליווד עוד שנים לפני גל גדות או שירה האס, ועבדה בהפקות של נטפליקס ("את"), מארוול של דיסני ("דרדוויל") ואמזון ("בית דוד"), מודה שהיא לא מכירה באופן אישי כמעט אף אחד מהחותמים. "בשנתיים האחרונות הייתי בצילומים הרחק מארצות הברית. הייתי תקופה מאוד ארוכה ביוון, ויצא שחוויתי משהו אחר. עבדתי על 'בית דוד', ובקאסט הזה יש כל מיני סוגים של אנשים שבאים מכל מיני רקעים, ודווקא שם חוויתי את מה שיכול היה להיות אם כולם היו ביחד בטוב. השחקן הראשי (מייקל איסקנדר; מ"ד) הוא אומנם נוצרי, אבל הוא ממוצא מצרי, ולצידי שיחק גם עלי סלימאן - שהוא פלסטינאי, והיו גם שחקנים מאנגליה וכאלו גם מישראל. כל אחד בא מרקע אחר עם דעה אחרת, והיה גם חוסר ידע - אבל אני חושבת שהצלחנו לעבוד ביחד בצורה הכי מכבדת שאפשר, דווקא נוכח האירועים האלה. אני חוויתי את הצד השני והיפה של הדבר הזה".

יצא לכם לדבר פוליטיקה על הסט?
"היו מעט מאוד דיונים פוליטיים. עלו שאלות מדי פעם, אבל מאוד ניסינו לכבד אחד את השני ולעבוד ביחד. היה ברור שיש כאב משני הצדדים של הסכסוך, כך שהיה ניסיון אמיתי וכן לעבוד יחד, וזה בא לידי ביטוי באהבה מרובה ובקשרים החזקים שנוצרו. אגב, גם כשצילמתי בניו יורק את 'דרדוויל: נולד מחדש' באותה תקופה, הייתה לי שיחה מעניינת עם כמה שחקנים - בעיקר שאלו אותי שאלות על המצב, ביקשו ממני להבין את התמונה ואני נתתי אינפורמציה ככל שיכולתי. אני מאמינה שמי שמתנדנד שואל שאלות, ומי שלא מתנדנד לא שואל ולא בא לדבר".

נתקלת ביחס אנטי כלשהו בגלל שאת ישראלית?
"לא".

את חושבת שהכוכבים שתומכים בישראל חוששים לומר את דעתם האמיתית? נהיה אופנתי לצאת נגדנו.
"לא, אני לא חושבת. אני חושבת שהמדיה קצת משבשת פה את התמונה, והסושיאל מדיה מוסיף אש למדורה. בהחלט יש מגמה אנטי-ישראלית, אי אפשר להגיד שלא, ובהחלט יש אנטישמיות, אבל אני חושבת שזה בגילים מאוד מסוימים ובקרב קבוצה מאוד מסוימת. אז בהחלט יש מקום לעבודה, אבל אם את שואלת אותי, אני לא הרגשתי את זה באופן ישיר".

כלומר, לדעתך התקשורת מגזימה והשד לא כל כך נורא?
"שמעי, זה לא שאין אירועים - יש עלייה חד משמעית באנטישמיות, רואים את זה בפרסומים שנתיים, ויש מקומות שלא הייתי בוחרת לגור או אפילו לעבוד בהם. אני פשוט חושבת שכל ההתעסקות בזה, שמשחזרת שוב ושוב את הטראומות שלנו כיהודים, היא לא חיובית".

מהפכה פמיניסטית

בזכות פסטיבל הקולנוע של מכללת ספיר, היא זכתה בביקורה האחרון בישראל לכמה איחודים מרגשים ("הייתה כיתת אמן של 'בטיפול' עם חגי לוי ואורי סיון, והיה מרגש לפגוש אותם מחדש"), והיא רומזת ש"יש דיבורים" על פרויקט ישראלי חדש - אבל בשלב זה לא מרחיבה מעבר לכך. בינתיים היא ממשיכה את הקריירה הבינלאומית: ב"בית דוד" היא מגלמת את אחינועם אשת שאול, וב"דרדוויל" הגרסה החדשה היא שבה לנעליה של ונסה פיסק חסרת המעצורים. שתי הסדרות סיימו עונה לאחרונה, והפער ביניהן חד - בעוד הראשונה היא דרמה תקופתית-מקראית, השנייה שייכת לעולם גיבורי-העל.

את יכולה למצוא קווים מקבילים בין אחינועם לוונסה?
"אני תמיד צוחקת שהן מאוד דומות אך מאוד שונות. אחת היא לביאה ששומרת על הילדים שלה, והשנייה היא סוג של עכביש, עכשיו טורף אבל שקט שמחכה בסבלנות לטרף שלו. הן דומות במובן הזה שהן נשים שלוקחות את הכוח לידיים שלהן ולא מחכות. הן לא קורבניות, זה בטוח, אבל לאחינועם אין באמת כוח בידיים, אלא רק כוח מאחורי הקלעים, וזה כוח מסוג אחר ממה שיש לוונסה - כוח אמיתי, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה".

ושתיהן גם צריכות להיות החצי השני של גבר חזק ובעל סמכות.
"אכן כן. אני לא יכולה להגיד לך כמה אני מודה על שני התפקידים המהממים האלה. היה לי כיף אדיר לגלם אותן, אבל אני תמיד אומרת לעצמי שזה לא ייאמן - תמיד 'האישה היא לצד הגבר החזק'. מתי זה ייפסק הדבר הזה?".

אני מציעה שבעונה הבאה תיזמי מהפך פמיניסטי.
"אספר לך שכשנכנסתי ל'בית דוד', הייתה לי שיחה עם היוצרים ואמרתי להם, 'תקשיבו, אחינועם מוזכרת משפט אחד בתנ"ך. אני רוצה לדעת אם באמת נותנים כבוד לדמות הזאת ונותנים לה מסך אמיתי'. הם נשבעו לי, וההבטחה התקיימה - לכן אחינועם הפכה להיות דמות מאוד מעניינת. וכן, את יודעת, הגיע הזמן לשנות את זה, ואני בהחלט עובדת על זה. בינתיים אני מחכה לתקציב לסרט שכתבתי, ואני מפתחת סדרה שיש בה נשים. אל תדאגי, אני על זה".

את העבודה באולפני מארוול היא מתארת כ"מכונה משומנת היטב, עם אנשים שיודעים מה הם עושים, יוצרים ושחקנים מהשורה הראשונה", אבל היא מודה שהמעבר מהפקה להפקה, בין מדינות ולוחות זמנים שונים - יכול קצת להלחיץ. "תאריכי הצילום של הסדרות התנגשו, אז ב'בית דוד' היו צריכים לצלם את כל הסצנות שלי בחודש אחד, ואז לשחרר אותי לצלם את 'דרדוויל'. יצא שעבדתי כל יום, במשך חודש וחצי. טסתי לניו יורק והיה לי יום אחד להתכונן לפרמיירה ולמחרת להתחיל לעבוד שוב. הגעתי מרוסקת, הייתי מותשת, וחטפתי את השפעת הגרועה ביותר בחיים שלי. אבל זה הקטע של המקצוע שלנו. כשיורד גשם אז יורד הרבה, ולפעמים יכול להיות יבש במשך שנה שלמה. אין מה לעשות, זה החיים שעליהם חתמתי".

מתי הביקור הבא בישראל?
"אני לא יודעת עדיין, מקווה שבקיץ".

ואני מקווה שלא תהיה מלחמה.
"וואי, לראות את הידיעות האלה (על ההסלמה הביטחונית; מ"ד) זה חץ בלב. היה לי שיח ודברים עם בית החולים הרצוג במהלך המלחמה, יש להם מחלקה גדולה של פוסט-טראומה, אנשים לא יודעים את זה מספיק, הם עושים עבודת קודש ומטפלים באנשים שנפגעו, ואני מאוד מקווה שלא יקרה שום דבר כי אני יודעת את המספרים, המספרים שלא מדברים עליהם של נפגעי הנפש. לא מדברים על זה כי זה כאילו 'מוריד את המורל', ואני לא רוצה להיות זו שמורידה, אבל מהצד השני אני אומרת שצריך לדבר על זה. אני גם מאוד מקווה שלא תהיה מלחמה ושבריאיון הבא לא נדבר על מלחמות ואנטישמיות אלא על כיף, יופי, בגדים, סרטים וטיולים".